אני יודעת שלא עידכנתי הרבה זמן, אבל עברו עליי הרבה דברים. הייתי חולה, החלמתי, עבדתי עד שחליתי שוב, החלמתי, היו לי דברים מהצבא, ולא היה לי זמן לנשום, ובטח שלא לעדכן.
חוץ מזה- עם עוד לא שמתם לב- הבלוג הגיע לעשרת אלפים הכניסות שלו!!!
פאקינג 10,000 כניסות!!!!!!!
איזו התרגשות^^
טוב אז הנה הפרק, מקווה שתהנו:)
פרק 7
לואיס נגרר לבית הספר, גופו כבד מחוסר שינה, עיניו נעצמות מעצמן, זה לא עזר שהיה זה יום קודר, והשמיים נראו כאילו עומדים לפתוח בגשם זלעפות.
ליל אתמול היה לילה של פתיחות, והוא כבר תהה איך סופי תהיה כשיראה אותה. הוא הרהר לעצמו אם היא הושפעה מדבריה כמו שהוא הושפע.
הוא חש שהם התקדמו ושבקרוב מאוד אולי היא תודה שזאת היא.
הוא נאנח, ושנייה לאחר שנכנס לבניין בית הספר, החל לרדת גשם חזק, שוטף את הקרקע ומציף את הרחבה.
לואיס נעצר והביט לעבר הגשם, נשם עמוקות את הריח של הגשם, של החורף, של הקור. בחוץ היה קר מאוד, אך בתוך תוכו הוא הרגיש חום מציף אותו.
הוא התקדם באיטיות לכיוון הכיתה ונכנס, מצפה לראות את סופי יושבת בשולחן הקבוע שלה.
השולחן היה ריק, וסופי לא נראתה בסביבה.
'אולי היא מאחרת' חשב לעצמו. 'אולי היא נתקעה בגשם'.
הוא התיישב במקומו, ופרק את תיקו.
ג'ניפר נעצה בו מבט קשה מעברה השני של הכיתה. היא עמדה ליד שולחנה של לנה, ופשוט הביטה הישר אליו.
'למה זה נדמה שהיא כועסת עליי?' הוא תהה וחיכך את סנטרו.
ואז המורה נכנסה וג'ניפר הלכה במהירות לכיסאה, לא נועצת בלואיס אף מבט נוסף.
כשלואיס עמד במסדרון עם ג'ק בהפסקה, ג'ניפר עברה על פניו, והתנגשה בו בחוזקה עם כתפה.
"איי! תיזהרי." לואיס אמר ומישש את כתפו.
"תיזהר בעצמך, לובר בוי." היא אמרה בסרקסטיות והמשיכה במורד המסדרון.
"מה זה היה?" ג'ק שאל אותו.
"אין לי מושג. אני חושב שג'ניפר כועסת עליי משום מה. היא נעצה בי מבטים כועסים לפני שהמורה הגיעה היום בבוקר. זה היה פשוט מוזר."
"כן. מוזר." ג'ק הביט לכיוון אליו הלכה ג'ניפר שניות קודם לכן.
אנדרו הלך אליו אחרי הלימודים ואמר לו משפט אחד לפני שפנה והתרחק.
"שמעתי ממנה. היא אמרה שהיא נהנתה. החוב שלך נמחק."
לואיס הנהן לעבר גבו המתרחק, וחזר לחשוב בעגמומיות על סופי, שלא הגיעה באותו יום לבית הספר. 'אולי היא חולה אחרי אתמול. הרי היה ממש קר, אולי היא הצטננה. אולי היא יושבת בבית ומתמרמרת על זה שהיא חולה.' לואיס חייך והתקשר אל סופי.
צליל ממתינה ואז קול שאומר להשאיר הודעה.
'אולי היא פספסה את הצלצול'.
הוא התקשר שוב.
'אולי היא חולה מכדי לדבר, או שהיא ישנה.'
שעתיים מאוחר יותר, הוא התקשר אל סופי שוב, רק כדי להגיע שוב אל הממתינה.
'לעזאזל. היא לא עונה.'
הוא צלצל שוב, ובניגוד לפעמים הקודמות, הוא שמע התנשמות ואז מישהי שאלה אותו
"מה אתה רוצה?"
הוא מיד זיהה את קולה של ג'ניפר, הרוגז תואם את הכעס שהיה בקולה במסדרון לאחר שהיא התנגשה בו.
"לדבר עם בעלת הטלפון." הוא אמר בקול רגוע.
"אתה לא מבין את הרמז? היא לא רוצה לדבר. אולי תעזוב אותה בשקט, במקום להטריד אותה עם הטלפונים האלו."
"להטריד?"
"כן. היא כבר נפגעה מספיק. אולי תפסיק עם זה?!"
"להפסיק מה?" לואיס ענה בבלבול.
"אל תיתמם עכשיו. היא תפסה אותך אתמול עם החברה שלך! יא בוגד."
"איזה חברה?"
"החברה שהתמזמזת איתה אתמול למול העיניים שלנו!"
"היא לא חברה שלי."
"אז מה- היא רק ידידה? כן, אולי ידידה עם הטבות."
"פגשתי אותה לראשונה אתמול."
"טעיתי בהערכתי אותך- זונה?"
"לא! היא רק מישהי שהייתה צריכה קצת נחמה!"
"אז אתה התנדבת לתפקיד?! איזה חבר נאמן!" היא ענתה בציניות.
"אז זה מה שהיא חושבת? שאני בוגד? תני לי אותה."
"למה שאני אעשה את זה?! שברת אותה מספיק. לא אתה היית צריך להתמודד איתה אחרי שהיא ראתה אותך בוגד! היא חשבה שאתם בדרך להיות ביחד. אם לא היו לך כוונות כאלו כלפיה היית צריך לומר את זה!"
"אוי שתקי, יש לי כוונות כאלו כלפיה, ואם תתני לי להסביר היא תבין למה עשיתי את מה שעשיתי."
"אני לא מתכוונת לתת לה להתמודד איתך. היא שבורה, כאילו הפעם הקודמת לא הספיקה!"
"אז היא לא חייבת להתמודד איתי לבד. שימי את המכשיר על רמקול ותקשיבי גם את, תשפטי את אם מה שאני אומר זה האמת."
"אני לא הולכת לעשות שום דבר כזה."
"בבקשה. יש לי הסבר. אם תתני לי להסביר תראי שכול זה טעות אחת גדולה."
ג'ניפר הרהרה בזה כמה דקות ולבסוף מלמלה, "חסר לך שזה לא יהיה הסבר טוב, או שזה יהיה שקר. אני מבטיחה לך שאם לא תאמר לה את כול האמת, או אם תעשה את זה שוב, אני אמסמר את התחת שלך לקיר בחדר השינה שלי, כדי שאני אוכל להתעלל בו בכול יום. זה ברור?"
"כן, עכשיו תעבירי לי אותה."
"לא, אני אשים את המכשיר על ספיקר, כמו שאמרת. אני לא אתן לה להתמודד עם זה לבד."
"אוקיי. כול עוד תקשיבו להסבר שלי."
הוא שמע שני קולות משוחחים, ואז ענה לו קול צרוד "הלו."
" אני יודע שאת פגועה עכשיו, ושאת ממש לא רוצה להקשיב, אבל בבקשה, רק תקשיבי לי. בסוף תחליטי אם את מאמינה לי או לא, ובסוף אני אעשה כול דבר שתרצי. רק הקשיבי לי."
"למה לי?" היא שאלה בשקט.
"כי אני רוצה להסביר לך מה קרה באמת, אני יודע מה אני עלול לאבד, וגם מה את עלולה לאבד אם אני לא אסביר. אני יודע שהתחלת להיפתח אליי, ושאני הרסתי כול אמון שהיה לך בי, אבל אמון אפשר להרוויח ואני רוצה שתתני לי לנסות. אני באמת רוצה שתקשיבי לי."
"למה..." היא ניקתה את גרונה, "למה עשית את זה?"
"תודה." לואיס נשם לרווחה, "אני אסביר לך הכול. אני מבטיח."
"אני רוצה שתעשה משהו בשבילי, זה ימחוק את החוב הראשון שלך."
"אוקיי. תאמר לי מה אתה רוצה."
"אני מזהיר אותך שאני אדע אם עשית כמו שבקשתי."
לואיס העביר את ידו בשיערו בפעם העשירית באותו לילה. 'לעזאזל. אני מרגיש כאילו אני עומד להיפגש עם גנגסטר או משהו בסגנון. אני מקווה שאנדרו הממזר הזה לא יערב אותי במשהו מסוכן'.
הוא נזכר בדבריו של אנדרו כמה ימים קודם לכן...
"ב-14 בפברואר אתה צריך לפגוש מישהו בבית הקפה בסוף הרחוב הזה. תבלה איתו את הערב. ותעשה כול מה שהוא יבקש ממך."
"ב-14 בפברואר? אבל זה ואלנטיין דיי!"
"יש לך דייט עם הבחורה שלך?"
"לא. אבל.."
"אז ביום הזה אתה תיפגש שם. תחכה שם בשמונה וחצי בערב."
"אנדרו- זה לא משהו לא חוקי. נכון?" לואיס שאל בחשדנות.
אנדרו הביט בו במבט משועשע." לא. זה לא. חסר לך שלא תהיה שם."
הוא הביט בשעונו. האדם שהוא היה אמור להיפגש איתו כבר מאחר בחצי שעה. הוא התיישב על קצה המדרגה והעביר שוב את ידו בשיערו.
לואיס בהה ברצפת הבטון של החנייה, והאזין לקולות הרחוב, מחכה לשמוע צעדים ניגשים אליו.
הוא שמע קול של צעדים במורד הרחוב, מתקרבים לכיוונו, הם היססו כמה מטרים לפניו ואז המשיכו להתקרב לכיוונו.
"לואיס?" קול שאל.
קולה היה נשי בעליל, וכשהסב את מבטו, ראה לפניו נערה בערך בת גילו, שהביטה בו בחשש.
"כן. ומי את?"
"אני אחותו של אנדרו, אנג'לה."
לואיס בחן את פניה והבחין בתווי פניה שהיו דומים לפניו של אנדרו.
"אם להודות באמת, אני לא כול כך בטוח מה אני עושה כאן. אולי את תוכלי לומר לי?"
היא גיחכה. "אחי מאוד מגונן, ותמיד מנסה לדאוג לי. הוא כנראה לא רצה שאהיה לבד ביום הזה. אתה יודע, בואלנטיין דיי."
"אז אני אמור לשמש לך ליווי." הוא אמר את זה כהצהרה.
"כן. אם לומר את האמת אין לי ממש מצב רוח לחגוג היום."
"אז למה..?"
"כי אין לי את הטלפון שלך שאני אוכל להודיע לך ללכת הביתה."
"זה בסדר אם אני אשאל למה אין לך מצב רוח? ולמה את זקוקה לי? לפי דעתו של אחיך, כלומר."
"החבר שלי זרק אותי."
"אוה. אם אני כבר כאן, רוצה לדבר על זה- אני יכול לשמש לך לאוזן קשבת. בואי, ניכנס לבית הקפה ותספרי לי עליו, אני מבטיח לך שזה ייקל עלייך."
"האמת היא שלא ממש בא לי להיכנס עכשיו, אני די עלולה לפרוץ בבכי. ואני לא רוצה להביך את עצמי."
הוא חייך בעידוד. "אז למה לא תשבי ותספרי לי? לא חייבים להיכנס."
"אני מניחה שזה בסדר." היא התיישבה לידו.
היא התחילה לספר לו, בתחילה בקול רגוע שרק עלה בטונים, עד שדמעות החלו לזלוג על לחייה.
לואיס נשך את שפתו וניסה לחשוב על דרך להרגיע את בכייה.
ידו הונחה בהיסוס על גבה, והיא השעינה את ראשה על כתפו, ממשיכה לספר לו על החבר שלה.
"אתה מבין, באמת אהבתי אותו, ואז הוא התחיל לתרץ תירוצים, למה הוא לא יכול להיפגש, ולמה הוא חייב לעשות את העבודה איתה. ויום אחד באתי אליו הביתה, התכוונתי לקחת אותו איתי לסרט, הייתי בטוחה שהוא היה כול כך שקוע בעבודה הזאת, ומסתבר שהוא בכלל היה שקוע בה. תפסתי אותם באמצע המעשה. אני עדיין לא יכולה להאמין לזה." היא התייפחה אל כתפו, וכול מה שלואיס חשב עליו היה סופי, שבוודאי קרתה לה חוויה דומה שגרמה לה לאבד את האמון בגברים, חשב על כך שאולי זאת הסיבה שבגללה כול כך קשה לה להאמין בו.
לואיס התחיל להבין מה גרם לסופי לפחד, להירתע. הוא הרגיש עצבות וכעס על מי שעשה זאת לסופי.
"לפעמים אני גם מתחילה לפקפק בעצמי, אולי הייתי צריכה להיות טובה יותר, להתאמץ יותר, לנסות יותר חזק." היא אחזה בידו בזמן שבכתה.
"זאת לא אשמתך, זאת אשמתו, אם הוא בגד בך, זאת אשמתו, הוא זה שצריך לסבול ולחשוב על כך, ולא את. תתעלמי ממנו, תראי לו שאת טובה יותר, ושהוא לא היה כזה חשוב, תמשיכי הלאה, כאילו הוא כלום, שום דבר, והוא יתחיל לחשוב שלא היה אכפת לך. זה יעצבן אותו. בטוח." הוא חייך בעדינות, וחשב על כמה הוא היה רוצה שזאת תהיה סופי, שסופי תהיה זאת שהוא יחזיק, ינחם, וזאת שתעבור הלאה. זאת שתביט בו כך. סופי. הוא חשב על השיחה שלהם. כמה הוא היה רוצה להיות איתה בלילה הזה. לנשק אותה, לחבק אותה, לנחם אותה.
מבטו התרכך בתגובה לחשבותיו, הפך לחולמני, וחיוך רך ואוהב החל בקצות שפתיו.
אנג'לה הרימה את מבטה ובחנה אותו, היא הבחינה בהבעה הרכה בפניו וייחסה את ההבעה לוידוי שסיפרה לו.
"אתה כול כך נחמד, לואיס, כול כך מבין ותומך." היא קמה מהמדרכה והקימה את לואיס אחריה.
היא עמדה מולו. "אתה בדיוק מה שאני צריכה ברגע זה." היא הניחה את ידיה מאחורי צווארו, וכלאה אותו בניהן.
"לואיס. תודה." היא הפתיעה אותו והצמידה את שפתיה לשפתיו, הפעורות בהבנה מאוחרת.
הוא אחז במותניה, בתחילה כדי למנוע מהם ליפול אחרי שנשענה עליו בכול משקלה, ולאחר כמה שניות כשניסה להתרחק ממנה.
"אנג'לה." הוא מלמל למול שפתיה וניסה להרחיק אותה בעדינות. נדמה שהיה בה יותר כוח משציפה, והיא נעלה את זרועותיה סביב צווארו, ולא נתנה לו להתרחק.
"אנג'לה." הוא שמע קולות מאחוריו, אך לא ייחס להם משמעות, ורק המשיך לנסות להרחיק אותה ממנו, הוא הרגיש איך הוא מתקשה לנשום, כשהיא נצמדת אליו עם כול סנטימטר של גופה. למרות יופייה, כול מה שהוא חשב עליו היה סופי, ולמה סופי לא יכולה לנשק אותו כך. מצד שני, בקצב הזה, הוא עוד ייחנק מחוסר אוויר. המחשבה כמעט גרמה לו לגחך, ואז ביתר תקיפות, הוא סוף- סוף הצליח להרחיק אותה ממנו.
"אנג'לה, אני לא מה שאת רוצה, אני לא מתאים לך. ואין לי שום כוונה להיות 'הריבאונד גאי'."
"אתה לא הריבאונד גאי."
"זה לא רק זה. אני לא יכול להיות איתך, אני לא מרגיש שום דבר בכיוון הזה בכלל אלייך."
"אתה תלמד לאהוב אותי." היא ענתה בעקשנות וניסתה להתקרב עם גופה אליו, בעוד הוא מרחיק אותה ממנו.
"אנג'לה, את לא מבינה?" הוא נאנח "אני מאוהב במישהי אחרת!"
"אוה." היא עצרה את הניסיון הבא שלה להתקרב אליו.
"אני מצטער." הוא המשיך.
"אז למה, למה היית נחמד אליי?" היא שאלה בבלבול.
"כי אני נחמד? אני לא יודע, נראית מדוכאת אז רציתי לעודד אותך קצת, אולי לעזור לך להתגבר עליו, חוץ מזה שהייתי חייב טובה לאחיך." הוא נאנח שוב. "אני מצטער אם זה יצר אצלך רושם שאני.. רוצה אותך." היא ליקק את שפתיו היבשות.
"אני באמת מכבד אותך, אבל אני פשוט אוהב מישהי אחרת."
"אוקיי, אני מבינה, אני חושבת. אתה בטוח? הנשיקה לא עשתה לך כלום?"
"לא. וגם אם כן, לא הייתי מנצל את המצב הזה, את עוד פגועה בגללו."
הוא הסתובב. "זה פשוט אידיוטי. אני מתנצל שיצרתי אצלך רושם לא נכון."
"זה בסדר."
"אז.. נתראה?" הוא לא חיכה לתשובה ופשוט הלך משם.
זה לא רק שהנשיקה לא גרמה לו להרגיש כלום, היא גרמה לו לחשוב על סופי, להרגיש כמיהה אליה. זה רק מוכיח שג'ק צדק. אני באמת מאוהב בה. למרות הסצנה הקודמת, הוא חייך לעצמו כשהחל לצעוד חזרה לביתו, לבדו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: