"מלנכולי על הגג
רוקד מול חצי ירח מוטרף

עץ או פלי מהמר
לקפוץ או להישאר"

שוב אותה תחושה שמנכרת בי. מכרסמת עצמה פנימה במחילות קטנות ומפותלות בתוך הלב.

אולי טוב לי ואולי רע לי.

אולי אני בדרך אל מקום טוב, ואולי אני עומדת להתקע במראה שמשקפת את העבר.

אולי טוב לי ואולי רע לי.

יותר מתמיד, לא יודעת לאן אני הולכת.

מה לעשות עם עצמי, לאן לפנות, מתי לרוץ מתי לעצור.

"מחשבות מהעץ נושרות
ועפות בסתיו
נשים רכות על מיטות חורקות
מפוסקות עכשיו"

אני חושבת שטיפסתי על עץ גבוה מדי בשבילי.

לא רואה לאן כל זה מוביל, והענף שלי מתחיל להשבר.

ולמה דווקא לי מתחיל להיות פחד גבהים?

רציתי להיות מגלומנית כמו כולם. רציתי לראות מעבר להווה.

ועכשיו אני עיוורת.

"ואתם נועצים עיניים
מחכים לזה שייפול
הכלבים ינעצו שיניים
בעורו, בבשרו, בדמו, בעצמות..."

זה הזמן שלי לעבור לצד החזק, השולט. זה שאף פעם לא אשתייך אליו.

ואני יודעת שהנפילה תכאב יותר ככל שאמשיך לטפס מעלה.

"הירקון זורם נשפך לים

הירקון זורם נשפך לים"

העור שלי נקרע, פיסה אחר פיסה.

הקרקע נשמטת מבין הרגליים היחפות.

הגב שלי מתפורר בין ההריסות.

"מונוטוני על הגג
אנטנות מול ירח מוטרף
לקפוץ זה פלי
עץ לא בא לא בא לי להישאר בסתיו"

אני רוצה ללכת על הקצה, גם אם הוא גובל בטרוף.

רוצה מנוחה מההיגיון והנורמלי.

מקום שהוא רק שלי בתפיסה

מקום בלי חוקים בלי גבולות בלי אנשים.

"אז כשאתם נועצים עיניים
מחכים לזה שייפול
גם בכם ינעצו שיניים
בעורכם, בבשרכם, בדמכם, בעצמות..."

מאסתי בלהרגיש, לחשוב, לראות, להבין, להפנים, להגיב, לשתוק, לצעוק.

לא יודעת מה אני צריכה.

רק רוצה לזרוק הכל מעלי ולעצום עיניים.

"הירקון זורם נשפך לים וגם הזונות
הירקון זורם נשפך לים הזונות גם"

לשאוף.

להרגיש את האוויר ממלא לי את הריאות.

לנשוף.

להתרוקן מהכל. להיות עוד חלל ריק אחד בעולם.

"הירקון זורם ונשפך לים

הירקון זורם ונשפך לים"

המון מילים גבוהות וריקות שבעצם לא אומרות לי כלום.

וכל מה שאני רוצה זה רק שיהיה לי טוב.

ואולי בעצם טוב לי?

[ מלנכולי על הגג, רוקד מול חצי ירח מוטרף

עץ או פלי מהמר -
...להישאר ]