היום אני מרגישה לגמרי לא בסדר. היה לי יום עם מצב רוח תחת, וקודם בכיתי (ליטראלי) לבן זוגי שלא רק שאני לא בסדר, אני לגמרי חרא. חרא, חרא, חרא.
הוא התנגד נמרצות להצהרה הזאת.
אבל עלי היא הקלה.
אני חרא. האאא, איזו נפילת מתח, אפשר להירגע.
אני חראאאאאא!!!!!
היה משהו בעבודה, שבדיעבד נראה לי שהייתי צריכה לנהוג אחרת, ועוד המזכירה השנייה אמרה משהו על זה שעצבן אותי. גם עצבן אותי שהיא מתערבת בתחום שלגמרי לא קשור אליה ואין לה ידע בזה והוא באחריותי (גם בגלל שניכר שהיא רוצה להיות יותר "בעניינים" בתחומים שהיא פחות מבינה בהם ושאני מטפלת בהם), וגם עצבן אותי שהיא עוררה בי ספק שאולי היא צודקת ושהייתי צריכה לעדכן את הבוס הגדול על משהו.
קיבלתי החלטה מושכלת, על סמך כמה נתונים, להתקדם בטיפול במשהו בלי לבקש ממנו אישור באותו רגע על מנת שלא לעכב, ולעדכן אותו בדיעבד אח"כ. נו, לא משהו כזה קריטי. בתחום הזה בד"כ אני תמיד מעדכנת אותו, אבל הוא לא היה זמין, והביע לאחרונה חוסר סבלנות וחוסר עניין להתעסק בזה בשלבים מוקדמים יותר (סוג של "אור ירוק" לחסוך לו את ההתעסקות בזה), ואני בימים של עומס מטורף בין הרבה דברים ובאותו יום הוא היה קשה מאוד להשגה, ומתוך הידע והניסיון שלי החלטתי הפעם (לראשונה) להתקדם בלי לקבל ממנו אישור למשהו, חבל לעכב. גם קצת שיתפתי את המזכירה השנייה בעדכון על כך, ואז היא העירה בקול של אישה חשובה "לא צריך לעדכן את הבוס?". זה עצבן אותי, מה את מבינה בזה בכלל, מה את מתערבת, מנסה להזכיר לי איך עושים את העבודה שלי? אז עניתי לה משהו כמו "אני יודעת איך לעשות את העבודה שלי". והתגובה שלי עצבנה אותה. אח"כ למחרת כשעדכנתי את הבוס הוא שאל קצת שאלות אבל בסוף עזב את זה. אחרי הכל, כבר קידמתי טיפול בנושא, אז הצבתי בפניו עובדה. התרשמתי שהוא אולי כן היה מעוניין לבדוק חלופות, והתחרטתי. להבא תמיד אחכה לעדכן אותו. למרות שלדעתי באמת לא היה מקום לטפל אחרת, זה כבר היה די ברור. אבל, איתו אף פעם אי אפשר לדעת... אמרתי לו שקצת חששתי שאולי שגיתי כשפעלתי כך, אז הוא בסוף אמר שלא משנה, שגמרנו עם זה, ונעזוב את זה, הוא לא מתכוון להתעסק בזה יותר.
אז מה, אז המזכירה השנייה צדקה? אין לה מושג בניואנסים שאני מבינה בהם בתחום הזה, היא לא מודעת למערך השיקולים ולהתייעצויות שאני עושה עם גורמים במערכת, ואני מאוד דקדקנית וזהירה, ורק במקרה הפעם חרגתי מהרגלי והתקדמתי בלי לעדכן אותו, ויצא לה בפוקס להעיר על זה.
אז אוקיי, אולי הגזמתי. אולי שוב פירשתי. בסה"כ הגיבה ספונטנית באיזו מחשבה שהייתה לה, שיתפה, שאלה, בלי כוונות מתוחכמות, בגלל שרצתה להסב תשומת הלב שאולי צריך לעדכן אותו. אז אולי בכלל לא הייתי צריכה לשתף אותה בזה, ואז היא גם לא הייתה שואלת. הייתי צריכה לשמור את זה לעצמי. הייתה סיבה שאמרתי לה את זה, אבל לא הייתי חייבת, אני סתם יסודית מדי ומשתפת מדי.
ואז היו עוד דברים שעצבנו אותי. הבוס הישיר ממשיך לשתף אותה בכל מיני דברים בעבודה שלא משתף אותי, זה לא נעים. כי אנחנו צוות של שלושה אנשים, עובדים יחד, הדברים שהוא מדבר איתה עליהם קשורים גם לעבודה שלי, ולפעמים אפילו קשורים יותר לעבודה שלי מאשר שלה, הוא לא יודע את זה? עוד לא קלט? אחרי שנה... זה גורם לי להרגיש ממש לא נעים, דחויה. מה יש בי שכ"כ מעורר בו חוסר עניין ודחייה? ומה יש בה שגורם לו לחשוב שהיא כ"כ ראויה לכל המידע הזה. וכאילו שאני ביקום מקביל שבו הכל הפוך. עם הבוסית הקודמת שהייתה לפניו, המצב היה להפך - היא כנראה העדיפה אותי מבחינה אישית ושיתפה אותי בדברים. לא בהכל, אבל שיתפה. אבל היא גם שיתפה את המזכירה השנייה בחלק מהדברים. ואני דאגתי לשתף את המזכירה השנייה בדברים בעבודה שהיא לא ידעה ושהיה נראה לי נכון שהיא תדע. כי אני קולגיאלית ובעד עבודת צוות ושיתוף. לא כולם כאלו, מסתבר. וזה הכל כזה אבסורדי ומפגר, כי משיחות עם המזכירה השנייה אני קולטת שהרבה דברים שהבוס הישיר מספר לה - היא בעצם לא ממש מבינה. כאילו, יש שם הרבה עניין של נראות כלפי חוץ, על חשבון מהות. איזו שטחיות. אני כל הזמן אומרת לעצמי, מה אני רוצה מהמזכירה השנייה? מה אני כ"כ ביקורתית כלפיה? זה לא שהיא עד כדי כך מפגרת, היא לא סתומה. יש לה קטעים לא הכי מבריקים, אבל גם יש לה תושיה ויכולות. היא לא מעמיקה ולא מאוד יסודית, אבל לא תמיד צריך את זה בשביל שהעבודה תתבצע. ולפעמים יש לה דברי טעם, כמו שלפעמים בדיוק ההפך - היא אומרת דברים די מפגרים. אולי אני סתם מתנשאת?
המצחיק הוא, שאני חופרת בעצמי ומתחבטת ומתייסרת ומרגישה לא בסדר לגבי היחס שלי אליה. אבל היא לא מבזבזת אפילו שנייה ביסורי מצפון על כך שהיא לא מכתבת אותי על דברים או לא משתפת או לא מעדכנת בדברים שצריך. היא פשוט שותקת ושומרת לעצמה. בניגוד אלי. והיא עושה טעויות ומפספסת דברים, ולא מתעכבת על זה. הכל בסדר. חיוכים כלפי הבוס הישיר ומבט מתנוצץ. מאזינה לשיחות ומביעה בלי סוף את דעותיה ו"דברי החוכמה" הגאוניים שלה.
אז זהו, אין לי כוח למקום הזה, מרגישה רצון עז לעוף משם (בסדר, אני יודעת, לא צריך לעשות מעשים נמהרים, רק משתפת בתחושה, זה לא אומר שאבצע, אני מודעת ליתרונות של מקום עבודתי), אין לי כוח לאינטראקציה עם אנשים, אין לי כוח לעולם שם בחוץ (שרק הולך ומתכער), בא לי להישאר בבית, להתנתק קצת.
אני יודעת, אני יודעת - זה גם מאוד תלוי גישה וסובייקטיבי, וגם אם זה מבוסס על עובדות אובייקטיביות בשטח, זה עדיין מאוד מועצם ע"י רגישות היתר שלי. אני סתם קשה וביקורתית מדי - כלפי עצמי וכלפי אחרים. אז זהו, זה הכל בגללי, אני מגזימה, אני לא מפרידה בין עיקר לטפל.
בקיצור, צריכה לקחת קצת חופש.
לגבי קשר עם אנשים - יש לי גם חברות מקסימות שאוהבות אותי ואני אותן ויש ביננו הבנה כ"כ עמוקה וגדולה, כמו המקסימה שעבדה לצדי ואז עזבה ואנחנו בקשר וכמו זו שהחליפה אותה וכעת עובדת לצדי - החמודה. היא ממש נשמה טובה ואני אוהבת אותה. היא כבר הציעה בעבר שנלך יחד לסרט, לבלות. ולא יצא עד עכשיו. אני מאשימה את עצמי, שתמיד אחרי העבודה כל מה שבא לי זה לברוח הביתה. חבל, כי יש לי הזדמנות להעמיק ולחזק קשר יפה עם אדם שאני מעריכה ואוהבת. אבל, הכל מאתגר אותי...
אגב, החמודה הזאת לפני כמה זמן התעצבנה על המזכירה השנייה, אמרה לי שהמזכירה השנייה אמרה משהו לגבי איזה אינסידנט קטן שהיה ביניהן בעבודה - ושהמשהו הזה הוא פשוט לא נכון עובדתית, שקר. אז סתם שתקבלו עוד נקודת מבט לגבי המזכירה השנייה, נקודת מבט שהיא לא שלי אלא של מישהי אחרת. כלומר, לא רק אני מסתייגת מהתנהגויות של המזכירה השנייה. אבל הנחמדה אמרה שהיא לא מתעכבת על דברים כאלו, היא מנפנפת את זה הצידה וממשיכה כרגיל, תוך מודעות לפן הזה באופיה של המזכירה השנייה. אז שלושתנו יושבות שם במשרד, והן גם משוחחות ביניהן על דא ועל הא וצוחקות, אבל כל זה בקטע קליל כלפי חוץ. זו לא חברות אמיצה, אלא אינטראקציה חברית של יומיום בעבודה.
אבל, אתם יודעים מה? דווקא כן הייתי רוצה שתהיה חברות של ממש ביני לבין המזכירה השנייה. למה לא? כלומר, תמיד חשבתי שאנחנו חברות ברמה מסוימת, שיתפתי אותה בדברים. ויש ביננו חברות, אבל עד גבול מסוים. ויש לי בעיה של אמון בה, לאור כמה דברים שהיו בעבר.
אוףףףף, אני כפייתית וכותבת כאן המון. סליחה
שלכם,
חראאאאא
נ.ב
בגלל רגישות היתר שלי וטראומות העבר ופגיעות בקשרים בינאישיים, אני במגננת-יתר ותחושת מתח ורגישות יתר לניואנסים.
כינוי:
אור לנדו
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
