אוֹר בּשׁוּלֵי הֶעָנָן

קישור לפוסט חדש בבלוג החדש בוורדפרס:

מיזעור נזקים, הרגעת הרוחות

אנחת אכזבה

בבלוג החדש, כאן: 

https://orbeshuleyheanan.wordpress.com/

מזמן, בגיל העשרה,

נהניתי לאכול ענבים עם גבינה צהובה:

הייתי עוטפת כל ענב בחתיכה קטנה של גבינה צהובה, ואוכלת כך,

וזה היה שילוב טעים נורא.

מבחינתי זו הייתה תגלית קולינרית מלהיבה.

כבר שנים רבות שאני נמנעת מאכילת ענבים כי זה אחד הפירות הכי מרוססים,

וגם גבינה צהובה אני משתדלת בד"כ לאכול כמה שפחות, כי זה סתם זבל, ובטח לא קונה לבית (כי סתם אזלול)...

(למרות שצורכת אוכל-זבל אחר, בעוונותיי).

למה נזכרתי בזה עכשיו? לא יודעת

זכרונות לפעמים פתאום מבליחים.

אולי געגוע. נוסטלגיה - געגוע אל מה שבעצם אף פעם לא היה באמת. געגוע אל תחושת הגעגוע. ציפיה מתרגשת.

ואיך האוכל נושא עמו את כל זה.

בשבוע שעבר חוויתי פתאום רצף ימים ללא צריכת מתוק (טוב, אחרי תקופה שדחפתי לעצמי כמויות, כבר לא הייתי מסוגלת יותר), עם אכילה מתונה ביותר של אוכל בריא, ירקות וכו', התחלתי לרדת במשקל והתחילו לעלות עלי מכנסיים שכבר מזמן לא עלו, התחלתי להרגיש אפילו קצת אופטימיות וחיוניות - אבל איכשהו זה נקטע וחזרתי לסורי. צריכה לחזור לזה. להתמיד.

אני גמורה מעייפות, אחרי שלוש בלילה, מה אני מחפשת כאן? לכן בזמן האחרון לא כתבתי כאן, למרות שהרגשתי צורך ונכנסתי לא פעם, תוך היסוסים אם לכתוב. כי על מה אכתוב? שוב לחזור על אותם דיבורים ודיווחים על זלילות ושגרה סתמית שמשעממת אותי, ריקנות, דחיינות? מה, זהו? זה מי שאני? בריה עייפה מהקיום? 

אז כן, בעצם מבעבעים בתוכי רגשות עוצמתיים, אבל אין לי מה לעשות איתם, הם לא מתאימים למציאות. 

מזה תקופה ארוכה שכך מתנהלת השגרה שלי בעיקר: אני קמה והולכת לעבודה וחוזרת ובדרך עושה קניות ובבית רואה סדרות (שאני מאוד נהנית מהן - כרגע אני רואה "שובר שורות", בלי ספוילרים בבקשה! בדיוק סיימתי את העונה הרביעית), וזהו פחות או יותר. ובסופשבוע אין לי כוח, בקושי מנקה... הייתי רוצה יותר מזה - אבל זה תלוי רק בי, אז אין טעם שאחפור על זה כאן. זה תלוי בעשייה שלי, באיך שאני מנהלת וממלאת את זמני, במה שאני בוחרת לעשות. אך אני מבולבלת לרוב, לא בטוחה מה לעשות. לא בטוחה מה אני רוצה. ואם יש כמה מטלות שצריכה לעשות, לא יודעת ממה להתחיל. עושה את המינימום הנדרש. אין לי כוחות ליותר מדי... אולי ויתרתי... מרגישה כבויה... אולי אני לא מרגישה שיש בשביל מה, תחושת משמעות שתדרבן אותי, ציפיה, תקווה, עניין, התלהבות.

אני טיפוס שמעדיף בילוי ביתי רגוע ושקט... וזה לא שהמדינה הזאת שופעת יופי שנעים להסתובב בו בחוץ... אני מרגישה הקלה כשאני נכנסת הביתה... אבל עדיין...

אבל מה אני בדיוק מחפשת? מה זה הדבר הזה, השינוי הזה, שיספק אותי? אולי הבעיה היא שהדבר הזה אינו בנמצא, לא במסגרת המציאות הנתונה. כך שתמיד ארגיש את האי נחת המטרידה הזו, את הריקנות. גם אם ארזה ואלבש בגדים יפים. ואולי קצת מאוחר מדי, כבר התקבעתי בדפוסי חשיבה...

מה יעזור לכתוב על זה מילים מילים מילים. אנשים כותבים הרבה, וזה נחשב חיובי, לכתוב. אני חוששת שאצלי הכתיבה היא עקרה, כמו החשיבה. האם זה כל מה שיש בי?

מי אני בכלל, אני באמת לא יודעת, קשה לי לאפיין את עצמי, אני מתחבאת, אני מתנצלת על קיומי. והתרגלתי לחיות כך.

החששות שלי - שאני לא מי שחשבתי שאני, שאני לא כזאת חכמה, שאני אבודה מדי מכדי לממש את עצמי. שאני מפוספסת. פספסתי. ומצד שני - רבאק, הרי בני אדם חיים באשליות, בהכחשה, מספרים לעצמם סיפורים. אולי אני פשוט לא יכולה להאמין באשליות. הבל הבלים הכל הבל... מרגע שהבנתי את הכלום של החיים, איבדתי איזשהו דחף... והיה את המשבר הנפשי של התפרצות האו.סי.די... ועכשיו זה יותר עניין של לשרוד ולנוח... ולא לצפות ליותר מזה... כי המנגנון שלי נשחק והתעייף...

עוד מעט בת 40... כבר מתקבעים...

אבל, יש אנשים שמשנים דברים מרכזיים בחייהם גם בגיל 40...

אתם רואים? יכולה להמשיך לקשקש את הדיבורים המעגליים האלו, וזה לא משנה דבר...

אני כ"כ לא מעניינת ואין לי שום בשורה

על פניו אין לי סיבה לכתוב פוסט. 

שגרה.

יש ימים טובים יותר וטובים פחות

יש שיפור בדברים מסוימים ואז פתאום יש ספקות ותהיות

דברים קטנים נתפסים לי במוח

ושוב ושוב נופלת

וכלום, כמובן הכלום מככב, תמיד חוזר,

גם אם יום-יומיים-שלושה של פתאום תחושת השראה וציפיה ותוכן והתלהבות כלשהי,

זה מתחלף בדעיכה לתוך כלום ומחשבות מטרידות ובלבול ועייפות

אני מרגישה משובשת, מקרטעת, מפלבלת, מבולבלת, מוזרה, כמו מישהי שלא שייכת.

מה אמרתם, רבותיי? לא שמעתי, כי קשה לי לעקוב אחרי שיחות,

אני מסתכלת מהצד ומתאמצת,

זה מה שתמיד עשיתי,

להסתכל מהצד ולהתאמץ,

על ניוטרל,

לא הבנתי למה הם התכוונו, מה הם אמרו? ולמה המבטים, וחצי החיוך, והנה כבר הלכו.

אה, אהמממ, רציתי, אני לא יודעת איך, וצריך לזכור ולעשות ולקרוא ולחייך ושם וכאן ולפעמים.

אחרי שתלכו יהיה כאן שקט והעצים כ"כ יפים.

וריח העפר ותחילת חיים חדשים.

הא, אשליות, ויכולתי, וחלומות עזים שולפים בלילה מעומק התודעה גוש רגשות גולמי מרוכז,

מתעוררת בבוקר בתחושת אובדן של משהו חשוב נורא.

ואז לעוד יום של משחק והצגות בעולם שם בחוץ. אני שחקנית גרועה.

אני רוצה קצת זמן שקט לעצמי להבין מה אני רוצה ויכולה לעשות,

לשנות אווירה ולהתעמק בחיזוק עצמי ולהתמקד בדברים החשובים (???).

אני מרגישה שנורא בא לי להודיע בעבודה בתחושת ניצחון שאני מתפטרת,

הא הא, בוא נראה אתכם מסתדרים בלעדי!

ולהשאיר מאחורי את כל השטויות.

גררר, לא יודעת למה הפנטזיה הזאת כ"כ מספקת אותי, בצורה קשה.

אני סתם מפנטזת מתוך מיאוס, מותר לפנטז, וברור שאם הייתי עושה כזה דבר, הייתי קודם מחכה שאמצא עבודה אחרת. אולי בחצי או שלושת רבעי משרה.

מקווה שאם אכן הייתי עושה כזה שינוי, לא הייתי ממלאת את הזמן שהתפנה ברביצה מול הטלוויזיה ואכילה.

מקווה שהייתי מנצלת את הזמן לעשייה, לספורט וקורסים וקריאה וכו' וכו'.

דברים של חיים ושיפור עצמי.

השעון מתקתק: טיק טאק, טיק טאק, קליק
קלאק, כליק כלאק, כלים כלאם, כלים כלום, כלום כלום כלום כלום כלום כלום כלום כלום
כלום כלום

אחרי לילה ער, מגיע שוב המחר, הנה הוא הגיע, הנה הוא כבר כאן,
ופסיעותיו חרישיות, מהוססות - על אדמה פריכה, פעורת חלומות -  משמיעות:
"ריק, ריק, ריק, ריק, ריק, ריק, ריק, ריק, ריק"

 חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח

הואקום מצחיק, הואקום מציק, הואקום
משעמם וסתמי והכי הגיוני ומובן מאליו,

כי מה כבר יכול להיות?

מכמירת לב הציפייה לבאות.

ציפייה למה בדיוק? 

חחחחח, הרי אלו החיים! ברוכה הבאה לעולם המבוגרים.... מה את חושבת
לעצמך, ילדה אבודה שכמותך.

הסחות דעת ופשרה ולהשלים עם המציאות.

הכלום הוא רק משטח העבודה, הלוח החלק,
שמחכה לתוכן שלך.

ומתוכך יבואו החיים, בך הם תלויים, את המשמעות אנו מחוללים, ולא גאולה
שתבוא מבחוץ להדהים.

life's what you make it, life's what you make it

ולהשקיע בעיסוקים ולהתעניין בדברים ולהגשים כישורים ולבלות עם אנשים ולדבר
דיבורים וליהנות מתחביבים ולעשות כלים ולטפל בתחזוקת הבית כי הבלאי מביא עמו
קלקולים, ואבק, ואבק, ואבק וסמרטוטים, ולעבוד כי צריכים

ואולי ואולי ואולי מול הכלום הזה אני כבר משותקת מדי, ריקה מדי, מפוספסת מדי

(או פשוט לא מסוגלת להאמין באשליות, להדחיק את הכלום, לשחק את המשחק)

ואולי אין טעם להילחם בטבע שלי, לשאוף
להיות משהו – מישהי – שאני לא

(רגע, אבל אני לא רק כזאת, אני לא, אני בעצם לגמרי אחרת, רק מסתתרת)

האור עלה, כבר מזמן צריכה הייתה השינה
לעטוף וללטוף, להשהות ולכבות

את הראש במנוחה נטולת ספקות,

בין היום למחר,

לחצוץ במסודר, עם הראש על הכר,

בין יום ללילה ליום ללילה ליום ללילה ליום ללילה ליום ללילה

זה ממשיך וממשיך וממשיך, ולאן,

בלילה ישנים ואולי גם חולמים

ביום עושים ועושים ועושים ואומרים וחושבים וצריכים וקונים ומסדרים
ועובדים ומנקים ורוצים

בלילה רציתי, נורא רציתי,

בלילה לפעמים קשה להחניק

את הרצון, את פירורי החלום,

למרות שנלעס ונשחק עד תום

(את הרגש, הרגש, הרגש, הרגש – אין מה לעשות עם לב חשוף מלבד לכסותו. ששששש, לישון)

ואת התחושה החדה, ההבנה העצובה,
העייפה – אני חולה, אני חולה, אני חולה, אני חולה,

תשישות נפשית ומצוקה

אני לא מצליחה להתרומם, להתנער, לוותר על הרגלים מזיקים, להבריא

אכילה כפייתית שהיא בעצם מנגנון הגנה
לא מוצלח, הרסני,

שהאורגניזם שלי אי אז בשלב מוקדם בחיי

מצא בקוד הגנטי ושלף כדי להתמודד

עם המציאות

כעת רשמי המציאות כבר הצטברו בתוכי

לכדי כדור-גרוטאות קוצני-טורדני

שלא מפסיק להתרוצץ-להתגלגל

בכוח הכלום העוצמתי

כדור דוקרני-ש‎‎ורטני

הולך תמיד איתי

אז הנה שוקולד וגלידה ועוד ועוד

הנה זה מקהה את סכיני המחשבות

הנה את הספקות

הנה גם נשים אותך מול הטלוויזיה מול
סדרה, יקום חלופי, להירגע,

לאכול ולראות טלוויזיה זה שילוב מסמם נפלא

הנה את כבר לא ריקה

בלילה ראיתי עוד פרק ועוד פרק ועוד פרק ועוד פרק ועוד פרק ועוד פרק

נשאבתי לסדרה, נהניתי נורא,

סיימתי עוד עונה עת הבוקר כבר עלה,

וכיביתי את הטלוויזיה ושבתי

לריק המוזר

בו משתוללים יחדיו הכלום והכל, הכאוס והשאיפה להכניס סדר בחיים,
הבלבול והניסיון, השנים המוקדמות והשנים האחרונות, מאין באתי ולאן אלך, מה
חסר, מה דורש שינוי, אם בכלל, ואולי....

והסידורים והפרטים הקטנים של החיים

שמשום מה עולים לי במאמצים אדירים

בלאאחחח, מתבוססת עם רגליים תקועות בביצה דביקה

ואיזה מיאוס כבר מהכל, איזה מיאוס.

ואז מחשבות על שינוי מול סטטוס קוו, שינוי מול סטטוס קוו,

השגרה היא לא רעה בכלל, יש לי על מה להגיד תודה,

יש דברים טובים,

זה הכל עניין של גישה,

או שלא רק, אולי גם יש דברים שאני
צריכה לשנות,

אוי, אני לא יודעת, אני באמת לא יודעת!

הנה, הנה מערבולת המחשבות,

העקרה, הלא יעילה, נטולת המסקנות,

הבלתי אופרטיבית בעליל

ותכננתי להכין מחר תבשיל גיבץ', קניתי

חציל וקישואים וגזרים ותפוחי אדמה וגמבה ועגבניות וכרוב ועלי פטרוזיליה טריה ולימונים,

אז למה חיסלתי הלילה המון המון גלידה (טבעונית של בן אנד ג'ריז, ממש טעים!) ונשארתי ערה רצוף עד הבוקר...

אולי תכניות להכנת גיבץ' לא מספיקות להשביע את הרעב, להעלים את הכלום

סוף סוף קניתי מלאי ירקות ופירות ועדיין

ממלאת גופי המכור בסוכר

כי שום דבר אחר לא מרגיע אותו הדבר

בזמנו, כשנמנעתי לחלוטין מהמתוקים והמאפים,

נגמלתי מהסוכר,

הגוף השתנה, הנפש יחסית נרגעה, כמעט לא הרגשתי את ההזדקקות למתוק, נפטרתי מהתלות

(אולי כי משהו אחר דאז הזין את ההזדקקות, נתן קיום לגיטימי למשמעות, צמצם את הכלום, גוד דמט, וגם זה התברר כאשליה)

לכי לישון, הרי עדיף, ומחר יום חדש.

עכשיו יום חדש.

שהגיע פתאום

עת נגמר עוד חלום

בהקיץ.

"Speech: “Tomorrow, and tomorrow, and tomorrow

BY WILLIAM SHAKESPEARE

(from Macbeth, spoken by Macbeth)

,Tomorrow, and tomorrow, and tomorrow

,Creeps in this petty pace from day to day

;To the last syllable of recorded time

And all our yesterdays have lighted fools

!The way to dusty death. Out, out, brief candle

,Life's but a walking shadow, a poor player

,That struts and frets his hour upon the stage

And then is heard no more. It is a tale

,Told by an idiot, full of sound and fury

.Signifying nothing

קלשונים בוערים ניטחים ממני

על עצמי

בלי שליטה

פוצעים את מה שיכול היה.

[הו, מה שיכול היה להיות, מי שיכולתי להיות - איזו קטגוריה מופלאה, קל להאדיר את הבלתי קיים. כי הקיים יותר מדי קיים מכדי שיקסום. ולכן מוטב לקונן על הפוטנציאל האבוד הכביר מאשר להתמקד בכאן ובעכשיו המשעממים מעצם מיידיותם הסתמית. הנה החומר הזמין, ה"יש": מולקולות שהמוח משליך עליהן איזו תכלית. חומר שהוא פשוט שם, קיים, וזהו, אין מעבר לזה דבר מלבד הקיום האנושי המשתוקק לכך שיהיה משהו מעבר לזה. בגיל העשרה חטפתי בבטן את האגרוף החזק המשתק של תפיסת הריקנות שבכל זה; אני זוכרת יום שבו לא הצלחתי לצאת מהמיטה מרוב ריקנות מצמיתה. זה נורא. כל הגוף עופרת רמוסה. ולכן "צריך" לבחור במשמעות. כי החלופה יותר מדי איומה ובלתי נסבלת (אם כי יש אנשים בעלי גישה פרגמטית שאינם מוטרדים כהוא זה מהחומריות הטוטאלית ומפשיטת הרגל של כל אשליות הילדות והנעורים. יש להם מנגנוני התמודדות שונים. אני, לעומת זאת, נותרתי מבולבלת ואבודה). כי תחושת המשמעות היא בחירה סובייקטיבית ולא משהו שקיים ספונטנית בעולם. אבל זה המאבק שלי - איני מצליחה לבחור באשליה. ולכן מוטב לקונן על הקיום האחר שיכול היה, אמור היה, צריך היה. should have, could have. להיכסף לאותו יקום מקביל הטומן בחובו את הגאולה, הנחמה, היופי, את כל הדרכים והשבילים והמקומות והאנשים והחלומות והסיפורים והתיקונים והרגשות הנעלים. ואת עצמי האחרת, כמו ש"הייתי אמורה" להיות, בלי הפרעות המציאות... 

המממ. בעיה. לחיות ככה. מאבק מתיש וחסר טעם במציאות. לדפוק את הראש בקיר זה לא יעיל... המציאות היא כפי שהיא, נתונה. ויש בה דברים רעים וטובים ונייטרליים. והסירוב שלי "לשחק את המשחק" של החיים הוא אמנם לגיטימי ומובן ואף מוצדק, אך גם גורם לי להפסיד דברים טובים. את הדברים שאני יכולה להיות - לא ביקום מקביל של מציאות פוטנציאלית חלומית, אלא במציאות של הכאן והעכשיו, המציאות הלא מושלמת, הפגומה, הרגילה, המיידית, הפיזית גרידא. להפסיד חלקים מעצמי. להפסיד חלקים מהעולם. ובכלל, הסחת דעת היא דבר לגיטימי לחלוטין. מהו מהלך חיי אנוש אם לא הסחת דעת אחת גדולה בין הלידה למוות? זה מה יש! עוד משהו - אולי יש מקום לשינוי בתפיסת העולם הזו שלי שמתעקשת להפריד בין "העולם הפיזי הסתמי" לבין איזו "משמעות" גואלת. אולי התפיסה הזו סתם תוקעת אותי בגישה שוללת, ביקורתית והימנעותית כלפי העולם הפיזי - שהוא בעצם הכל, הוא החיים, הוא המציאות. זה מרחיק אותי מהעולם, מאנשים, מהחיים, מעצמי. יש יופי ומשמעות בתוך העולם הפיזי. הוא מתחבר לעולם הרגשות והאינטלקט והחשיבה המטאפיסית - הם בלתי נפרדים זה מזה. הרי חומר ואנרגיה הם נקודות קיצון על סקאלה.... 

אני מניחה שברגע שבוחרים בעשייה ובחיבור מתוך גישה מפויסת ומשלימה ופחות שיפוטית וביקורתית (במקום הימנעות ובהייה מהצד ותסכול ותלונות), הגוף מתיישר לכיוון ההווייה, ומשהו באמת משתנה בחוויית המציאות. אבל אני לא יכולה שלא להרגיש שזו בחירה באשליה שנועדה רק לשפר את ההרגשה. ואני גם לא יכולה סתם ככה לכבות חלקים במוח, ואם יותר לי לומר - חלקים אינטליגנטיים במוח שלי. ואדבוק בציניות הבריאה שלי יותר מכל מרכיב אישיותי אחר שלי שמפריד ביני לבין חיים מאושרים! אך מחשיבת היתר האובססיבית העקרה שלי אפרד בשמחה. מישהו מעוניין? עשרים שקל! מחיר מציאה! בעלת הבית השתגעה! 

אוף! החיים נתפסים בעיני בו-זמנית כמלאים ביותר מדי אפשרויות מבלבלות מצד אחד וריקים לחלוטין מצד שני.

טוב, שוב נסחפתי ושוב אני סתם חושבת יותר מדי ונתקעת על כתיבת ושכתוב פוסט במשך שעות אל תוך הלילה.

אפשר לחשוב שאני מנסחת כאן תובנות הרות גורל, אפשר לחשוב שזו פריצת דרך שתוביל לשינוי מהותי אצלי.... זה סתם תיעוד עוד לופ או.סי.די עקר, מחשבות מתרוצצות על חשבון שינה נחוצה כל כך. בסוף זה יסתכם במחסור בשעות שינה, חוסר יכולת להתעורר מוקדם בבוקר והישארות בבית לישון ולהתחבא מהעולם בחוץ במצב צבירה זומבי. דווקא תכננתי למחר משהו... מזמן לקחתי יום חופש... כדי לבדוק אופציה כלשהי ללימודים... הייתי אמורה לנסוע למוסד אקדמי להתרשם ולבדוק... בזה אני צריכה למקד את האנרגיות שלי, בחיים האמיתיים... ולא בניסיון לנקז לכאן את האנרגיה המילולית הכאוטית של המחשבות הטורדניות שלי. ועכשיו זה ידפוק לי את התכנית של מחר.... את הצ'אנס שהתכוונתי (סוף סוף) לתת לאופציה קונקרטית כלשהי של לימודים בעולם הפרוצדורלי שם בחוץ...

וחוזר חלילה... וחוזר חלילה... נו, מורידה למחיר סוף יום, חמישה שקלים חדשים! עד כאן ההערה בסוגריים]

לכאורה - אין סיבה של ממש;

הימים מביאים עמם אפשרויות מיטיבות,

אך בתוכי - מתח, אי נוחות, אי נחת, טורדנות, בלבול נורא.

כמו נקלעתי לעולם שאיני שייכת אליו, זרה.

חוצנית שמנסה נואשות ולשווא לנפנף בכנפיה המנוונות, לברוח. ואי אפשר.

צריך לכתת רגליים ולחיות, כאחת האדם. אך במקום רגליים יש לי ערפל.

ואין לי שליטה

על תגובת הקפיאה

של מוחי הדרוך, המושהה

יש אנשים שמביעים רצון להתקרב אלי, וזה מבהיל אותי, מלחיץ.

הא, בטח אהרוס את זה. נו מה.

כל רגע מביא

אפשרות של טעות, חרטה,

מה נכון? מה שגיאה?

כבר מעדיפה להימנע...

להיות לבד, בבית, איזו הקלה...

לצחקק בבית ריק

עד דמעות, 

מכל הלב, מכל הבטן,

בקולי קולות,

בלי יכולת להפסיק,

כמו מבדיחה ממש קורעת, 

הסרעפת משועשעת

באימה צרופה

מהאבסורד של הפקעת הפנימית

הבלתי ניתנת להתרה

לצחוק ולבכות בו-זמנית:

רגע שפל מופלא

ביקרתי היום אצל ההורים.

אני עייפה.

אבא שלי היה מעצבן, כתמיד. תמיד מאיים לי על הנשמה. כפייתי ומתיש ושיפוטי ומעיר ופולש לנשמה של אחרים וגורם לי להרגיש שאני לא בסדר. אני עייפה ושקטה עם פנים די מאובנות, אך הנשמה שלי צורחת ומייללת ושורטת לעצמה את הפנים. אני ילדה טובה, אני עוזרת לו להרוס אותי, הוא צודק, אני באמת לא בסדר, אני לא בסדר, אני לא בסדר, אני לא בסדר, אני לא בסדר.

בקושי היה לי כוח לתקשר איתם.

בקושי יש לי כוח לתקשר עם אנשים בכלל.

אין לי מה לספר.

הרי הכל חוזר על עצמו בחיים.

וזה הכל סיפורים שאנשים מספרים לעצמם.

אז מה זה כבר משנה. העיקר הבריאות. ועבודה כי צריך לממן את החיים, וזוגיות, ושגרה. ומעבר לזה זהו, אין מה לספר.

אין מה לחדש.

ואגו עוזר להרגיש משמעות. נותן מוטיבציה. האגו של האנשים דוחף אותם.

אני מרגישה מחוקה. אולי זה נשמע יומרני להגיד שאני מרגישה שאין לי ממש אגו, כמו צדיקה מעונה.

ככה אני מרגישה.

ואני עייפה.

כמובן היה לי בסה"כ כיף להיות עם אחותי הקטנה, למרות שהייתי עייפה ודי מסויגת.

גם היה נחמד לראות את אמא שלי.

אני ריקה. ריקנות גורפת. ריקנות אוחזת מגרפה וגורפת אותי, חזק, עד זוב הכלום מתוכי.

ריק. ואקום. שום דבר.

תוספת אחרי שיצאתי מהמקלחת, מעט מאוששת יותר.

לספר עוד קצת.

חוויית הביקור אצל ההורים היא תמיד עם דינמיקה דומה.

בנסיעה לשם יש קצת תחושה של ציפייה תמימה, של חזרה לעיר הילדות (החלק המאוחר יותר של הילדות) והנעורים, ערש החלומות והתקוות הגדולות, מקום מוכר כל כך. לצפות לתחושה של בית, שדואגים לי, שמכינים לי אוכל טעים. בית חם.

מה גם שאני לא נוסעת לשומקום בשגרה, רק משרד-בית-משרד-בית-משרד-בית, אותו מסלול כל יום, ובדרך קניות פרוצדורליות באותם המקומות. זהו... אנחנו לא מטיילים בארץ. מדי פעם מדברים על זה שמתישהו נטייל... אבל תמיד בסוף לא עושים. תמיד בסוף מתחשק להישאר בבית. אני גם לא מכירה את היעדים ואין לי מושג לאן בעצם לנסוע. לא משנה. אז הנסיעה לבית ההורים יש בה משום שבירת שגרה בשבילי. תחושה של קצת תזוזה בחיים, בכאילו.

מצאתי עצמי תוך כדי הליכה מתחנת הרכבת מביטה אל מעבר לגדר לשטח של צמחיה, מרגישה רצון עז לטבול את כפות הידיים בעפר הקר, להרגיש את האדמה, למולל את העלים היבשים, לגעת בחיים עצמם שכ"כ התרחקתי מהם. אזור של פינות חמד עם צמחיה שבעבר הייתי מטיילת בהן הרבה, מתבודדת, מרגישה התעלות, מוקפת בטבע השקט, היפה. אז רעדה בתוכי איזו חדוות חיים, איזו תחושה מפויסת, געגוע.

אבל אז תמיד יש את האכזבה הקבועה מבית ההורים. הרצון רק לברוח משם. הכלום שמתפשט שם בתוכי לנוכח הדפוסים החולים והמעוותים שמושלים בדינמיקת היחסים. ושהרבה פעמים צריך לשתוק מולם, כדי שזה לא יתדרדר להתפוצצות. אני צריכה לספוג בשקט את הרעל ולא לענות. כי מענה יהווה גירוי עבור אבא שלי לעוד אמירות, להתפתחות שיחה מכאיבה שאין לי כלים יעילים להתמודד איתה. ואני רוצה רק להתכווץ לתוך עצמי, שלא יפגעו בי. מפחדת לענות את התשובה הלא נכונה, שתגרור מענה ציני או שיפוטי, שאבא שלי יצחק עלי. אני לא טובה בלהגן על עצמי. והוא כ"כ עסוק בעצמו.

לכן אני באה לשם רק פעם בכמה חודשים. וגם זה יותר מדי בשבילי.

אני חושבת שחלק מהמשבר שחוויתי בתקופת האוניברסיטה, לפני 15 שנה, כשהתפרץ לי האו.סי.די במלוא עוזו, בא בין השאר יחד עם ההבנה שבית ההורים הוא משענת קנה רצוץ. ושאני לבד בעולם.

טוב, זהו. אני באמת מאוד עייפה וחלק מהדעיכה שלי נובע מחוסר בשעות שינה.

יש לי דברים חשובים להגיד, כמו בלעעעע, צ'יטי צ'יטי בנג בנג, שטגדיש, יהויכין פרידלנדר. וכהנה אמירות לא קשורות לשומדבר  ולא, לא חטפתי שבץ או תסמונת טורט - סתם דיבור גיקי מתרגש. חיחיחי, חחח, שטרונגול בחזקת מעמול. 

אבל קניתי השבוע מלאאא קולורבי. אני אלך לישון עם קולורבי ואתקלח עם קולורבי ואלבש קולורבי ואצא איתו ביחד להליכות מהירות בחוץ ומדי פעם גם אתן לו ביס ואז תבוא הגאולה ואני והחמוקיים המלהיבים שלי נצחקק באושר כל הדרך אל מעבר לקשת! ומה נגלה שם בצד השני? עוד קולורבי! ערימה ענקית! ואני אקפוץ לתוך הערימה הזאת ואתפלש בה ואמשיך לצחוק בצורה מוזרה בלי שליטה עד שאני אשתנק ומישהו ייתן לי מים. ואני אשכנע אותו להצטרף אלי לכת שאני אקים שסוגדת לקולורבי, וניכנס לסכסוך עם כת סוגדי הסלרי, ונגיע לפשרה של משמורת משותפת על הצד שמעבר לקשת. שייסה, איך החלום התדרדר למציאות משפטית אפורה?

אחת בלילה, צריכה לקום בשש וחצי בבוקר לעבודה, צריכה ללכת לישון, כבר מזמן הייתי צריכה ללכת לישון, שינה זה דבר כ"כ מיטיב ונעים ובריא, עושה טוב לגוף ולנפש, הופך את חוויית היום שלמחרת לנעימה וחיובית ופרודוקטיבית יותר... אבל לא, לא רוצה עדיין לישון, כל כך כל כך רוצה וצריכה משהו, מחפשת... משהו אחר, משהו מעבר לשגרה היומיומית הסתמית הרגילה, מעבר לעניינים הפרוצדוראליים והחומריים גרידא; משהו שימלא את המציאות החומרית בניצוץ, קסם, שאר רוח, מהות טרנסנדנטלית. אהבה גדולה שתרפא את החור בנשמה. משהו שישחרר את הרגשות המשתוללים החנוקים. אז כן, זו בעיה לחפש את כל זה במקור חיצוני, לצפות שמשהו או מישהו יבוא ויגאל אותי, כמו למשל קולורבי שרמנטי. השינוי האמיתי והנכון בא מבפנים, משינוי הגישה ותפיסת המציאות. וזה תהליך שדורש עבודה. עבודה יומיומית פרוצדוראלית...  הממממ.... אולי אפשר להזמין ב- ebay אישיות אחרת?  סתאאאם. אני נהדרת כמו שאני. האישיות שלי מיוחדת ומקסימה. אז כן, אז יש מקום לשנות דברים, בראש ובראשונה בשבילי, כדי שאסבול פחות ואהנה יותר ואשפר את המיומנויות שלי וארחיב את מעגל החיים והעשייה שלי ואת מרחב התימרון שלי. אני צריכה למצוא את הקולורבי הפנימי שלי.