אוֹר בּשׁוּלֵי הֶעָנָן

הא!

כאן.

ולא בבלוג החדש כי

הבלוג החדש יפה ומסודר

ואילו כאן הקרביים של הכלום והספק והכאוס יכולים להישפך החוצה כי

כבר מאוחר מדי לייפות, כאן כבר במלוא תפארת קריסתי קשקשתי מילותיי לעייפה

אם אוהבים אותי כאן, אז אוהבים אותי תמיד, באמת, לגמרי, לעד (חחחחח, ממש).

אני בעבודה.

בד"כ לא כותבת כאן בעבודה.

עכשיו בא לי.

קצת שקט כאן, לשם שינוי.

אז חשבתי להתקדם עם שיעורי הבית ללימודים, אבל

אין לי חשק!

ויש לי קוצים בתחת.

יש לי גם המון חלומות עזים בלילות לאחרונה.

אני חושבת שזה בגלל הכדור, הוא מעורר חיבורים במוח.

בטח גם מטגן את המוח לכדי חביתת-מוח-לשעבר.

דומני שפעם הייתי חדה יותר. עכשיו אני יותר מצו'קמקה. בוקה ומבולקה.

אז היכן היינו? חלומות.

הרבה חלומות שמחזירים אותי לעבר, צובטים את לבי המתגעגע.

פתאום חוזרת לחדרי בדירה ההיא של הוריי, שכבר מזמן עזבו (ועברו מאז שלוש פעמים...).

חזרתי לארון הבגדים, לטייפ שלי. כאילו שכחתי שם בגדים, חפצים שלי, וחוזרת לקחת, אחרי הרבה שנים.

כאילו השארתי שם מאחוריי חלק קרדינלי ומשמעותי מעצמי, את לוז הנשמה. ומבהיל לגלות שפיסות נשמה שלי נשארו מאחור, מונחות להן שנים באותו חדר ישן. ששכחתי לקחת אותן. אולי אנשים זרים כבר זרקו חלק מהן. אולי אבא שלי זרק. אבל ככה זה כשנמצאים במנוסה, לפעמים משאירים מאחור דברים חשובים שאי אפשר לקחת.

נתקלת בבגדים בארון שכבר שכחתי מהם. בתוך הטייפ קלטת ישנה ששכחתי מקיומה.

ושומעת שם מנגינה חלומית שכבר שנים לא שמעתי, ומאז אותו חלום היא מתנגנת בראשי בימים האחרונים, ואיני זוכרת מהיכן היצירה הזו, מי המלחין, מי המבצע. קטע קלאסי יפהפה.

אשליית הנוסטלגיה... כה עצוב. כי כל הרומנטיקה העדינה הזו היא בראשי. המציאות הייתה... אחרת...

שרתי לאבא שלי בטלפון, אולי הוא זוכר. לא זכר, נשמע לו מוכר.

אולי מהאלבום של James Galway, אבדוק. למרות שמצאתי כמה יצירות מאלבום זה והן לא אותה מנגינה.

אולי בכל זאת אכתוב גם בבלוג החדש.

עכשיו חייבת לסיים, יש לי טרמפ.

הביתה, הביתה! ישששש! 

חבילה וחצי של קוביות וופל לואקר. בחבילה יש 250 גרם.

מה אני עושה לעצמי.

זה יעשה לי נזק בריאותי וזה גורם לי להרגיש מלאות מבחילה ואני משמינה.

אבא היה אומר לי, כשעוד גרתי אצל ההורים, והרבצתי חבילות שוקולד אחת אחרי השנייה - מנסה להסתיר, אך הוא עקב אחרי, אי אפשר לברוח מהמעקב שלו - היה אומר לי - את תגרמי לעצמך להיות חולה!!!

אבל השוקולד מלכתחילה בא להרגיע אי נחת נוראית, להרגיע את המילים שלו ששרטו לי את הבפנוכו של המוח,

השוקולד היה המקום היחידי של חופש, לכאורה,

מתחבאת מעינו השופטת של העולם,

מהמילים הפולשניות של אבא.

כבר שנים רבות מאוד שאני זוללת כמויות גדולות של מתוקים בזמן קצר - אכילה כפייתית - 

עם הפוגות של תקופות נדירות של הימנעות ואיזון, לפעמים שבוע, לפעמים חודש, פעם זה היה כמעט שנתיים ואז רזיתי עד מאוד.

מבהיל אותי כשאני מספרת לאחרים - לא מספרת להרבה אנשים, אבל למשל לפסיכולוגית, לבן זוגי - והאחרים מגיבים בפליאה איך אני בכלל מסוגלת לאכול כמות כזו, הם אחרי כמה חתיכות מתוק לא מסוגלים יותר.

אז מה זה אומר? אני חיה בצורה מעוותת, חריגה, על הקצה.

עכשיו שוב שקועה עמוק בהשתוקקות לנחמת האכילה. 

כל כך הרבה שנים כאלו,

ועם נטייה לסוכרת במשפחה,

אני בטח עושה לעצמי נזק נורא,

מקרבת את הסוכרת,

אבל אבל אבל

בלי האכילה יש את הכלום

הכלום שהוא פשוט כלום כלומניקי כזה,

ריק, חסר, מעיק בריקנותו,

ההיעדר כל כך מורגש,

החור, הבור, 

הזמן הריק שבורח מבין האצבעות,

שברירי זמן, שברירי זכרונות של יכול היה להיות,

מה קורה כאן בכלל,

מה אני עושה,

מה אני רוצה,

זהותי הבלתי מגובשת, תאי הגוף מבולבלים, מתרוצצים לכיוונים שונים, לא מתואמים:

- "רגע, היינו צריכים קודם להתגבש שם, ומשם לצמוח לכיוון ההוא"

- "לא לא לא, אתם טועים, היינו צריכים כולנו יחד מהאמצע ואז לצדדים"

- "טעות! היינו צריכים לפרוח לגובה בהרמוניה מופלאה, וכותרת הפרח - חיוך, השראה"

אני תוהה אם ב- DNA שלי מקודדת ריקנות, היעדר משמעות כרוני, ויחד עמם - כאוס.

רוצה לומר - המשמעות אינה מקודדת בי,

אבל דווקא חשתי בעבר ספוגה במשמעות, מה היא הייתה? משמעות חלומית רומנטית בלתי מציאותית?

אהההה, בסוף זה סתם מלל מאונן, נמאס.

לכן יותר שותקת וחיה את היומיום המזדחל.

אולי הייתי יכולה יותר?

אולי עוד יכולה?

וכהנה בלה בלה בלה

אני לא מבינה איך העסק הזה עובד.

אני מרגישה פתטית נורא כשהלב שלי גועש,

כי הוא גועש מחלומות ילדותיים,

כתבתי כאן דוגמא ומחקתי. כי ככה.

פעם ראשונה שלא נגעתי בשיעורי הבית, לא עשיתי כלום.

בסוף השבוע הייתי עסוקה עם מסיבת ההפתעה לאבא שלי לכבוד יום הולדתו ה- 70.

יוזמה של אמא שלי, מפגש עם חלק מצומצם מהמשפחה המורחבת, לא התראינו כבר שנים.

בסופו של דבר היה מוצלח, למרות המשבר הצפוי בין אמא שלי לאבא שלי. תמיד יש משהו.

יחסית לפוטנציאל הזוועתי של האירועים הטראומתיים הקשים שעלולים לקרות עם הוריי, העסק התנהל יחסית בהצלחה. בהתחלה אבא שלי כעס, והיה איזה ריב, אבל אח"כ הוא התרצה ואף די נהנה. אז היה נחמד. אבא שלי עלול לחטוף התקף זעם דמוי-פסיכוטי מזעזע, אז לאור העובדה שזה לא קרה - ממש חשתי הקלה. וגם לי, עם כל החרדה החברתית ורגשי הנחיתות שלי, בסוף היה נחמד ונעים עם כולם. אני ואחותי הקטנה הכנו מצגת של תמונות משפחתיות ישנות, והוספנו בדיחות משעשעות. 

כרגע אין לי כוח לעשות ש.ב.

כרגע רוצה לכתוב כאן.

להשתהות בתוך חלום, רצון מעורפל.

מה אני בדיוק?

אני שום דבר.

אני רק פוטנציאל.

אני לא משוררת.

אני לא מזכירה.

אני לא _______ (זה תחום הלימודים שלי שלא בא לי לפרט אותו מפאת צנעת הפרט. אבל אני גם לא רואה עצמי עוסקת בתחום הזה).

אני לא אמא.

הגוף שלי אקורדיון, משמין ומרזה ומשמין ומשמין ומשמין, הגוף שלי חסר צורה ברורה.

השיער שלי לא מסתדר, לכל אחת יש איזה טיפ לגבי מה שעובד עם השיער שלה - על השיער שלי זה לא עובד, הוא סמרטוט חסר צורה.

כי אין לי צורה ברורה.

אני פחות מתאימה לעולם הפיזי, פחות מסתדרת בו.

מאז שהייתי קטנה.

אבל הייתי תינוקת נורא חמודה.

נגיד שאני אוותר על האכילה.

מה יש קדימה לצפות לו?

משהו שירגש אותי?

משהו שימלא אותי במשמעות נשגבת?

משהו אמיתי, לא תחליף או הסחת דעת.

משהו שיחליף את אקסטזת האכילה.

כמו ילדה קטנה, מקבלת את המתוקים כהבטחה לאוצרות שהחיים יכולים לספק.

החיים הם פשרה,

איך אנשים עוד מאמינים ומלאי מוטיבציה ועניין? לנוכח הכלום הברור, הסובייקטיביות של הכל.

האם זה בעיקר האגו משחק כאן, האהבה העצמית, ה"אני" שמניע (ומרגישה שאצלי די מחוק).

אוף, בא לי לאכול

בקסטות של אבא שלי היו אוצרות מוסיקה, בעיקר קלאסית, אבל לא רק,

לפחות עבורי הם היו אוצרות,

אולי עבור אחרים היו סתמיים,

עבורי היו מפתח למחוזות מופלאים ויופי נשגב,

חיים שהיו בהישג יד, שנגענו בהם,

שנועדנו להם,

שתמיד פיללנו לחזור אליהם,

לחזור לאותם מקומות יפים,

ולפסגות אינטלקטואליות, אסתטיות, תרבותיות ורגשיות,

להיכן שבאמת היינו שייכים.

הבטחות גדולות.

החיים נדמו מלאים באפשרויות.

3 שנים באנגליה, ואז חזרנו ארצה, כשהייתי בת 4 (יכולנו להישאר, אבי קיבל הצעה מהאוניברסיטה, אך בחר לחזור ארצה, ועד עכשיו מתחרט על כך, עקב ההתדרדרות התרבותית-חברתית-סביבתית של המדינה. אבל מה, אבא, גם אנגליה התדרדרה, השתנתה. יש תהליכים חברתיים-תרבותיים גלובליים... המציאות לא מושלמת גם שם, גם שם יש בעיות, זה טבע המציאות...).

הבטחה לא ממומשת, תקוות גדולות,

אולי ספגתי יותר מדי גישה רומנטית לא מציאותית מאבא שלי,

והוא בעצמו אכזב,

הקלישאה של האכזבה מההורים, של ההתפכחות מדמות האב הנערצת/אהובה

וכל החלומות שהאכיל אותי בהם, 

כאשר בעצם, במציאות, עשה שטויות וטעויות שלא הייתי מודעת אליהן באותו זמן,

דברים ממש מכעיסים, דפוסי התנהגות לא בריאים, פוגעים,

לא משנים כרגע הפרטים, מה גם שלא הכל ידוע לי.

אבל היו החלומות,

המוסיקה שינקתי מהקלטות,

שעוררו בי נוסטלגיה עזה, געגוע אינסופי,

הרגשתי שייכת לשם, לעולם האחר,

ובטח בהיותי רגישה מאוד - תמיד הרגשתי נטע זר. בגלות.

נותר בי זיכרון כלשהו עמום של מקום שבאמת הייתי שייכת אליו ונעקרתי ממנו,

הבתים האנגליים, המדרגות העולות מן המטבח הציורי אל חצר כמו באגדות,

הצ'דר, המדשאות,

הריחות, הגשם, 

מגע חומת האבן הקרירה, הלחה, המוכרת כל כך,

האגם, הברווזים, צמרות העצים, ירוק-כהה-עמוק-חורפי, נצח סיפורים,

השקט, השקט, היופי, מפעים, שלווה קסומה, שבילים מסתוריים.

מבני האבן העתיקים היפים, ספוגי השנים, שגם דמותי ספוגה בהם, נוף ילדותי המוקדמת.

כשחזרתי לשם לטיול "שורשים", לבד, לפני תחילת תקופת האוניברסיטה (סוף שנות התשעים) - בכיתי מרוב התרגשות,

למצוא עצמי בתוך אותו יופי, באותו מקום, ולמצוא את אותו ספסל עליו הצטלמנו לפני כ"כ הרבה שנים.

זכרתי כל שעל ושעל, כל ספסל, כל פנייה של שביל, כל שער. לשם אני שייכת, לשם. כמו לרחף בתוך חלום.

וכל צעד מקדם אותי עמוק יותר בחזרה אל ליבת הדברים, אל המקור הטהור, המזוקק של החיים.

הרבה שנים לאחר מכן, נראה לי שזה היה ב- 2009 אם אני זוכרת נכון, חזרתי לביקור נוסף עם בן-זוגי, והתאכזבתי. המקום השתנה. משהו מהקסם פג.

היה קשה למצוא חניה, העיר הייתה עמוסה במכוניות שכיערו את פניה. לא היו פרחים בקולג' כמו פעם, כנראה לא תקופת הפריחה. חלק מהמבנים היו סגורים בגלל איזה טיפול בחומר כימי מסוכן. הרחובות הראשיים של העיר היו מלאים בשלטים של חנויות-רשת, מותגים. כמה פרוזאי. פג תוקפה של האגדה, ברוכה הבאה לחיים האמיתיים.

כנראה שקשה לי להרפות, משהו בי תמיד נשאר מסוכסך, לא פתור. זהות לא מגובשת, לא ברורה.

האם התגעגעתי לאנגליה האמיתית או לאידאל בלתי מציאותי? כמה מציאותי כבר יכול להיות זיכרון ילדות מוקדמת?

ההורים שלי כבר עשרות שנים מתגעגעים לשם. איך היה יפה, איך היה טוב. לא הכל היה טוב. אך היה טוב לחיות שם, היה יפה, היה נעים. מעלים גירה של זיכרונות, שוב ושוב לאורך עשרות השנים האחרונות. איך עזבנו, חבל שעזבנו, איך כאן הכל מכוער, סביבתית ואנושית, ושם היה יפה כל כך. חיי המשפחה שלנו לאורך השנים היו מלאים ריבים ואכזבות ופגיעות וחוסר יציבות וסצנות מערערות. אבל שם, באנגליה, הו אנגליה, הכל היה יפה וטוב כל כך. 

אולי נועדתי לחיות בספרים, במוסיקה, בסדרות הטלוויזיה. אולי המציאות היא מציאותית מדי בשבילי. ולכן אני מרגישה ריקנות ואכזבה, נפילה מגן העדן האבוד. כי המציאות לא עמדה בסטנדרטים החלומיים, שאולי טיפחתי בהשפעת אבא שלי. קשה לי להגדיר. עכשיו, ממרחק השנים, הכל נראה קלישאתי כל כך. אפשר להסביר הכל במונחים פסיכולוגיים, את התהליכים. ובכלל, הכל נראה לי קלישאתי. דיכאון, חרדה, לרצות שיגיבו לי בבלוג, צורך לתקשר. כ"כ קלישאתי, שאין טעם. אין טעם לנסות. כי זה סתם. זה לא משנה. זה ניסיון לחיות. זה לא החיים באמת. החיים האמיתיים, הספונטניים, הקורים באמת, היו משהו אחר. קרו למישהו אחר. לא לי. לאחרים. האחרים חיו באמת. אני רק ניסיתי. 

למה התרגשתי כל כך כשלמדנו באוניברסיטה את Portrait of the Artist as a Young Man של ג'ויס? למה כ"כ הזדהיתי? בטח לא הבנתי את הספר באמת, את כוונת הסופר. סתם השלכתי על הספר את התחושות האישיות שלי. בטח זה תהליך פסיכולוגי פרוצדורלי - מרגישים שיש משהו מיוחד וחד-פעמי, ואז מגלים שלא. ושהכי חשוב הבריאות ושצריך להגיד תודה על מה שיש, ושאנחנו רק בני אדם, מוגבלים. מילים מילים מילים. 

כואבת לי הבטן. מוקדם יותר הערב, אחרי שכולם הלכו מהמשרד, נותרתי לבד. ערכתי מתקפת קמיקזה רבתי על הכיבוד הטעים שנותר. הייתי צריכה הרגעה. במהלך היום הרגשתי מתוחה, ולא שייכת, ומיאוס. אני לא יכולה להמשיך להתבוסס במיזנתרופיה, אני סתם יוצאת ממורמרת, זה לא אדפטיבי. גם חסרות לי שעות שינה.

אולי אני כלואה בתוך דפוסי החשיבה הטורדניים, וזהו. זו ההפרעה שלי, וזה מה יש. ועושה מה שיכולה תחת הנסיבות.

כמה שירים מארץ רחוקה:

ג'יימס גאלווי מנגן גרסת חליל צד לשיר של ג'ון דנבר. כנראה המנגינה שריגשה אותי יותר מכל האחרות כילדה. האלבום הזה של גאלווי היה פסקול ילדותי:

לחן של בטהובן לשיר של סר וולטר סקוט, בביצוע ריצ'ארד דייר-בנט. אני מניחה שרוב האנשים לא יתחברו לזה, בטח לא מי שבכלל לא מתחבר לסוג מוסיקה כזה ולא מכיר, אבל עלי השיר הילך קסם, כמו נשלף ממעמקי האדמה הכהה כשריד מעידן רחוק, מנגינה מכשפת שכולה געגוע ושבתנועתה האיטית ניתן עוד לשמוע את התערבלות הרוח בצמרות העצים ואת שכשוך המים:

ואם מעניין מישהו - אלו מילות השיר:

http://www.bartleby.com/270/2/114.html

משהו אחר לגמרי - מוסיקת הפתיחה והסיום של הסדרה ההזויה היפנית Monkey Magic שהיינו רואות באנגליה, סוף שנות השבעים. אחרי קטע הפתיחה ההזוי ומוסיקת הפתיחה האנרגטית, מגיע שיר הסיום היפהפה (שמתחיל ב- 1:34):

והנה על הסדרה מוויקיפדיה:

https://en.wikipedia.org/wiki/Monkey_(TV_series)

אולי בהמשך אשים כאן מדי פעם עוד קטעי מוסיקה נוסטלגיים.

מזמן, בגיל העשרה,

נהניתי לאכול ענבים עם גבינה צהובה:

הייתי עוטפת כל ענב בחתיכה קטנה של גבינה צהובה, ואוכלת כך,

וזה היה שילוב טעים נורא.

מבחינתי זו הייתה תגלית קולינרית מלהיבה.

כבר שנים רבות שאני נמנעת מאכילת ענבים כי זה אחד הפירות הכי מרוססים,

וגם גבינה צהובה אני משתדלת בד"כ לאכול כמה שפחות, כי זה סתם זבל, ובטח לא קונה לבית (כי סתם אזלול)...

(למרות שצורכת אוכל-זבל אחר, בעוונותיי).

למה נזכרתי בזה עכשיו? לא יודעת

זכרונות לפעמים פתאום מבליחים.

אולי געגוע. נוסטלגיה - געגוע אל מה שבעצם אף פעם לא היה באמת. געגוע אל תחושת הגעגוע. ציפיה מתרגשת.

ואיך האוכל נושא עמו את כל זה.

בשבוע שעבר חוויתי פתאום רצף ימים ללא צריכת מתוק (טוב, אחרי תקופה שדחפתי לעצמי כמויות, כבר לא הייתי מסוגלת יותר), עם אכילה מתונה ביותר של אוכל בריא, ירקות וכו', התחלתי לרדת במשקל והתחילו לעלות עלי מכנסיים שכבר מזמן לא עלו, התחלתי להרגיש אפילו קצת אופטימיות וחיוניות - אבל איכשהו זה נקטע וחזרתי לסורי. צריכה לחזור לזה. להתמיד.

אני גמורה מעייפות, אחרי שלוש בלילה, מה אני מחפשת כאן? לכן בזמן האחרון לא כתבתי כאן, למרות שהרגשתי צורך ונכנסתי לא פעם, תוך היסוסים אם לכתוב. כי על מה אכתוב? שוב לחזור על אותם דיבורים ודיווחים על זלילות ושגרה סתמית שמשעממת אותי, ריקנות, דחיינות? מה, זהו? זה מי שאני? בריה עייפה מהקיום? 

אז כן, בעצם מבעבעים בתוכי רגשות עוצמתיים, אבל אין לי מה לעשות איתם, הם לא מתאימים למציאות. 

מזה תקופה ארוכה שכך מתנהלת השגרה שלי בעיקר: אני קמה והולכת לעבודה וחוזרת ובדרך עושה קניות ובבית רואה סדרות (שאני מאוד נהנית מהן - כרגע אני רואה "שובר שורות", בלי ספוילרים בבקשה! בדיוק סיימתי את העונה הרביעית), וזהו פחות או יותר. ובסופשבוע אין לי כוח, בקושי מנקה... הייתי רוצה יותר מזה - אבל זה תלוי רק בי, אז אין טעם שאחפור על זה כאן. זה תלוי בעשייה שלי, באיך שאני מנהלת וממלאת את זמני, במה שאני בוחרת לעשות. אך אני מבולבלת לרוב, לא בטוחה מה לעשות. לא בטוחה מה אני רוצה. ואם יש כמה מטלות שצריכה לעשות, לא יודעת ממה להתחיל. עושה את המינימום הנדרש. אין לי כוחות ליותר מדי... אולי ויתרתי... מרגישה כבויה... אולי אני לא מרגישה שיש בשביל מה, תחושת משמעות שתדרבן אותי, ציפיה, תקווה, עניין, התלהבות.

אני טיפוס שמעדיף בילוי ביתי רגוע ושקט... וזה לא שהמדינה הזאת שופעת יופי שנעים להסתובב בו בחוץ... אני מרגישה הקלה כשאני נכנסת הביתה... אבל עדיין...

אבל מה אני בדיוק מחפשת? מה זה הדבר הזה, השינוי הזה, שיספק אותי? אולי הבעיה היא שהדבר הזה אינו בנמצא, לא במסגרת המציאות הנתונה. כך שתמיד ארגיש את האי נחת המטרידה הזו, את הריקנות. גם אם ארזה ואלבש בגדים יפים. ואולי קצת מאוחר מדי, כבר התקבעתי בדפוסי חשיבה...

מה יעזור לכתוב על זה מילים מילים מילים. אנשים כותבים הרבה, וזה נחשב חיובי, לכתוב. אני חוששת שאצלי הכתיבה היא עקרה, כמו החשיבה. האם זה כל מה שיש בי?

מי אני בכלל, אני באמת לא יודעת, קשה לי לאפיין את עצמי, אני מתחבאת, אני מתנצלת על קיומי. והתרגלתי לחיות כך.

החששות שלי - שאני לא מי שחשבתי שאני, שאני לא כזאת חכמה, שאני אבודה מדי מכדי לממש את עצמי. שאני מפוספסת. פספסתי. ומצד שני - רבאק, הרי בני אדם חיים באשליות, בהכחשה, מספרים לעצמם סיפורים. אולי אני פשוט לא יכולה להאמין באשליות. הבל הבלים הכל הבל... מרגע שהבנתי את הכלום של החיים, איבדתי איזשהו דחף... והיה את המשבר הנפשי של התפרצות האו.סי.די... ועכשיו זה יותר עניין של לשרוד ולנוח... ולא לצפות ליותר מזה... כי המנגנון שלי נשחק והתעייף...

עוד מעט בת 40... כבר מתקבעים...

אבל, יש אנשים שמשנים דברים מרכזיים בחייהם גם בגיל 40...

אתם רואים? יכולה להמשיך לקשקש את הדיבורים המעגליים האלו, וזה לא משנה דבר...

אני כ"כ לא מעניינת ואין לי שום בשורה

על פניו אין לי סיבה לכתוב פוסט. 

שגרה.

יש ימים טובים יותר וטובים פחות

יש שיפור בדברים מסוימים ואז פתאום יש ספקות ותהיות

דברים קטנים נתפסים לי במוח

ושוב ושוב נופלת

וכלום, כמובן הכלום מככב, תמיד חוזר,

גם אם יום-יומיים-שלושה של פתאום תחושת השראה וציפיה ותוכן והתלהבות כלשהי,

זה מתחלף בדעיכה לתוך כלום ומחשבות מטרידות ובלבול ועייפות

אני מרגישה משובשת, מקרטעת, מפלבלת, מבולבלת, מוזרה, כמו מישהי שלא שייכת.

מה אמרתם, רבותיי? לא שמעתי, כי קשה לי לעקוב אחרי שיחות,

אני מסתכלת מהצד ומתאמצת,

זה מה שתמיד עשיתי,

להסתכל מהצד ולהתאמץ,

על ניוטרל,

לא הבנתי למה הם התכוונו, מה הם אמרו? ולמה המבטים, וחצי החיוך, והנה כבר הלכו.

אה, אהמממ, רציתי, אני לא יודעת איך, וצריך לזכור ולעשות ולקרוא ולחייך ושם וכאן ולפעמים.

אחרי שתלכו יהיה כאן שקט והעצים כ"כ יפים.

וריח העפר ותחילת חיים חדשים.

הא, אשליות, ויכולתי, וחלומות עזים שולפים בלילה מעומק התודעה גוש רגשות גולמי מרוכז,

מתעוררת בבוקר בתחושת אובדן של משהו חשוב נורא.

ואז לעוד יום של משחק והצגות בעולם שם בחוץ. אני שחקנית גרועה.

אני רוצה קצת זמן שקט לעצמי להבין מה אני רוצה ויכולה לעשות,

לשנות אווירה ולהתעמק בחיזוק עצמי ולהתמקד בדברים החשובים (???).

אני מרגישה שנורא בא לי להודיע בעבודה בתחושת ניצחון שאני מתפטרת,

הא הא, בוא נראה אתכם מסתדרים בלעדי!

ולהשאיר מאחורי את כל השטויות.

גררר, לא יודעת למה הפנטזיה הזאת כ"כ מספקת אותי, בצורה קשה.

אני סתם מפנטזת מתוך מיאוס, מותר לפנטז, וברור שאם הייתי עושה כזה דבר, הייתי קודם מחכה שאמצא עבודה אחרת. אולי בחצי או שלושת רבעי משרה.

מקווה שאם אכן הייתי עושה כזה שינוי, לא הייתי ממלאת את הזמן שהתפנה ברביצה מול הטלוויזיה ואכילה.

מקווה שהייתי מנצלת את הזמן לעשייה, לספורט וקורסים וקריאה וכו' וכו'.

דברים של חיים ושיפור עצמי.

השעון מתקתק: טיק טאק, טיק טאק, קליק
קלאק, כליק כלאק, כלים כלאם, כלים כלום, כלום כלום כלום כלום כלום כלום כלום כלום
כלום כלום

אחרי לילה ער, מגיע שוב המחר, הנה הוא הגיע, הנה הוא כבר כאן,
ופסיעותיו חרישיות, מהוססות - על אדמה פריכה, פעורת חלומות -  משמיעות:
"ריק, ריק, ריק, ריק, ריק, ריק, ריק, ריק, ריק"

 חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח

הואקום מצחיק, הואקום מציק, הואקום
משעמם וסתמי והכי הגיוני ומובן מאליו,

כי מה כבר יכול להיות?

מכמירת לב הציפייה לבאות.

ציפייה למה בדיוק? 

חחחחח, הרי אלו החיים! ברוכה הבאה לעולם המבוגרים.... מה את חושבת
לעצמך, ילדה אבודה שכמותך.

הסחות דעת ופשרה ולהשלים עם המציאות.

הכלום הוא רק משטח העבודה, הלוח החלק,
שמחכה לתוכן שלך.

ומתוכך יבואו החיים, בך הם תלויים, את המשמעות אנו מחוללים, ולא גאולה
שתבוא מבחוץ להדהים.

life's what you make it, life's what you make it

ולהשקיע בעיסוקים ולהתעניין בדברים ולהגשים כישורים ולבלות עם אנשים ולדבר
דיבורים וליהנות מתחביבים ולעשות כלים ולטפל בתחזוקת הבית כי הבלאי מביא עמו
קלקולים, ואבק, ואבק, ואבק וסמרטוטים, ולעבוד כי צריכים

ואולי ואולי ואולי מול הכלום הזה אני כבר משותקת מדי, ריקה מדי, מפוספסת מדי

(או פשוט לא מסוגלת להאמין באשליות, להדחיק את הכלום, לשחק את המשחק)

ואולי אין טעם להילחם בטבע שלי, לשאוף
להיות משהו – מישהי – שאני לא

(רגע, אבל אני לא רק כזאת, אני לא, אני בעצם לגמרי אחרת, רק מסתתרת)

האור עלה, כבר מזמן צריכה הייתה השינה
לעטוף וללטוף, להשהות ולכבות

את הראש במנוחה נטולת ספקות,

בין היום למחר,

לחצוץ במסודר, עם הראש על הכר,

בין יום ללילה ליום ללילה ליום ללילה ליום ללילה ליום ללילה

זה ממשיך וממשיך וממשיך, ולאן,

בלילה ישנים ואולי גם חולמים

ביום עושים ועושים ועושים ואומרים וחושבים וצריכים וקונים ומסדרים
ועובדים ומנקים ורוצים

בלילה רציתי, נורא רציתי,

בלילה לפעמים קשה להחניק

את הרצון, את פירורי החלום,

למרות שנלעס ונשחק עד תום

(את הרגש, הרגש, הרגש, הרגש – אין מה לעשות עם לב חשוף מלבד לכסותו. ששששש, לישון)

ואת התחושה החדה, ההבנה העצובה,
העייפה – אני חולה, אני חולה, אני חולה, אני חולה,

תשישות נפשית ומצוקה

אני לא מצליחה להתרומם, להתנער, לוותר על הרגלים מזיקים, להבריא

אכילה כפייתית שהיא בעצם מנגנון הגנה
לא מוצלח, הרסני,

שהאורגניזם שלי אי אז בשלב מוקדם בחיי

מצא בקוד הגנטי ושלף כדי להתמודד

עם המציאות

כעת רשמי המציאות כבר הצטברו בתוכי

לכדי כדור-גרוטאות קוצני-טורדני

שלא מפסיק להתרוצץ-להתגלגל

בכוח הכלום העוצמתי

כדור דוקרני-ש‎‎ורטני

הולך תמיד איתי

אז הנה שוקולד וגלידה ועוד ועוד

הנה זה מקהה את סכיני המחשבות

הנה את הספקות

הנה גם נשים אותך מול הטלוויזיה מול
סדרה, יקום חלופי, להירגע,

לאכול ולראות טלוויזיה זה שילוב מסמם נפלא

הנה את כבר לא ריקה

בלילה ראיתי עוד פרק ועוד פרק ועוד פרק ועוד פרק ועוד פרק ועוד פרק

נשאבתי לסדרה, נהניתי נורא,

סיימתי עוד עונה עת הבוקר כבר עלה,

וכיביתי את הטלוויזיה ושבתי

לריק המוזר

בו משתוללים יחדיו הכלום והכל, הכאוס והשאיפה להכניס סדר בחיים,
הבלבול והניסיון, השנים המוקדמות והשנים האחרונות, מאין באתי ולאן אלך, מה
חסר, מה דורש שינוי, אם בכלל, ואולי....

והסידורים והפרטים הקטנים של החיים

שמשום מה עולים לי במאמצים אדירים

בלאאחחח, מתבוססת עם רגליים תקועות בביצה דביקה

ואיזה מיאוס כבר מהכל, איזה מיאוס.

ואז מחשבות על שינוי מול סטטוס קוו, שינוי מול סטטוס קוו,

השגרה היא לא רעה בכלל, יש לי על מה להגיד תודה,

יש דברים טובים,

זה הכל עניין של גישה,

או שלא רק, אולי גם יש דברים שאני
צריכה לשנות,

אוי, אני לא יודעת, אני באמת לא יודעת!

הנה, הנה מערבולת המחשבות,

העקרה, הלא יעילה, נטולת המסקנות,

הבלתי אופרטיבית בעליל

ותכננתי להכין מחר תבשיל גיבץ', קניתי

חציל וקישואים וגזרים ותפוחי אדמה וגמבה ועגבניות וכרוב ועלי פטרוזיליה טריה ולימונים,

אז למה חיסלתי הלילה המון המון גלידה (טבעונית של בן אנד ג'ריז, ממש טעים!) ונשארתי ערה רצוף עד הבוקר...

אולי תכניות להכנת גיבץ' לא מספיקות להשביע את הרעב, להעלים את הכלום

סוף סוף קניתי מלאי ירקות ופירות ועדיין

ממלאת גופי המכור בסוכר

כי שום דבר אחר לא מרגיע אותו הדבר

בזמנו, כשנמנעתי לחלוטין מהמתוקים והמאפים,

נגמלתי מהסוכר,

הגוף השתנה, הנפש יחסית נרגעה, כמעט לא הרגשתי את ההזדקקות למתוק, נפטרתי מהתלות

(אולי כי משהו אחר דאז הזין את ההזדקקות, נתן קיום לגיטימי למשמעות, צמצם את הכלום, גוד דמט, וגם זה התברר כאשליה)

לכי לישון, הרי עדיף, ומחר יום חדש.

עכשיו יום חדש.

שהגיע פתאום

עת נגמר עוד חלום

בהקיץ.

"Speech: “Tomorrow, and tomorrow, and tomorrow

BY WILLIAM SHAKESPEARE

(from Macbeth, spoken by Macbeth)

,Tomorrow, and tomorrow, and tomorrow

,Creeps in this petty pace from day to day

;To the last syllable of recorded time

And all our yesterdays have lighted fools

!The way to dusty death. Out, out, brief candle

,Life's but a walking shadow, a poor player

,That struts and frets his hour upon the stage

And then is heard no more. It is a tale

,Told by an idiot, full of sound and fury

.Signifying nothing

קלשונים בוערים ניטחים ממני

על עצמי

בלי שליטה

פוצעים את מה שיכול היה.

[הו, מה שיכול היה להיות, מי שיכולתי להיות - איזו קטגוריה מופלאה, קל להאדיר את הבלתי קיים. כי הקיים יותר מדי קיים מכדי שיקסום. ולכן מוטב לקונן על הפוטנציאל האבוד הכביר מאשר להתמקד בכאן ובעכשיו המשעממים מעצם מיידיותם הסתמית. הנה החומר הזמין, ה"יש": מולקולות שהמוח משליך עליהן איזו תכלית. חומר שהוא פשוט שם, קיים, וזהו, אין מעבר לזה דבר מלבד הקיום האנושי המשתוקק לכך שיהיה משהו מעבר לזה. בגיל העשרה חטפתי בבטן את האגרוף החזק המשתק של תפיסת הריקנות שבכל זה; אני זוכרת יום שבו לא הצלחתי לצאת מהמיטה מרוב ריקנות מצמיתה. זה נורא. כל הגוף עופרת רמוסה. ולכן "צריך" לבחור במשמעות. כי החלופה יותר מדי איומה ובלתי נסבלת (אם כי יש אנשים בעלי גישה פרגמטית שאינם מוטרדים כהוא זה מהחומריות הטוטאלית ומפשיטת הרגל של כל אשליות הילדות והנעורים. יש להם מנגנוני התמודדות שונים. אני, לעומת זאת, נותרתי מבולבלת ואבודה). כי תחושת המשמעות היא בחירה סובייקטיבית ולא משהו שקיים ספונטנית בעולם. אבל זה המאבק שלי - איני מצליחה לבחור באשליה. ולכן מוטב לקונן על הקיום האחר שיכול היה, אמור היה, צריך היה. should have, could have. להיכסף לאותו יקום מקביל הטומן בחובו את הגאולה, הנחמה, היופי, את כל הדרכים והשבילים והמקומות והאנשים והחלומות והסיפורים והתיקונים והרגשות הנעלים. ואת עצמי האחרת, כמו ש"הייתי אמורה" להיות, בלי הפרעות המציאות... 

המממ. בעיה. לחיות ככה. מאבק מתיש וחסר טעם במציאות. לדפוק את הראש בקיר זה לא יעיל... המציאות היא כפי שהיא, נתונה. ויש בה דברים רעים וטובים ונייטרליים. והסירוב שלי "לשחק את המשחק" של החיים הוא אמנם לגיטימי ומובן ואף מוצדק, אך גם גורם לי להפסיד דברים טובים. את הדברים שאני יכולה להיות - לא ביקום מקביל של מציאות פוטנציאלית חלומית, אלא במציאות של הכאן והעכשיו, המציאות הלא מושלמת, הפגומה, הרגילה, המיידית, הפיזית גרידא. להפסיד חלקים מעצמי. להפסיד חלקים מהעולם. ובכלל, הסחת דעת היא דבר לגיטימי לחלוטין. מהו מהלך חיי אנוש אם לא הסחת דעת אחת גדולה בין הלידה למוות? זה מה יש! עוד משהו - אולי יש מקום לשינוי בתפיסת העולם הזו שלי שמתעקשת להפריד בין "העולם הפיזי הסתמי" לבין איזו "משמעות" גואלת. אולי התפיסה הזו סתם תוקעת אותי בגישה שוללת, ביקורתית והימנעותית כלפי העולם הפיזי - שהוא בעצם הכל, הוא החיים, הוא המציאות. זה מרחיק אותי מהעולם, מאנשים, מהחיים, מעצמי. יש יופי ומשמעות בתוך העולם הפיזי. הוא מתחבר לעולם הרגשות והאינטלקט והחשיבה המטאפיסית - הם בלתי נפרדים זה מזה. הרי חומר ואנרגיה הם נקודות קיצון על סקאלה.... 

אני מניחה שברגע שבוחרים בעשייה ובחיבור מתוך גישה מפויסת ומשלימה ופחות שיפוטית וביקורתית (במקום הימנעות ובהייה מהצד ותסכול ותלונות), הגוף מתיישר לכיוון ההווייה, ומשהו באמת משתנה בחוויית המציאות. אבל אני לא יכולה שלא להרגיש שזו בחירה באשליה שנועדה רק לשפר את ההרגשה. ואני גם לא יכולה סתם ככה לכבות חלקים במוח, ואם יותר לי לומר - חלקים אינטליגנטיים במוח שלי. ואדבוק בציניות הבריאה שלי יותר מכל מרכיב אישיותי אחר שלי שמפריד ביני לבין חיים מאושרים! אך מחשיבת היתר האובססיבית העקרה שלי אפרד בשמחה. מישהו מעוניין? עשרים שקל! מחיר מציאה! בעלת הבית השתגעה! 

אוף! החיים נתפסים בעיני בו-זמנית כמלאים ביותר מדי אפשרויות מבלבלות מצד אחד וריקים לחלוטין מצד שני.

טוב, שוב נסחפתי ושוב אני סתם חושבת יותר מדי ונתקעת על כתיבת ושכתוב פוסט במשך שעות אל תוך הלילה.

אפשר לחשוב שאני מנסחת כאן תובנות הרות גורל, אפשר לחשוב שזו פריצת דרך שתוביל לשינוי מהותי אצלי.... זה סתם תיעוד עוד לופ או.סי.די עקר, מחשבות מתרוצצות על חשבון שינה נחוצה כל כך. בסוף זה יסתכם במחסור בשעות שינה, חוסר יכולת להתעורר מוקדם בבוקר והישארות בבית לישון ולהתחבא מהעולם בחוץ במצב צבירה זומבי. דווקא תכננתי למחר משהו... מזמן לקחתי יום חופש... כדי לבדוק אופציה כלשהי ללימודים... הייתי אמורה לנסוע למוסד אקדמי להתרשם ולבדוק... בזה אני צריכה למקד את האנרגיות שלי, בחיים האמיתיים... ולא בניסיון לנקז לכאן את האנרגיה המילולית הכאוטית של המחשבות הטורדניות שלי. ועכשיו זה ידפוק לי את התכנית של מחר.... את הצ'אנס שהתכוונתי (סוף סוף) לתת לאופציה קונקרטית כלשהי של לימודים בעולם הפרוצדורלי שם בחוץ...

וחוזר חלילה... וחוזר חלילה... נו, מורידה למחיר סוף יום, חמישה שקלים חדשים! עד כאן ההערה בסוגריים]

לכאורה - אין סיבה של ממש;

הימים מביאים עמם אפשרויות מיטיבות,

אך בתוכי - מתח, אי נוחות, אי נחת, טורדנות, בלבול נורא.

כמו נקלעתי לעולם שאיני שייכת אליו, זרה.

חוצנית שמנסה נואשות ולשווא לנפנף בכנפיה המנוונות, לברוח. ואי אפשר.

צריך לכתת רגליים ולחיות, כאחת האדם. אך במקום רגליים יש לי ערפל.

ואין לי שליטה

על תגובת הקפיאה

של מוחי הדרוך, המושהה

יש אנשים שמביעים רצון להתקרב אלי, וזה מבהיל אותי, מלחיץ.

הא, בטח אהרוס את זה. נו מה.

כל רגע מביא

אפשרות של טעות, חרטה,

מה נכון? מה שגיאה?

כבר מעדיפה להימנע...

להיות לבד, בבית, איזו הקלה...

לצחקק בבית ריק

עד דמעות, 

מכל הלב, מכל הבטן,

בקולי קולות,

בלי יכולת להפסיק,

כמו מבדיחה ממש קורעת, 

הסרעפת משועשעת

באימה צרופה

מהאבסורד של הפקעת הפנימית

הבלתי ניתנת להתרה

לצחוק ולבכות בו-זמנית:

רגע שפל מופלא

• אלוהיםםםם, שבוע העבודה נגמררר, אני כל כך מאושרתתתתת!! הי הי, הא הא!!! היפ היפ הוריי, הוזאאא!!!

• התחלתי, בדיליי אלגנטי אחרי כל העולם (אופייני לי, כך היה לי עם סדרות קאלט אחרות שראיתי שנים אחרי ששודרו - סיינפלד, חברים, ועוד...), לראות Mad Men, בהמלצת בן זוגי, שחשב שאולי אוהב את הסדרה. תמיד הסתייגתי מזה כי זו סדרה שכולם דיברו עליה וזה היה נשמע לי פלצני ובקטע של פוזה. אבל ראיתי בינתיים שני פרקים ונראה שזה דווקא מעניין.... אז הנה עוד עולם להישאב אליו. 

• מחר בבוקר נוסעת לבקר את אחותי הקטנה וההורים שלי בעיר המגורים של הוריי. לא הייתי שם מלאאאא זמן.

• ממשיכה לזלול סתם, סתם, סתם. מרוב התרגשות שהנה החיים כבר כמעט כאן. הנה, מעבר לאופק, כבר. הנה, מעבר לסיבוב, לפינה, הם מחכים שרק אפסע צעד אחד ואקלע אליהם כאל סופת טורנדו שתיקח אותי הרחק מכאן. אז אני רק משתהה כאן עוד רגע קט אחד או שניים עם שקית לואקר, והנה אני כבר באה. כבר. הנה זה כבר קורה. הנה החיים כבר קורים, באמת, ואני כבר אהיה, אני אהיה, ואעשה, והכל, והחיים, וגוף, ורעיונות, ומעשים, וחומרים, ויצירה, ומשמעויות. יש לי חשד שאגלה שהחיים לא נמצאים בשום מקום, לא כאן וגם לא שם. אז אשתהה עוד קצת על קו הזינוק, כי אולי זו הנקודה הכי פחות מאכזבת במסלול המסע המפוברק הזה. ואולי האוכל סותם את הפה למחשבות המציקות. ואולי מנחם על עצם היציאה מהבית לעבודה. עובדה שבימים שאני בבית, הצורך בזלילה ובאוכל מצטמק פלאים.

• הייתי קצת חולה עם וירוס הצטננות-גרון-כאב-ראש שכזה, יומיים בבית בתחילת השבוע. זה אומר שיחד עם הסופ"ש שלפני לא יצאתי מהבית 4 ימים, וזה היה נפלא. למה צריך בכלל לצאת מהבית, חוץ מאשר להתפרנס? מה כבר יש שם בחוץ? מדינה מכוערת. עם כל הכבוד לפער המציאותי בין הרצוי למצוי. רוצה לבלות בבית עם סדרות וספרים ומוסיקה וחלומות ושירים וקשרים חברתיים דרך האינטרנט. ולצאת מדי פעם לעשות הליכות ולקנות מצרכים. ולהיפגש פה ושם עם כמה אנשים יקרים, לא יותר מזה. ולשמור על קדושת הזירה הביתית, ולהשאיר את העולם הסואן בחוץ, מחוץ לעצמי. כי עייפתי ואני רוצה את הפינה השקטה שלי.

• אגב, זוכרים את המקרה הלא נעים שהיה לי עם החברה החדשה שקראתי לה האצילה? שהקשר איתה התנתק בעקבות אותו מקרה... אז הייתה מאז סוג של סולחה טלפונית, ביוזמתה. המשכנו להיות בקשר מדי פעם בענייני עבודה (תמיד הרגשתי לא נעים לדבר איתה) ובשיחה האחרונה היא פתחה את הנושא ואמרה שהיא חשבה על זה שגם היא הייתה לא בסדר ולא הבינה כמה היא נגעה בנקודה רגישה, והיא התנצלה. אני גם אמרתי שברור שלא הייתי צריכה לנתק לה את הטלפון בפרצוף ושזה לא היה בסדר והתנצלתי (שוב. הרי התנצלתי כבר אז כשזה קרה). אבל האמת היא שגם בהתנצלות שלה היא הצליחה קצת לעצבן אותי באופן בו הציגה את הדברים. היא אמרה כל מיני דברים, אני כבר לא זוכרת הכל. היא מאוד ורבאלית ומדברת בביטחון מלא, יותר מצהירה דברים כקביעת עובדות מאשר הבעת דעה. אמרה משהו כמו - שהיא אמנם לא מכירה אותי הרבה זמן אבל מאמינה שאני אדם טוב מיסודי והייתה רוצה לתת צ'אנס לקשר. לא בדיוק כך אמרה זאת. והאופן בו אמרה זאת היה כאילו היא עושה לי טובה, שהיא מאמינה בי למרות שהתנהגתי ממש "נורא"... בכל זאת מאמינה שיש בי טוב. מה את אומרת? מזל שאת עוד מאמינה בי, אחרת מי היה מאמין בי, "שטנית" חסרת תקווה שכמותי... טוב, ברור שהיא לא התכוונה לזה... ושאני משליכה עליה פרשנויות שלי, סתם חושבת יותר מדי... ומן הסתם הכוונה שלה הייתה חיובית וטובה, לומר עלי דברים טובים ולהביע את הרצון שלה בקשר איתי. אבל זה גרם לי להרגיש שמצד אחד אני אמנם שמחה שהיא התרככה וחזרה בה מניתוק הקשר שיזמה, אך מצד שני לא ממש בא לי להיות איתה בקשר רציף וקרוב.... ואולי חלק מזה בגללי, בגלל שאני לא בטוחה כבר איך להתנהל עם אנשים ופוחדת לדבר, כבר מעדיפה להימנע מאשר להסתכן בתחושה של כישלון... וגם באמת באמת אין לי יותר מדי מה לספר על עצמי, אין לי הרבה לתרום לשיחות חברתיות  

• בעבודה די רגוע בסה"כ, בגדול.

• החלטתי להפסיק אצל הפסיכולוגית. פניתי לקופ"ח וביקשתי להירשם לטיפול אונליין - טיפול דרך המחשב - שהם מריצים כפיילוט ניסיוני. וזה חינם. אמורים לחזור אלי עם פרטים. ננסה ונראה...

שיר יפה ועצוב:

יש לי דברים חשובים להגיד, כמו בלעעעע, צ'יטי צ'יטי בנג בנג, שטגדיש, יהויכין פרידלנדר. וכהנה אמירות לא קשורות לשומדבר  ולא, לא חטפתי שבץ או תסמונת טורט - סתם דיבור גיקי מתרגש. חיחיחי, חחח, שטרונגול בחזקת מעמול. 

אבל קניתי השבוע מלאאא קולורבי. אני אלך לישון עם קולורבי ואתקלח עם קולורבי ואלבש קולורבי ואצא איתו ביחד להליכות מהירות בחוץ ומדי פעם גם אתן לו ביס ואז תבוא הגאולה ואני והחמוקיים המלהיבים שלי נצחקק באושר כל הדרך אל מעבר לקשת! ומה נגלה שם בצד השני? עוד קולורבי! ערימה ענקית! ואני אקפוץ לתוך הערימה הזאת ואתפלש בה ואמשיך לצחוק בצורה מוזרה בלי שליטה עד שאני אשתנק ומישהו ייתן לי מים. ואני אשכנע אותו להצטרף אלי לכת שאני אקים שסוגדת לקולורבי, וניכנס לסכסוך עם כת סוגדי הסלרי, ונגיע לפשרה של משמורת משותפת על הצד שמעבר לקשת. שייסה, איך החלום התדרדר למציאות משפטית אפורה?

אחת בלילה, צריכה לקום בשש וחצי בבוקר לעבודה, צריכה ללכת לישון, כבר מזמן הייתי צריכה ללכת לישון, שינה זה דבר כ"כ מיטיב ונעים ובריא, עושה טוב לגוף ולנפש, הופך את חוויית היום שלמחרת לנעימה וחיובית ופרודוקטיבית יותר... אבל לא, לא רוצה עדיין לישון, כל כך כל כך רוצה וצריכה משהו, מחפשת... משהו אחר, משהו מעבר לשגרה היומיומית הסתמית הרגילה, מעבר לעניינים הפרוצדוראליים והחומריים גרידא; משהו שימלא את המציאות החומרית בניצוץ, קסם, שאר רוח, מהות טרנסנדנטלית. אהבה גדולה שתרפא את החור בנשמה. משהו שישחרר את הרגשות המשתוללים החנוקים. אז כן, זו בעיה לחפש את כל זה במקור חיצוני, לצפות שמשהו או מישהו יבוא ויגאל אותי, כמו למשל קולורבי שרמנטי. השינוי האמיתי והנכון בא מבפנים, משינוי הגישה ותפיסת המציאות. וזה תהליך שדורש עבודה. עבודה יומיומית פרוצדוראלית...  הממממ.... אולי אפשר להזמין ב- ebay אישיות אחרת?  סתאאאם. אני נהדרת כמו שאני. האישיות שלי מיוחדת ומקסימה. אז כן, אז יש מקום לשנות דברים, בראש ובראשונה בשבילי, כדי שאסבול פחות ואהנה יותר ואשפר את המיומנויות שלי וארחיב את מעגל החיים והעשייה שלי ואת מרחב התימרון שלי. אני צריכה למצוא את הקולורבי הפנימי שלי.

ובעצם שום דבר לא קורה,

כי ככה זה אצלי, 

החיים רק מצופים אך אינם באמת מתרחשים,

בגיל כזה זו כבר בעיה,

תתעוררי, תתעוררי

והזמן איכשהו אוזל מבלי שיסמן במסלולו הנמרץ-מפוהק חריצים ראויים לתיעוד,

הזמן בורח מבלי שתהיה לי שליטה או אחיזה,

בי,

וגם כשחשבתי שסוף סוף קורה - זה לא היה באמת,

אלא פנטזיה ילדותית,

שמחפשת גאולה מבחוץ - ובזה אבדונה,

אבל מתוך רגש כל כך קדוש - האם רגש ילדותי הוא קדוש?

במובנים מסוימים אני די מתה,

נגיד רגשית,

ומתכסה בעננת אבק לואקר,

אברא קדברא!

שתי חבילות העלמתי הערב!

להתחבא בחיק חלום,

בבית, בבית, תנו לי בביתי לחסות,

אל תכריחו אותי לצאת אל העולם בחוץ, מקומי אינו שם,

אני מתאמצת מאוד להתאים עצמי, גם זה בקושי,

מאוד קשה היה לי להתחיל את השבוע, לצאת מן הבית אל המולת החוץ,

האני הסמרטוטית הכפופה מול החוץ הזקוף והמלא אמירה,

האנשים זה מתנהל כל כך שעמום,

ואני יודעת שזה לא היה משפט תקני,

אני

סוג של כישלון או התמהמהות,

מהותי היא ההתמהמהות,

ואולי הקלקול רב מן הקסם,

שריטה ישנה ששיבשה

את הצמיחה הנכונה.

אבל,

לענייננו,

אעדכן -

המזכירה השנייה יצאה לחופשה בחו"ל של שבוע וחצי,

בתקופה זו קרעתי את התחת הענוג שלי בעבודה עם ימי עבודה ארוכים עד מאוד (10-11 שעות ביום) ותיקתוק משימות,

חושבני הבוס הישיר החדש התרשם, קיבלתי פידבקים חיוביים,

חושבני מה אכפת לי בכלל מכל זה, ומה בראש שלי ומה באמת, אני צריכה להוכיח עצמי? אחרי 9 שנים?

כל העניינים מול המזכירה השנייה - מה זה, תחרות? השוואה? איך הגיע לזה, לא מעניין ואין כוחות, אבל הנה, זה המצב התת-קרקעי שנוצר, כנראה, ולי בנשמה זה עושה קצת שחור, קצת מנומר,

בכל אופן, אני את שלי עשיתי, עבדתי קשה ויסודי כהרגלי, וגם בלי בעיה תיאמתי פגישות ואף מורכבות רבות-משתתפים (מה שבד"כ היא עושה ואני אף פעם לא עשיתי ומעט חששתי, אך מסתבר שזה לא דורש דוקטורט...),

ומכיוון שהיא לא הייתה בסביבה אז הייתה לי קצת יותר אינטראקציה עם הבוס הישיר והבוס הגדול (אבל... נראה לי שעדיין הבוס הישיר יותר משוחח איתה, כך לפחות אני מרגישה. ואם כן, אז מה? שיהיה. אני לא יכולה להיות אלא עצמי, take it or leave it).

כשהיא חזרה הייתי כבר די מותשת - אז מצד אחד שמחתי שהיא חזרה כך שאוכל לחזור לשעות עבודה נורמליות, ומצד שני - היה משהו טוב ונעים ונוח יותר עבורי בזה שהיא לא הייתה, גם מבחינת העבודה וגם מבחינה אישית, אז קצת התבאסתי כשהיא חזרה. כשהיא חזרה כבר היו קצת אי הבנות ביננו וחיכוכים קלים, אין לי כוחות וחשק לזה. אחרי זה היא הודתה שהייתה מצדה אי הבנה. אוףףף. אבל, עדיף ככה מאשר שכל המשרד על הכתפיים שלי 10-11 שעות ביום, זה טירוף, זו עבודה לשני אנשים. ואני צריכה ללמוד לא להגיב על כל דבר, לא כל דבר שווה להתעכב עליו, למען שלום בית. יש דברים לא כ"כ מהותיים או חשובים. וככה זה כשעובדים יחד, צריך ללמוד להסתדר ולא לקחת כל דבר ללב.

פתאום בשני לילות שונים, חלמתי על הבוס הישיר. התבאסתי מהחלומות כי הם הוכיחו לי שאני סתם ילדה קטנה שמפנטזת על אהבה. בחלום אחד היינו יחד במשרד והוא רכן לעברי ללחוש לי באוזן הערה על מישהו שהגיע למשרד, הערה כזאת סודית רק ביננו. והיו לו זיפים (אף פעם אין לו זיפים, הוא מגולח למשעי, ובכלל לבוש יפה ומוקפד, נראה טוב). כמובן שיש בחלום מין השתוקקות לקירבה, קשר. ואני סתם משליכה עליו! הוא לא עושה רושם של אדם רגשי או רגשני, להפך, יש בו משהו מאוד מאוד קורקטי, ואמנם אדיב וקומוניקטיבי אך מרוחק משהו, הייתי אומרת מעט רובוטי, ומאוד מאוד מיינסטרים. חשבתי בהתחלה שאולי יש בו הבלחות פה ושם של איזה ניצוץ פנימי מעניין שהיה נראה מבטיח, אבל לא יודעת... 

בחלום המפגר השני היו לנו חיים כפולים - בעבודה עובדים יחד בצורה מאוד קורקטית כמו כולם, ובערב מאוחר מתכתבים בווטסאפ/אימייל על דברים אישיים, מפתחים יחסי קירבה מיוחדים, ואף אחד לא יודע, ונורא אכפת לו ממני. וזה כל כך נגע ללבי שבא לי לדפוק את הראש בקיר, אם אפשר קיר מלא מסמרים אז בכלל טוב, תודה.

גאאאאאד, פאתט.

זה בכלל לא קשור אליו. 

אני חושבת שאני כ"כ צמאה לאהבה, ושיש בי כאלו חסכים, שאני נמסה לגמרי אם מישהו אפילו מתעניין בשלומי. זה נראה לי כמו נס. למשל, באותו שבוע חצי, היה לי לילה לבן אחד נטול שינה, שלאחריו באתי לעבודה, ונשארתי עד 17:00, כאשר הייתי ערה משש וחצי בבוקר של היום הקודם... הייתי כבר די על הפנים והבוסים זירזו אותי לצאת הביתה. אח"כ בערב, הבוס הישיר שלח לי הודעה בווטסאפ - "מקווה שאת בבית ובטוב! תנוחי". העובדה שהוא שלח לי את ההודעה מרצונו החופשי ומתוך אכפתיות ועניין - שהוא חשב עלי - המיסה אותי טוטאלית. הבנאדם בסך הכל שלח לי הודעה לאקונית למדי, כראוי לבוס איכפתי ונחמד שמעריך את קריעת התחת (הענוג לשעבר) של העובדת שלו. אחחח, אחחח, מה יהיה איתך. אני פשוט כזאת פודינג או ג'לי רוטט, כאשר בחיים האלו צריך להיות דייסת שיבולת שועל מעופרת יצוקה.

כשהמזכירה השנייה שבה ארצה והתכתבנו שלושתנו קצת בקבוצה שלנו בווטסאפ, הבוס הישיר כתב לה: "ברוכה הבאה!!! חסרת לנו... ומצד שני אור ניצחה על התזמורת ביד רמה!". נראה לי שזו מחמאה, לא? הא הא, הוא אוהב אותי! אוהב אותי! אוהבבב, אותייי! טרה לה לה! זהו, איבדתי רשמית את שפיות דעתי, לעת עתה. אני משליכה עליו את החסך שלי בדמות אבהית אוהבת ומיטיבה. לפחות אם הייתי רזה יותר ומטופחת, מקפידה על הליכות ומפסיקה עם הזלילות, מתלבשת בצורה נורמלית (בימים אלו אני זורקת על עצמי מהארון את מה שמספיק גדול לעלות עלי, בלי שמץ חוש אופנתי, אבל עם המון חוש סמרטוטי) - הייתי יותר ראויה לאהבה כזאת. אבל אפילו את זה אני לא עושה, לא עושה את עצמי ראויה יותר לאהבה, רק מרחיקה עצמי. נסוגה לתוך עצמי וחיה בעולם של חלומות. ולואקר. המציאות היא way overrated! יחי החלומות ומרתון סדרות!

הייתי אצל רופאת המשפחה היום כדי לקחת מרשמים לתרופה הפסיכיאטרית. היא הזכירה לי שאני צריכה לרזות כי בבדיקת הדם האחרונה שלי תוצאות השומנים היו מאוד גבוהות. אבל בינתיים האוכל הוא היתדות בהם אני נאחזת כדי לטפס כל יום. צריך איזושהי תכלית שתמריץ הלאה, שתיתן מוטיבציה להמשיך כל יום במירוץ הסיזיפי הזה. מנקודת מבט מפוכחת, אני רואה את חוסר הטעם, לא יכולה להאמין באשליות. אבל צריך להאמין במשהו, לרצות נורא משהו, לצפות למשהו.

כשרזיתי, זה לא היה חלום, זו עדיין הייתה המציאות, על כל מגבלותיה ופגמיה. מפחיד להתאמץ כל כך ולהגיע לשם ולגלות שזו לא התשובה, ושאולי אין תשובה. שהראש עדיין חושב יותר מדי, שהגוף עדיין לא מוצא חן בעיניי, ושאולי דווקא בגלל שנמלאתי מרץ ורצון וחשק, וראשי נמלא חלומות ומאוויים - תחושת האכזבה חזקה יותר. עדיף לא לרצות, לא להשתוקק, כדי לא להתאכזב כל כך. מצד שני, אולי זו חשיבת היתר שלי, האובססיביות המעגלית העקרה, שהובילו אותי בכיוון הלא נכון, בחזרה למשבצת ההתחלה.

אני מתחמקת מהמטפלת. ביטלתי שתי פגישות שנפלו על השבוע וחצי המטורפים בעבודה. ולא קבעתי בינתיים פגישה חדשה. היא כתבה לי בווטסאפ, שאלה מה לגבי המשך טיפול ואם לקבוע לי פגישה השבוע. לא בא לי. לא נראה לי שזה כ"כ מסתדר. נראה. 

גיליתי להקה נהדרת חדשה! גילויים כאלו מרקידים לי את כלי הדם בקצב של תפילה מתפוצצת מרוב תחינה.

קוראים להם Beach House, וגיליתי אותם במקרה דרך סדרת טלוויזיה מפגרת שרק מתוך אינרציה המשכתי לצפות בה עד סוף העונה הראשונה. באמת מפגרת. אבל הפסקול - משובח. לסדרה קוראים The OA. בזבוז זמן, אל תצפו.

זה השיר שלהם שהופיע בסדרה:

עכשיו אני חורשת ב- loop על האלבום היפהפה Bloom, מתוכו נדלקתי במיוחד וקשות על השיר הזה:

ועל רקע הלחן הקסום,

לילה טוב