יומני היקר

                                   והפעם בענייני פעוטות

   נסעתי אמש ( שוב  ) ברכבת ...

  הפעם נסיעה קצרה של 40 דקות.

  לידי התיישבה אשה צעירה ופעוט בן שנה בעגלה.

  ילד חמוד  חייכן ועירני.

  הוא רצה את בקבוק המים שלי , וכך התפתחה בינו  וביני "שיחה" .

  אמו קראה לו מן הספר : "לבד על המרבד" , והוא השמיע קולות של בעלי החיים שבספר.

  כמובן שלא ישב כל העת בעגלה,

  הוא נהנה למסור לי את הספר,

  לקבלו בחזרה ולומר משהו כמו "דָה" ( תודה),

  כך מספר פעמים ...

  אכל מאפה כלשהו ,

  ובלי שום בעיה ינק באושר מאִמו.

  הגעתי למחוז חפצי, נִפרדתי לשלום ויצאתי במהירות מהרכבת .

   עוד אני פוסעת לכיוון המדרגות...

   אני שומעת מתוך הרכבת, כשהדלת עדיין  פתוחה בכי מר של ילדה  כבת 3, ממש צורחת

   וקולה של אמה בהיסטריה.

   מסביבה נשים נוספות וגם ילדים, המולה  רבה...

   מסתבר שבזמן שעלו לרכבת המוצץ של הילדה נפל

   ונשאר על הרציף...

   הילדה נִסתה לרדת בחזרה , והאם מנעה בעדה בצרחות  קולניות.

   מיד הִבחנתי במוצץ .

   ובתנופה זרקתי אותו לתוך הרכבת.                                                                                 

   הו ,איזה חיוך של אושר והבעת תודה הופיעו על פני האם

                 ... ואני המשכתי  לדרכי...

     בדרך חזרה לביתי הנסיעה היתה שקטה...