יומני היקר

כל שנה אני מתפעלת מהשקט ששורר לפני יום הכיפורים

הרחובות מתרוקנים ,

 והשקט הזה מיוחד בעיני מאוד
  האנשים לבושים בלבן
 הולכים  לבית הכנסת
פתאום כולם נראים שווים...ונראים גם שלווים...

                                      *
 תמיד חששות  בליבי לקראת היום הזה .

 קשה להסביר את התחושות והרגשות המציפות את הלב...

 יושבת אני בבית הכנסת במקום שעדיין רשום שם אמי ז"ל .

 אני מעבירה את ידי על לוח המתכת...

                                       *

 המלחמה שזכורה לרבים מאיתנו . 

 ההלם בראותנו משאיות וטנקים רבים  לעבר הצפון בעד החלון הצופה מזרחה.

האזעקה שהרעידה את כולנו,

 ורק אז כמדומני הרשנו לעצמנו לפתוח רדיו...

                                        *

היום בתפילתי בקשתי שלא תהיה יותר מלחמה..

 האמנם ?

                                      *

השנה הצום עבר אצלנו ממש קל .
לקרא ספרים אינני מצליחה וכשאני  לא בבית הכנסת אני ישנה...
 וכשהדלקתי את הקומקום להכנת קפה

בסיום הצום...(אוי כמה קשה בלי קפה)

בת בבת הדלקתי את המחשב
ואמרתי בצחוק:
אינני יודעת מה היה קשה לי יותר ללא קפה או ללא המחשב

                                   *

זו   השנה השלישית   שאני נוהגת לבקר את גב' ל. שנהגה לשבת ליד אמי ז"ל, בבית הכנסת.

קשתה עליה ההליכה ואיננה בריאה , אך ראשה צלול

 והיא לא מרשה לעצמה לדעוך .

היא שמחה לבואי, וזכרה את ביקורי משנה שעברה.

תמיד היא מזכירה לי כיצד אמי היתה מלווה אותה כשיצאו ביחד מבית הכנסת.

היא הראתה לי שהיא פותרת תשבצים ,

 ולמדה כעת לסרוג בעזרת חוברות סריגה והיא סורגת  לנינים שלה, מעשה ידיה להתפאר, סריגים יפהפיים.

אני יוצאת נשכרת   מביקור שכזה...

                       ולעניין אחר הקשור ביום הכיפורים:

                     קבלתי במייל את הקישור לכתבה הזאת

 
 http://www.nrg.co.il/online/55/ART2/293/836.html?hp=55&cat=305

                    ולמי שיש סבלנות מוזמן לקרא...מעניין!