יומני היקר

ביום ששי ושבת בשבוע שעבר

 נערך פסטיבל הגדר לאמנות בגשר הזיו

 פסטיבל הגדר נוצר בראש ובראשונה על מנת ליצור דיאלוג בין האמנים המקומיים

לבין האנשים שגרים בסביבתם. פסטיבל הגדר הינו במה בלבד המקשרת בין הישויות.

  האמנות היא חלק בלתי נפרד של המציאות התורם רבות לעיצובה.

האמנות מביעה לפעמים את מה שלא בא במילים, לעיתים יצירה אמנותית מאפשרת חוויה

 בלתי אמצעית של תחושה, של חוויה משותפת.
פסטיבל הגדר בא לתת מענה לשתי בעיות:

הראשונה: היא זו היוצרת תחושה שהציבור אינו מודע אל עבודת האמנים אשר פועלים בתחומו.

 כיוון שכך, הציבור אינו מודע לתהליך היצירה המתמשך של האמן שלעיתים מדבר באופן ישיר

עם חוויות משותפות מנוף הסביבה שלו עצמו.
מצד שני, ישנה בעיתיות באפשרויות חשיפה לקהל הרחב מצד האמנים.

מספר הגלריות בפריפריה מועט. בירידים גדולים "שוק האמנים" מונע על ידי מניעים כלכליים ומאפשר חשיפה

רק לאלו "שמוכרים" לאמנים שעבודתם מייצגת את תחום ה - main stream . אמנים אחרים,

 שעבודתם לא מוכרת טוב נדחקים לקצוות ויצירותיהם אינן נראות לציבור .
שוק האמנים בפסטיבל הגדר פתוח לכלל ציבור האמנים,

אלה שמוכרים ואלה שלא, עם דגש על האמנות שלא מוכרת...

 [מתוך האתר של הפסטיבל]

אני שהלכתי לצפות בעבודות האמנות 

    כמו בשנה  שעברה 

 צִלמתי את היצירות , שהשתרעו על חצי קילומטר .

 את חלקן של התמונות הבאתי  לפניכם...

העצמי והאחר

[ויקי ב.נהריה]

תמיד יש מישהו בצד השני

 את זה אני אהבתי...

 התייחדות-ראובן.ק אדמית

נקודת מפגש

 ת.א עכו

גבול

 א.פ. חניתה

 רק לבחור -ביצירה הזו היה מותר לגעת...

 [גם כאן הרעיון יפה, בעיני...]

כאמור אֵלו רק חלק מהיצירות....

 ובין הצופים בתערוכה לא נפקד מקומם של הכלבים...

[מתנצלת שחלק מהיצירות ללא שם האמן...]

אתמול אחר הצהריים

 הלכתי לראות את פסטיבל הגדר בגשר הזיו

המשלב אמנים מהסביבה יהודים, דרוזים וערבים

  זה משנה שעברה

 צילומים מתוך פסטיבל לאמנוִת

צלמתי תמונות רבות וחשבתי להעלות חלק לבלוג,

( יעלה פוסט במועד מאוחר יותר, לטובת אלה שלא היו בפסטיבל)

אך לא רציתי לוותר על הארוע,שלדעתי ראוי לציון.

100 שנה להולדתה של לאה גולדברג

  כשמלאו40    שנה לפטירתה. זה היה הנושא החם בישרא.

  משוררת שהשאירה חותמה עלינו כילדים וכמבוגרים.

 אחד השירים האהובים הוא

 פזמון ליקינטון

לאה גולדברג היא האדם היחיד בתולדות פרס ישראל

שזכה בפרס אחרי מותו.

ב-1970 אמהּ צילה קבלה את הפרס , שלפני מותה בקשה שעל קברה שלה

ייכתבו ארבע מילים:

           "אמהּ של לאה גולדברג "

בשנותיה האחרונות של לאה התחברה אל אמנות הציור .

 היא זכתה להציג שתי תערוכות יחיד מעבודתה בשנה האחרונה לחייה.

לאה גולדברג כתבה גם ספרים, כידוע.....

 
לאה גולדברג כתבה את 'והוא האור' החל מ-1941, והרומאן הופיע לראשונה ב- 1946.

 "אין בו ריח שעתיד הוא להיות ספר קלאסי", כתב עליו אחד המבקרים סמוך להופעתו –

 והנה, הרומן הזה, שהיה שונה כל-כך מרוב הרומאנים בני זמנו בספרות העברית,

הוא אחד הבודדים משנות השלושים והארבעים שיוכלו להוסיף ולרגש את הקוראים בני זמננו.

רומן מפתיע באיכויותיו, שבכוחו לתפוס מקום במלוא רעננותו במחזור-הדם של הספרות החיה. 
 

אפשר לכתוב ולכתוב

 ומי שמעוניין לקרא ודאי ימצא בגוגל

ואסיים בשורות משירה: ימים לבנים....

לבבי התרגל אל עצמו ומונה במתינות דפיקותיו. ולמתק הקצב הרך מתפייס, מוותר ונרגע, כתינוק מזמר שיר ערשו טרם סגור את עיניו, עת האם הלאה פסקה מזמר ונרדמה.

בדרך כלל אני שומעת את שירת הציפורים

 שירת הבוקר שלהן

ויודעת שהשעה בדיוק 5

אילו ציפורים היו דוברות כבני אדם...

מתעוררת

מאזינה

ושבה לישון

כששינה זו

ערֵבה יותר משנת הלילה..

וכעת

 שעת אחר הצהריים של שבת

 ואני שומעת שירת ציפורים

מבעד לחלון הפתוח

שירה ערנית שכזו

ואני חושבת שחבל שאינני יודעת "ציפורית"...

   ...ושוב חזר השקט...

יש דברים

שגם אם יודעים שהם יגיעו

לידי סיום,

כשהם מסתיימים

חשים

מעין תוגה

מועקה....