תחת שמי ים התיכון

חמישי בבוקר, עוד לא יודע מה התכנונים שלי לסופ"ש,

כותב לה בסטטוס: "נו, אז נראה אותך בשבת?"

והיא, חיה פוליטית שכמותה: "בוודאי".

וזהו... נשכח.

שבת בערב, שבוע שעבר - אני וחבר שגררתי באזניים להפגין קצת צדק חברתי מטיילים בין המון מיוזע, חותרים למגע עם הבמה, ונעצרים בנקודה שבה קשישים כמונו כבר לא יכולים יותר. שני מטר קדימה היא עומדת שם. בין 150,000... 200,000... כמה שתגידו - פתאום היא צצה. צירוף מקרים? רצון הגורל?? מוזר...

אחרי הברכות והאיחולים, והרבה הרבה זיעה וארצי וריטה ו"דפני ליף תעשי לי אוהל", בסוף של הסוף, שאלתי אותה - "לאן עכשיו?", והיא אמרה הבייתה, ואני: "רוצה טרמפ? חניתי רחוק, אבל יש מגזן וחֵברה טובה". במקום ובעיתוי הזה, להצעה כזאת מפתה אני לא חושב שיש מישהי שהייתה מסרבת. אז הלכנו קצת הרבה, קישקשנו לא מעט. והגענו אליה הביתה... אבל אני  כנראה לעולם אשאר דפוק, נפרדנו והיא עלתה הבייתה, ואני נשארתי עם הדיווחים בגלגל"צ על הפקקים בדרך.

ושלא יבלבלו אתכם עם עובדות

ממקום התצפית בעבודה החדשה שלי אני משקיף על גן הסוס בירושלים. למי שלא יודע, גן הסוס ליד המשביר לצרכן הוא ה"שדרות רוטשילד" של ירושלים. אמנם פחות גדול ומרשים, פחות וודסטוק וסלבריטיז, אבל הרבה יותר אמיתי, העוול הכלכלי בירושלים הוא לא רק "של מי שרוצה לגור במקום המגניב הזה שנקרא תל אביב" כדברי המלעיזים הצינים, לא שלרצות לגור בת"א זה לא בסדר, אבל מדובר באוכלוסייה אחרת, באופי אחר.

ממקום התצפית בעבודה החדשה שלי אני משקיף על גן הסוס בירושלים. ומפה אני רואה איך השימוש בטוקבקיסטים ומגיבים בתשלום זה כלי כל כך נפוץ בקרב משרדי הממשלה. יש פה משהו בסיסי כל כך מעוות... כל כך לא דמוקרטי שהממשלה מנסה להשפיע על דעת הקהל בתחפושת. גועל נפש.

וזהו,

בנימה אופטימית זו -

גוט שבאס!

כן אני יודע, הרבה זמן לא כתבתי. ככה זה שמתחילים להתברגן, לגדל חיים. אבל יש לי תירוץ די משכנע – כשטוב לך, אין לך על מה לקטר, וכשאין על מה להתלונן... הבלוג הוא הראשון להיפגע.

שלא תבינו אותי לא נכון, תמיד יש פה ושם כל מיני דברים מציקים, אתם יודעים בקטנות כאלה. עוד יום במשרד, ההיא עשתה ככה, ההוא אמר ככה... ומשרדים ממשלתיים, ובכן איך נגדיר את זה? אממ... בניגוד למה שחושבים זה לא שלא עובדים, עובדים, ולפעמים אפילו קשה מאוד, העניין הוא שלכל אחד יש עבודה מאוד מוגדרת וסמכויות ותחומי עיסוק מאוד ברורים, ואז אם יש יום "חלש", אין הרבה מה לעשות, ומתחילה הטיילת בבניין וה"ביקורים" אצל הקולגות... וזה שאין לו מה לעשות הולך לבקר את ההיא מפניות הציבור, מתנחל לה במשרד ומשבש את העבודה שלה, וההיא מהשכר באמצע החודש, מה תעשה? תלך לבקר את החשב למעלה, לראות אולי הוא חלילה גם עובד... ומכאן הדרך לחגיגה רבתי גדולה.

התוצר הכללי מכל זה, לפחות לגבי... הוא שיש הרבה מאוד נשים במשרדי הממשלה, ויסלחו לי כאן בנות ישראל על ההכללה... אבל כל מה שהן מתעסקות מהבוקר עד הלילה זה למצוא לי שידוך, לא שזה רע, זה אולי אפילו מחמיא באיזה שהוא מקום, אבל זה מאוד מאוד מביך.

"נו, מה אתה אומר על זאת מלשכת המנכ"ל? היא בגילך, נראית לא רע, והנה בפרויקט הזה והזה אתם צריכים לשתף פעולה, שנזרוק לה איזו מילה?" – אם כל הרצון הטוב של הנשמות הטהורות, רבאק! אם הגברת מוצאת חן בעיני אני אתחיל איתה ללא עזרתכן, תודה וביי!

אפרופו משרד ממשלתי, תרומתי למאבק החברתי – יום אחד בשבוע האחרון אני מקבל הודעה של הדוברת בנושא עונת המלפפונים (כל מיני נתונים לא חשובים שלא אומרים כלום לאף אחד, שהלמ"ס לוקח מאיתנו ואוהב לפרסם בקיץ, מי שקצת קורא עיתונים כבר יכול לנחש לבד לאלו נתונים אני מתכוון ומה המשרד המדובר). בכל מקרה, אני מקבל את ההודעה וחשכו עיני... מיד אצתי רצתי לדוברת ושאלתי אותה – "זה לפרסום???"

הדוברת ענתה: "כן בטח, אנחנו מפרסמים את זה כל שנה!" - "אבל.. אבל.. באוצר יעשו מזה צימעס!", עניתי. אחרי הירהורים מרובים (שלרגע היה נדמה לי שאני שומע את גלגלי השיניים עובדים בראשה) היא הסירה את הפרסום. כל הכבוד לי.

ואם כבר מדברים על מחאות, שועל קרבות חברתי שכמוני לא יכול להתעלם מ"הגל הפופוליסטי" (כדברי נתניהו) ששטוף את המדינה. מי ייתן והגל הזה יהפוך לצונאמי חברתי. באמת, הגיע הזמן אולי שייפול לציבור האדיש האסימון, מתי אנשים יבינו שביטחון זה חשוב אבל לא הכל? סתם לדוגמא, בשנה שעברה הוחלט על הקמתן של שלוש טייסות חדשות של מטוס הקרב החדיש F-35 בעלות של לפחות 2.7 מיליארד דולר (יענו, כמעט 10 מיליארד שקל, וזה לפני מע"מ), האם מיד לאחר קניית הדור החדש של מטוסי הf-16, וה-F-15 החדישים יש צורך אמיתי במטוס שנמצא בשלבי תכנון? להזכירכם, את התקיפה של הכור האטומי בעיראק בתחילת ששנות השמונים עשו עם 4 מטוסי טרנטע במונחים של היום. רק תחשבו כמה עוולות חברתיות אפשר לתקן עם 10 מיליארד שקל...

ולמי שלא מכיר, ממולץ לראות עד הסוף:

אבל לא באתי לשכנע את המשוכנעים (אני מקווה) ולא לשנות את השקפת העולם הכלכלית של נתניהו (הוא כבר מקרה אבוד...), מה שכן, אני בטוח שגברת דפני ליף קיבלה את שיעור חייה באנתרופולוגיה של עם ישראל. כלל היסוד שבכל מקום שבו יש שני יהודים יהיו שלוש דעות הוכיח את עצמו גם כאן (מספיק לקרוא קצת בתנ"ך בשביל לראות שלהיות "קשיי עורף" זה אצלנו בגנים). לטובתה ולטובת כולנו אני מתפלל שהיא תזכה לראות את הארץ המובטחת.

שבת שלום,

הדרקון.