כמעט שנה,שנה בלי נדב.
רבות היו הפעמים שניסיתי לכתוב משהו, אך שום מילה לא יצאה,
זה כואב מידיי, אפילו כל כך הרבה זמן.
הילד הזה כל כך חסר לי.
אני מרגישה שחלק מנשמתי, חלק מליבי פשוט נקרע ממקומו.
הוא חסר לי כל כך,
כל יום משהו מזכיר לי אותו.
כשאני נוסעת באוטובוס ברומא, אני נזכרת שהוא בדיוק תכנן לבוא לביקור,
הוא כל כך התלהב שכבר קבע מה נעשה, לאן נלך ומה נקנה.
לעולם לא אוכל עוד לתפוס אותו במסנג'ר ולהחליף כמה מילים על מה עבר עלינו.
לעולם לא אוכל לשתף אותו במה שעובר עליי, האדם היחיד שיכלתי באמת "לשפוך" את ליבי עליו.
כשחזרתי ביולי לישראל, ירושלים הייתה כל כך ריקה, כל כך מלנכולית בשבילי. ירושלים בלי נדב. הרגשתי כל כך בודדה. הכל פשוט קרס עליי, ירושלים הפכה לחורבה, בליבי, בודדה מאדם, ללא שימחה.
נדב. הינה, דמעה שוב מפלסת את דרכה על לחיי. הכאב הזה לא עובר.
בנחיתה בארץ, לא היה מי שיפגוש אותי כמו בפעם קודמת, אותו חיוך וחיבוק חזק חזק שקיבלתי מנדב.
אני שמחה שפילסתי לעצמי זמן בשהות הקצרה שלי בארץ בדצמבר 2007. הייתי עם נדב 3 ימים שלמים,
לאחר זמן רב שלא ראיתי אותו. לא דימיינתי שזו תהיה הפעם האחרונה שנסתובב בירושלים, שנעשה את המאצ' המסורתי שלנו בביליארד, שלא נלך לאכול ארוחת שחיתות... שאני לא אראה אותו עוד.
בערב שישנתי אצל נדב, היה לו תקף אפילפסיה, לאחר ערב שלם שראיתי שמצבו החמיר מהפעם הקודמת שראיתי אותו. האמת, עברה בראשי מחשבה קצרצרה על איך זה יהיה בלעדיו, אבל הברחתי אותה מייד מראשי, הרי זה נדב, הוא יהיה פה.
נודע לי על זה שנדב נפטר לאחר חודש. בחודש הזה הפתיע אותי שלא הצלחתי לתפוס את נדב במסנג'ר, אבל זה כבר קרה פעם, וידעתי שהוא עבר בדיוק דירה אז חשבתי שהוא כנראה נהנה לו בת"א. בחודש ההוא חליתי מאוד, כמעט שבועיים לא תיפקדתי ולכן גם לא הדלקתי את המסנג'ר הרבה.
לאחר שהחלמתי, החלטתי לבדוק את אטרף ואוליי למצוא את נדב אונליין. במקום זה חיכתה לי הודעה על פטירתו של נדב. הייתי בשוק טוטאלי, חשבתי שזו אוליי בדיחה. כתבתי "נדב ליסאי" בגוגל... ולא האמנתי למראה עיניי. נשברתי.
פשוט נשברתי. בכיתי כל הלילה. לבד. בסופו של דבר ה1 בלילה התקשרתי לאמא שאיכשהו הצליחה להרגיע אותו בכדי שאוכל לפחות לישון. שבוע שלם הלב שלי כאב, בכיתי ולא יכלתי לדבר על זה עם אף אחד.
בסופו של דבר עברתי לשלב שאני איכשהו יכולה לשתף אנשים.
אבל האמת, אני עדיין על סף דמעות שאני מספרת על כך.
אוף, אני שוב בוכה.
עד היום אני לא יכולה לעכל את זה.
נדב כבר לא פה. הוא לא יחזור. הקרע בלב לעולם לא יתפר ויחלים. תישאר רק צלקת ענקית.
אני מתגעגעת אלייך פייה שלי.
נדב.
אוהבת אותך, אח שלי.
נדב.
לעולם לא נעשה את הRPG שתיכננו. האתר שבנינו ביחד ישאר ריק לעולמים.
ואתה... אתה תישאר נשמה בוגרת בגוף של ילד בן 20. לעולמים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
SoraQuasar
