
עמדתי שם בקור המרעיד והתעמקתי בדברי האמא השקולה שדיברה על בנה שנפל,
אבל רק כשתם הטקס וכולם נעמדו לשירת התקווה, הגבתי לדבריה.
מרוב השתנקות לא יכולתי לשיר.
החדרתי כמה מילים בין נשימה לנשימה אבל כאב הלב חייב אותי להפסיק ולמחות את הדמעות שהוא העלה.
עמדתי שם והתקשיתי לנשום.
הרגשתי שכף יד דמיונית עוברת דרכי, אוחזת בלב שלי ומוחצת אותו בכל כוחה.
חשבתי על האנשים שצריכים לחוות כל יום את מה שאני חוויתי בערב הקצר הזה.
צפירה, קריאת יזכור, תפילת אל מלא רחמים, נאומים, שירים, המנון.
ההרגשה במשך הערב הזה היא דפוס שדי חוזר על עצמו כל יום זיכרון, לפחות בשבילי,
אבל באותו הרגע, חשבתי שבשביל האישה ההיא ועוד הרבה הרבה אחרים
זהו דפוס שלא נפסק. שחוזר על עצמו כל בוקר מחדש.
לא מגיע לאף אחד סבל כזה.
אבל לצערי הרב הוא קיים. אצל יותר מדי אנשים.
איך נפלו גיבורים
ת.נ.צ.ב.ה
