העומס ירד.

וברגע אני מתגעגעת אליו.
יש מצב שאני טיפה וורקוהוליקית.

מצד אחד אני מתה על זה שיש מלא זמן לעשות את כל הדברים שבא לי לעשות-

מצד שני אני נהיית לא יעילה בעליל.

הרשימת to do נראית לי לא חשובה מספיק-
הטלוויזיה נראית לי מפתה מדיי
ואני נופלת לשומכלום.

ולנושא פחות מדכא ומסתבר שחם!

בדרכי לעדכן את הבלוג ל - קורא ממוצע ביום שלי ותכלס לעצמי,
 
הסתבר לי שישראבלוג חוגג 12 שנים.
12 שנים.

12 פאקינג שנים..
זה ישמע הכי זקן שלי,
אבל אני זוכרת את ה4 שנים. וה5. וה 6.
מתי עברו עוד 6?!

זה אומר שהבלוג שלי עוד מעט חוגג... 9? זה סימן שלי ללכת? אמאלה. 

היו היתה תקופה שלכל חבריי וסובבי היה בלוג והיינו מתעדכנים בדברים ה"אמיתייים" שיש לנו להגיד ולספר אחד מהשני דרך הבלוגים.
בדיעבד זה נראה טיפה מטופש. מצד שני היה בזה קסם שקשה להסביר למישהו מבחוץ.

אנשים ששומעים שיש לי עוד בלוג עושים פרצוף ותוהים למה.
בשניה הראשונה גם אני מתבלבלת, אבל יש משו בזה... 

אני אוהבת את המקום השקט הזה. שאני מרגישה משומה מחוייבת אליו.
שנותן לי מקום לחשוב בקול. בכתב.
גם כשאין זמן וגם כשעומס אני מצליחה למצוא (חוץ מאיזה 3 פעמים נדירות שהורסות את הרצף><) את הפעם בחודש הזו לשבת ולכתוב.
זה עושה לי טוב, לא משנה אם יש קוראים ומי קורא.
אהמ. או מוצא את השם שלו בגוגל (wtf) ומתלונן על מה שכתבתי. אהמ. 

זה המקום שלי, האישי והבכלל לא פרטי.
ואני אוהבת את זה ככה.

לא מזמן כתבתי איזה מייל להנהלה בקשר לאיזה בעייה טכנית באתר.
מריאט (מתי יריב התחלף תזכירו לי...? *קמטי זיקנה במצח*)  ענתה לי: "את ממש גדלת בישרא-בלוג הא? כבוד!" 
חייכתי לעצמי עם המחשבה הזאת,
באמת גדלתי בישראבלוג.
וכל המרימי גבות למיניהם יכולים לגחך להתלונן או לעשות פרצוף.

לכבוד הוא לי.