זן ואמנות אחזקת הקטנוע

הימים האחרונים עוברים בבליל שנע בין הקיצי הזחוח להבילי האוילי.

תל אביב, מאי 2009

חזה מונח באופן מושלם על גבך. גבך מונח באופן מושלם על חזה.

רגליה חובקות אותך מעדנות. מוחך משדר כי רגליה פסוקות ואוחזות בישבנך.

ידיה חובקות את מותניך.

זה כמו כפיות, אבל קצת יותר.

ושניכם ערים לגמרי.

על מנת להימנע מנסיעה בה הגרוגרת שלך מקפצת מהר יותר מפעימות הלב שלך, אתה חייב לנסוע יותר לאט.

כשאתה נוסע לאט, אתה מתעצבן לפחות רק על זה שאתה נוסע לאט. ובינתיים אתה יכול לפזם לעצמך שיר ידוע כדי להירגע.

באופן חשוד, כל פעם שאתה מגיע למילה השלישית בשורה הראשונה, אתה חוטף עוד באמפרון ואז עוד אחד.

אני מודה, אני מבין למצוקתו של הנהג ההלום שאשתו מגדפת אותו על נהיגתו בעוד ילדיו חובטים אחד בשני בפיתה האחרונה שנותרה ברכב.

אך באמת שאיבדתי את רמת האמפתיה לרגע אחד ארוך.

יש להבדיל באופן ניכר בין ציד הצומת לשטיפת העיניים בה אתה נתקל במסעך המרגש, בדרך אל המשלוח הבא או ממנו.

עם בוא הקיץ, איכות הסחות הדעת עולה באופן תלול.

דרכו של הקטנוע כובשת אותך ביכולתו המדהימה... וכדרכם של כובשים, אתה נכבש, נכנע לריגוש המפתיע, בלהיות תמיד ראשון. 

מוריד את רמת האיכפתיות בנוגע לעבירות הנדרשות בביצוע המשימה לגובה של עכברוש מעוך ונותן לעצמך מספר לא מבוטל של הסברים לוגיים למה זה נכון ואפילו בכלל עדיף.