זה מעצבן לדעת ולחשוב שהאדם שאתה חושב שהוא הכי יעודד אותך, אוהב אותך, קרוב אליך
הוא ההפך הגמור. בואו נגיד שאני מתכוונת לרון, הוא נהיה מעצבן כול-כך, לא מפרגן! כול-כך, כבר
נראה לי שלא בא לו "לנסות" אותי כמו פעם, ולצייר אותי ערומה, היו לנו רגעים הכי כיפיים והכי אירוטיים ביחד
פתאום הכול מתנפץ לרסיסים הכי קטנים שיכולים להיות, ואם אתם לא מאמינים הנה הדברים שהצטרכתי להתמודד
איתם בשבוע האחרון:
-בעיה מאוד לא נדירה, חבר לא! מפרגן...
-מחזור
-השמנה
-יותר מידיי אוכלת מאפינס (קלטו ת'עיצוב, זה שובר אותי)
-הורים מעצבנים ואדישים
-אני מעצבנת את עצמי
~~~
אז ככה, גם הסתפרתי, אני אספר איך זה קרה, זה מצחיק משהו, רון בא איתי למספרה שלשום אני חושבת
בקיצור המספרה הזאת היא בראשון לציון והיא הכי מוזרה שיש החלק של הממתינים (שהוא אמור לראות
מה הספרים עושים למסתפרים) הוא בצד ממש זתומרת שהממתינים לא ראו מה עושים, בקיצור הספר
הציע לי לנסות קו חדש, ארוך לקצר אז הסכמתי פתאום רון כזה בא ככה כזה:"סיימתם?" ופתאום הוא מסתכל
על הריצפה ורואה מיליוני שערות, כמעט הוא התעלף, לא מצחיק.
ולפני שאני גומרת את הפוסט עם משפט קטן, אני רוצה להגיד תודה על התגובות המעודדות בפוסט הקודם.
והמשפט:"קשה יש רק בלחם, וגם אותו אוכלים"
אוהבת, רונה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
