אז, הממ, היו לי כמה שגיאות הגהה חמורות בפרק הקודם ו ו ואין לי כח לערוך את הפוסט ההוא עכשיו...

גם התחברתי רק עכשיו ליוזר הזה בישראבלוג וגיליתי שזאת שמאחורי האתגרון רצתה לתת לי להגיש אותו באיחור, כמה חבל שגיליתי את זה רק אחרי שהיא כבר שפטה את שאר הסיפורים... או שלא חבל כי היא די קטלה שם מישהי על שגיאות כתיב, וכאמור, הפוסט ההוא זקוק להגהה נואשות.

לחובבת היאוי עלומת השם אני רק אגיד שישראבלוג מוצף חובבות יאוי, זאת לא בעיה למצוא אותן בכלל. פעם אפילו הייתי חלק ממן חבורה של כותבות וקוראות סיפורי יאוי בישראבלוג ^^"

זהו.

היה יום חם והזעתי בכל הגוף, אבל זה לא מנע ממני לרוץ את כל הדרך, למתוח את רגלי הארוכות לכל אורכן, ולהסתער לחדר המורים אחוז תזזית.

כמה מהם שוחחו, ועצרו כדי להפנות מבט להפרעה: אלי.

"הו, אילן! בוקר טוב! שמעת שרותי רצה לעיריה, מקום שמיני ב'עבודה'?" פנה אלי איציק, מורה שמנמוך וחייכן שמעולם לא ראיתי אותו בלי ספל קפה ענק ביד.

"זה  נכון," מיהרה רותי, מורה צנומה וגבוהה עם משקפיים עבות, תסרוקת קארה מקורזלת וקול צווחני, לאשר. "אני אכן רצה מטעם מפלגת העבודה לראשות ה-"

"אני באמת מצטער, אני מוכרח לזוז!" הפטרתי לעברם כהרגלי כשאני טורק את הילקוט שלי לתוך התא שלי ביד אחת ורץ לצלם במזכירות דף עבודה. מהר מהר מהר. נותרו רק עשר דקות. מהר מהר. משם טסתי במעלה המדרגות, כשאני חובק את חבילת הדפים החמים ממכונת הצילום, ותלמיד צווחני אחד מפטיר "אסור לרוץ במסדורנות!" בעקבותי, עד שהגעתי ל י'5.  התלמידים הסתובבו, חלקם אפילו מחוץ לכיתה, שוחחוו בינם לבין עצמם ולא הבחינו בי בכלל. הטחתי את ערימת הדפים בקול רעש גדול בשולחן והכרזתי: "בוחן פתע!", יוצר הלם לרגע זעום וגל מחאה מיד לאחריו.

סגרתי את הדלת לאחר שהשגתי את תשומת הלב המבוקשת וחזרתי לשולחן שלי.

"לא צריך לדעת כלום! זה עם חומר פתוח והתשובות לכל השאלות נמצאות בספרים! אתם תוכלו לגשת אלי ולשאול אותי, וכדאי לכם לסתום את הפה ולהתחיל לעבוד כי בשמונה ורבע אני אוסף את הדפים מכולכם, בלי תירוצים!" אמרתי וחילקתי ביניהם את הדפים. הם התמרמרו קצת יותר בשקט ועד מהרה גם ההתמרמרויות האלה התפוגגו, ואני נותרתי להתמודד עם הדלקת המזגן שלהם בעצמי. "איך מפעילים את הדבר הזה?!" מלמלתי לעצמי בתסכול, ואז שי עמד מאחורי ומשך לי בשרוול בשקט. פיניתי לו את הדרך והוא הדליק את המזגן בלי בעיות. "תודה.. אבל אני לא אתן לך יותר זמן עם הבוחן, אתה יודע." אמרתי לו. הוא הנהן וחזר למקומו. הילד הזה מפתיע אותי בכל פעם מחדש.

בהתחלה חשבתי שיש לו איזושהי בעיה בגלל השתיקות שלו, אבל הוא לא נראה על הרצף כי הוא כן מרגיש אחרים, ער למצוקות שלהם ונכון לעזור. שאר התלמידים היו שקועים בבוחן ובכלל לא הרגישו שהמזגן הפריע לי... הייתי יכול לחשוב שאולי גם שי רצה לצנן קצת את החדר, אבל זה לא היה המקרה הראשון שהוא גילה התחשבות שתקנית כזאת כלפי. אני בתמורה מעולם לא שאלתי אותו שאלות במהלך השיעור כדי לא לאלץ אותו לדבר, למרות שיצא לי לתהות לפעמים איך הקול שלו נשמע.

כלומר, כמובן שהתהיה עלתה בכל פעם שאירע מקרה כזה, אבל בדרך כלל יש לי דברים אחרים על הראש. יש לי יותר מידי על הראש. המידע זולג לי מהראש בלי חשבון, ויש נתונים שאני פשוט כבר לא מאחסן בראש. אני רושם לעצמי דברים על דפים כדי לזכור אותם, בדרך כלל תוך כדי שיחות טלפון עם אנשים שאני מתכוון לצאת איתם. אני לא קרוב מספיק לאף אחד בשביל שיהיה אכפת לי באמת, אז לפני דייטים אני צריך לקרוא את הרשימה הנכונה, לעשות שיעורי בית. אני כבר לא זוכר את השמות, וכשמישהו מתקשר אני עונה בתשובות כלליות כאלה כדי לא להסגיר את העובדה שאין לי מושג מיהו, למרות שבטח שומעים. בדיוק השבוע נפרד ממני מישהו בטלפון, מישהו שלא היה שמור בזיכרון - דיברתי עם מספר בלי שם ופנים והעמדתי פנים שאני יודע מיהו, ונכון, גם לי היה מאוד נחמד בדייט, וזה בסדר גמור שאתה לא רוצה להמשיך, שיהיה לך בהצלחה בהמשך החיים. זה היה פשוט הזוי.

זה היה משהו שכתבתי בבלוג האנונימי שלי כי אין לי אנשים קרובים לספר להם על זה, וזה שיעשע אותי מספיק כדי לזכות להתייחסות. כך אני מתייחס.

בשמונה ורבע אספתי את הדפים מכולם, בלי תירוצים.

היתה לי תורנות שמירה בהפסקה, ישבתי בחוץ על הקפה והסתכלתי על הילדים. אם הייתי מורה ידידותי כמו איציק ודאי היה איזה תלמיד או שניים שמאאח לי לחברה, אבל אני מורה קשוח וממורמר, שרוך עם עיניים שקועות, מבט רדוף, וריח של קפה-זיעה-סיגריות. בבית הספר אני לא מעשן, אבל הריח הזה כבר הפך לחלק מהריח שלי. אני לא זוכר עולם שמריח אחרת. ויש את הילדים שבמחששה. אני יודע בדיוק מיהם, אבל יש את הילד ששומר ומודיע להם כשאני מתקרב, עד שאני מגיע לשם הם כולם מסתלקים. בטח הם מפחדים ממני או שונאים אותי או שניהם, אבל מעולם לא זכיתי לנסיונות התנכלות מצידם. כנראה הן מפחדים. פעם המחשבה עליהם מפחדים שיעשעה אותי, מאז כבר התרגלתי לרעיון.

גמרתי את הפטרול וחזרתי לשבת. הקפה כבר נגמר, קמתי להשליך את כוס הקרטון לפח הקרוב, ובדרך חזרה הרגשתי את המשיכה המכוכרת בשרוול.

"שי," אמרתי בחיבה. אני תמיד מדבר אליו כמו לילד קטן, לא יודע למה. הוא רק חייך חיוך נבוך. את מה שנשאר מההפסקה ההיא העברנו בישיבה שקטה, זה לצד זה.

נכתב בהשראת האתגרון הזה, שפספסתי את תאריך ההגשה שלו.