הקלדה חופשית

בסופו של עניין הפחד מפני הדודא (קרי, חסרונם של חומרי קריאה הצפוי החל מהחודש הבא) הכניע אותי, דרדסתי קוממיות  אל סטימצקי הקרוב (למען הדיוק, זה היה קרוב יותר לזחילה מדוכדכת, אבל מי מוכן להודות שהוא ג'אנקי הפוחד מקריז שאולי יהיה לו בעוד כמה חודשים?) מצוידת בעגלת שוק מפוספסת ומילאתי אותה בכל טוב.

11 ספרים, חדשים, חלקם פנטזיה חלקם מתח והכל ביחד 430 ₪ , משמע, ממוצע של פחות מ-40 ש' לספר. וזה בלי שום מבצע של "אבא במאה", סתם 1+1 + הנחת מועדון.

נחמד מצד סטימצקי שדאגו לכרטיס מועדון לג'נקים שלהם.

צומת ספרים לא עשו זאת, ולכן אני מקפידה למלא קודם את תאוותי בסטימצקי ואם במקרה יש ספר בצומת ספרים שלא היה במבצע בסטימצקי, אני הולכת גם לשם.

בפועל ביקרתי בצומת ספרים כ"כ מעט, עד שגם שם כל המוכרות מכירות אותי בשמי הפרטי ויודעות איזו סחורה אני מחפשת.

אני מתארת לעצמי שזה אמור להיות מביך, לא?

כלומר, אפילו בחנות הירקות שאני קונה בה קבוע לא יודעים את שמי. ואני נכנסת אליה לפחות פעמיים בשבוע.

למעשה כבר קרה שהלכתי לתומי ברחוב, מהרהרת בעניינים ברומו של עולם, כגון, מי לעזאזל צריך שמש באוגוסט, שמעתי מישהו קורא בשמי בעודו מתנשף כמו סוטה טלפוני מצוי וכשהסתובבתי גיליתי מוכרנית מחנות ספרים רצה אחרי באמוק רק כדי לומר לי שהיגיע סילברברג חדש.

הממ... עכשיו שאני רואה את זה כתוב, פיקסלים על גבי אינטרנט, אני חייבת להודות שזה באמת מביך.

כאילו, ההבדל היחיד ביני לבין כל מסומם נורמטיבי זה שאת המנות שלי אי אפשר להכניס לתחתונים, לפחות לא לתחתונים שלי!

אה, והחומר שלי בכל זאת זול יותר, לפחות נכון לעכשיו. מה יהיה בחודש הבא, רק הוצאות הספרים יודעות.

בכל אופן, הלכתי עם רשימה מסודרת (! ותודה למי שהמציא את האינטרנט, על כך ) וכרטיס אשראי טעון, דרוך ושלוף אלא שבדרך המתין לי מוקש - הדוכן של "שכולו טוב". שזו עמותה המאגדת בתוכה כמה מפעלים שונים המעסיקים אנשים מיוחדים ומשלבים אותם בקהילה.

כשהייתי צעירה ותמימה, תרמתי ברוחב ארנק לכל מי שהושיט את ידו, אלא שמאז למדתי שפושטי היד במאה ה-21, אינם מי שזקוקים לכסף עבור מזון תרופות ומגורים, אלא מי שזקוק לסמים, אלכוהול או כסף להימורים ולאלה לא בא לי לתת.

כבר עדיף לקנות שק מזון לחתולי רחוב במקום.

.

היום אני עדיין מקפידה לתרום לצדקה, אלא שעכשיו רק לעמותות מסודרות שהמנכ"ל שלהם אינו מרוויח משכורת של מנהל בנק ממין זכר (כי בטוח שמנהלות ממין נקבה יקבלו רק 70% משכרו של מנהל ממין זכר...) ושעוסקות בסיוע לחלשים ולנוער וילדים בסיכון.

היות וכבר הגעתי אל הדוכן, והמוכרים, שעוברים שיקום תעסוקתי, ישבו נורא עצובים כי אף אחד לא קנה מהם עדיין (היה מוקדם בבוקר), הייתי חייבת לקנות משהו, נכון? איך שאני רואה את זה, אם אני כבר הולכת להוציא למעלה מ-400 ₪ על ספרים הרי שאני בהחלט יכולה להוציא 35 שקל על 3 קופסאות שוקולד מיוחד לטו' בשבט, לא כך?

אז קניתי.

וכשהגעתי הביתה שמחה וטובת לב, שמתי אחת על הכרית של בעלי, אחת נוספת על המקלדת שלו ואחת השארתי לפעם אחרת.

וכשהוא בא, במקום לומר תודה, הוא מיד התמלא טרוניות, טען שהם לא טעימים לו (וזה דווקא טעם שהוא אוהב בד"כ – קליפות הדרים בשוקולד) ולמה אני קונה אותם בכלל.

אני טוענת שזה בכלל לא משנה אם השוקולדים טעימים או לא, כי עצם הקניה גורמת אושר למוכרים והכסף משמש למטרה טובה והם כ"כ מתאמצים למכור את הדברים הארורים הללו וגם נותנים לי סימניה במתנה ואני סוחבת את זה מהמרכז הביתה כך שהמינימום שהוא חייב לעשות – זה לאכול את השוקולדים הללו, (בזמן שאני משתמשת בסימניה), או לחילופין למצוא בעצמו למי לתת אותם LOL!

ואני בטוחה לחלוטין שאני צודקת!!!

ושיגיד תודה שלא עליתי לעמותת אנוש ורכשתי מהם כל מיני חפצי נוי לבית! אמנם הם עושים שם דברים מרהיבים (אמיתי!), אך אני לא אוהבת חפצי נוי בבית (מין הסתם יש קשר לזה שאני לא אוהבת לנקות)  ובפעם האחרונה שקניתי מהם בעלי התלונן מרות על שהכרחתי אותו לחלק אותם בעבודה שלו.

באמת שאני לא מבינה מה הסיפור שלו. כמה אפשר להתלונן? לא נמאס לו?

הכלבה מצידה טוענת, שאם רק אמצא עמותה המייצרת חמאה לצדקה, היא מתחייבת לטפל בכל כמות שתידרש.