כמעט כל בוקר אני רוכב על האופניים שלי.
אני גומע 30-40 ק"מ בבוקר של יום חול ו-60 ק"מ או יותר בסופי שבוע.
אני אוהב את ההרגשה הזו של רוח בוקר קרה טופחת על הפנים, הידיים קצת
קופאות כמוהן גם הרגליים.
הרגשה של בוקר שנותנת לי המון למהלך היום אח"כ.
כל האדרנלין שישן במשך הלילה מתעורר למאמץ כביר להניע אותי על אופניי.
הדופק מואץ עד לכדי 170 פעימות לב בדקה ולעיתים טיפה יותר. ספורט מומלץ לכל אחד.
באחד הבקרים שבהן רכבתי עקפתי רוכב על אופני יד (אופניים לנכים המונעים ביד).
הריטואל הזה חזר במשך חודשים רבים.
היינו נפגשים בערך באותו מקום כל הזמן.
בהתחלה זו הייתה רק עקיפה כמו לעקוף עוד רוכב אופניים.
אח"כ זה היה בוקר טוב לרוכב על האופניים וגם לבחורה שרכבה אחריו ונראה
היה כי היא מלווה אותו.
עם הזמן הייתי מאט את המהירות שלי כל פעם שהתקרבתי אליהם שואל מה נשמע
ואיך מרגישים מתעכב דקה לידם וממשיך הלאה.
באחת השבתות שבהן רכבתי ראיתי את הבחור רוכב על אופניו עוד מרחוק היות
ובחלק האחורי היה מותקן עמוד דק מפלסטיק ובקצהו העליון דגל ישראל קטן.
הדגלון נועד להתריע על קיומו של הרוכב מכיוון שהוא רוכב נמוך מאוד יחסית
לרכיבה רגילה על אופניים.
כשהתקרבתי שמתי לב שהוא רוכב לבדו הבחורה שהייתה לצידו לא הייתה הבוקר.
התקרבתי אליו במהירות והאטתי לצידו כמה מילים של בוקר טוב, שאלתי למה
הוא רוכב לבד, הוא אמר שהרוכבת לצידו, אשתו, חולה ונבצר ממנה לרכב.
שאלתי אם הוא רוצה שאלווה אותו אבל הוא אמר שהוא מסתדר ואיחל לי
רכיבה נעימה.
התרחקתי כדי 20 מ' כששמעתי צעקה של עזרה.
הסתכלתי לאחור וראיתי אותו מנופף לי בידיו . הסתובבתי לאחור וחזרתי.
היה לו תקר בגלגל.
אני לא מתמצא בכזה סוג של אופניים אבל עם ההסברים שלו הצלחתי לתקן את התקר.
הייתי צריך לעזור לו לרדת מעל אופניו כדי שאוכל לטפל בתקר.
הוא ישב על שול הכביש ואני תיקנתי.
שמי מיכאל אמר.
אני ברק נעים להכיר.
ישבנו שם שעה אחרי תיקון התקר...ודיברנו.
מיכאל היה נכה ממלחמת יום הכיפורים, אז הוא היה בן 19 תותחן בטנק פטון.
טנק פטון מה שכונה בצה"ל מאוחר יותר מג"ח (מרכבת גיבורי החייל) לגלגוליו השונים.
מיכאל בן 55 ורוכב קצת יותר מעשור על אותו מסלול קבוע של 20 ק"מ, שאני עובר בו.
הבחורה שמלווה אותו היא אשתו שממנה קיבל את ההשראה לרכב.
מיכאל נפגע ברגליו ו"הן נשארו בטנק של עמוק בתוך סיני" כך הוא הגדיר זאת.
נפגענו מסאגר מצרי כולם נהרגו, הטען שהיה משמאל שלי בתוך הטנק קיבל את
מרבית האש המפקד צנח פנימה ושניהם נהרגו מייד.
הנהג יצא החוצה אבל נהרג מאש מצרית, אני ניסיתי לחלץ את עצמי ולקח לי
המון זמן לצאת מתוך הטנק החוצה בלי רגליים.
המצרים מסתבר חשבו שכולם נהרגו שם ולא "טרחו" לבדוק.
הוא עלה על נגמ"ש של חי"ר שעברו במקום ומצאו אותו חסר הכרה.
כשהעלו אותי על הנגמ"ש חשבתי שאני בשמיים ומלאכים אוספים אותו לגן עדן.
המקום שם למטה היה גהנום חשבתי שהם לוקחים אותי להנות קצת בגן עדן, חחיך מיכאל.
השיקום שלו לקח חודשים ארוכים מאוד עד שהחלים.
תראה מה אנחנו עושים במקום לרכב אמר מיכאל.
מיכאל הוא יועץ לאבטחת איכות בתחום התוכנה ועובד בעיקר בארץ אבל גם טס
לחו"ל לכנסים ולייעוץ לחברות ולאנשים פרטיים.
סיפרתי לו מעט על עצמי ועל עברי הצבאי, מצאנו הרבה דברים משותפים למרות פער
הגילאים שקיים בינינו. החלפנו מס' טלפון "שיהיה" כמו שאמר מיכאל, לך תדע
מתי מישהו מאיתנו יזדקק.
עלינו על האופניים ורכבנו הלאה. ליוויתי אותו עד הכניסה לישוב שבו הוא התגורר
והמשכתי לרכב הלאה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
