כשהייתי בן 17 בערך, הלכתי לראות תערוכה של טנקים ביום העצמאות.
נכנסתי והרגשתי מאוד בטוח בפנים למרות שנראה היה לי מאוד צפוף ולא הבנתי איך יכולים ארבעה אנשים
להסתדר במקום כזה קטן.
קצת יותר משנה אחרי, הייתי איש צוות טנק וידעתי לאן פניי מועדות בעתיד, בערך, אבל ידעתי
איך מסתדרים ארבעה אנשים במרחב כזה קטן, כשכל תזוזה שלך לא לפי התרגולת, וחטפת מכה.
זה נמשך שנה.
ואימנו אותי להרוג.
לא סתם להרוג אלא לפגוע ולהשמיד מטרות.
להסתכל דרך צלב הכוונת וללחוץ על בקרי הירי, לשחרר פגז מותאם לסוג המטרה, וגם לדווח על זה בקשר.
אחרי מלחמת "שלום הגליל" מסיבות מסויימות (טובות וראויות) עברתי למקום אחר.
וגם שם אימנו אותי להרוג.
ואני שמח על כל אימון כזה.
בכל מצב שהייתי בו, ידעתי איך לפעול ומה צריך לעשות כדי שהאוייב לא יקדים אותי.
והתאמנתי, והרבצתי, וכאבתי ונפצעתי.
אבל ידעתי איך להרוג.
וואללה, עשיתי עבודה מצויינת תאמינו לי.
ולא הצטערתי לרגע שאימנו אותי להרוג.
האימון הציל אותי לא אחת.
כשאתה מאומן בחיים הצבאיים, אתה מאומן גם אחרי זה.
האימון חידד את חושיי, זקף את אוזניי.
ידעתי מתי ללכת שלו ומתי לקפוץ אגרופים.
ידעתי מתי לחייך ומתי להוציא את הסכין מבין השיניים.
ישבתי במרפסת בוהה בכוכבים.
חשבתי לעצמי "האם אני חיה?"
חיה הורגת רק כשהיא רעבה, היא לא הורגת סתם כי בא לה.
מסקנה, אני חיה. אני לא הורג כי סתם בא לי.
אני הורג כשאני רעב. רעב לחיות.
מי שהורג סתם כדי להרוג הם אנשים ואנשים יותר גרועים מחיות, אני בטוח שאתם מאמינים לי.
והמחשבות האלו נקטעו משיחת טלפון של אימי בערב יום השואה.
עוד יום קשה, עוד זכרונות ועוד ימים ולילות בדד.
ואחרי השיחה עם אימי, שוב עלו המחשבות על הרג.
למה לא אימנו את היהודים אז להרוג, להגן על עצמם?
האם צפוף יותר בתוך טנק מאשר במיטות באותו חדר במחנה הריכוז?
למה חושייהם של היהודים לא היו חדים מספיק?
למה הם לא לחמו?
איך הם הלכו ככה סתם?
יש הרבה תשובות לכל מיני שאלות ה"למה".
אני לא מוצא נחמה באף אחת מהן.
אין אפילו קבר לעלות אליו כדי לבקר את סבי, דודיי וכל משפחתה של אימי וחלק ממשפחתו של אבי.
המזכרת היחידה שנותרה הם כמה תמונות בשחור לבן וכיתוב על גבי המצבה
של סבתי ועליה נכתבו שמות קרובי המשפחה שניספו בשואה.
אימנו אותי להרוג ולא ברור לי למה לא אימנו אותם להילחם, לחיות ולמרוד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
