גם אני קיבלתי שרביט והנה הפעם הראשונה שלי.
היו לי הרבה פעמים ראשונות כמעט בכל תחומי החיים.
פעם ראשונה שטסתי לחו"ל, ילד ראשון, עבודה ראשונה, נהיגה ראשונה, מבצע ראשון ועוד מלא כאלו ראשוניים.
אבל הפעם הראשונה שאני יכול להגיד שאני זוכר כל דקה כמו סרט, הייתה הפעם הראשונה שהייתי אלוהים.
רק אלוהים יכול להחליט מי יחיה ומי ימות, כמובן שיהיו כאלו שיחלקו עלי אבל, איש איש באמונתו יחיה.
אז הפעם הראשונה ששיחקתי אלוהים הייתה כשיריתי במישהו.
אני לא חושב שיש הרבה אנשים שיכולים להגיד שהם הרגו מישהו...
זה פוסט שכתבתי לפני כמעט 4 שנים.
מאז הפעם ההיא היו עוד הרבה פעמים.
הפעם הראשונה שיריתי במישהו
17:00 קבוצת פקודות
19:00 מסדר כוננות
20:00 שיחה עם הכוחות שיוצאים איתי
21:30 קבוצת פקודות פרטנית לכל צוות וירידה לפרטים
22:30 עליה על המסוק במנחת
23:15 נחיתה בשטחים רחוק מפאתי שכם.
24:00 שעת השין. התחלת תנועה לכיוון שכם.
בקבוצת הפקודות קיבלנו משימה ללכידה של 2 מבוקשים שמסתתרים בשכם.
שכם היא קן צרעות.
עיר בכל קנה מידה, לא ת"א אבל אם לוקחים את מס' התושבים ואת מחנות הפליטים "בלאטה"
ו"אסכר" (ישן וחדש) בצידה, יש כמות נכבדה של צרעות.
לך לחפש מבוקש בין ערימה של אנשים.
כן, בדיוק. לחפש מחט בערימת שחת.
והמחטים דוקרות אם לא תיזהר לאן תדחוף את היד בערימה.
הפקודות נאמרו במאדונות (אמצעי הקשר האישיים לחיילים)
מספרי הברזל סוננו בשקט עד שהגיעו אלי.
בראש היה כל מרשם הקרב
כל הפקודות
דרכי הגישה והפינוי
תמונות המבוקשים
תיאור הבית שניתן ע"י השב"כ
היכן כל צוות היה צריך להיות ממוקם
אותות הקריאה במערכת הקשר, והתדרים של כל יחידה תומכת.
הכל היה מאוחסן היטב במחשב האנושי
"המכונה" כולה כרגע הייתה משומנת ומתוזמנת לעשות את מה שהיא צריכה ויודעת לעשות.
"קודקוד עשן מקודקוד דרדר, דווח ממוקם"
אני כמפקד צוות יחסית צעיר לא הייתי הכוח הפורץ לבית אלא בכוח המחפה.
האדרנלין זרם בעורקים ונראה היה כאילו יש דם באדרנלין ולא להיפך
הרגשה של "למה אני לא בכוח הפורץ" אבל זה היה למראית עין קצרה.
ישבנו שם עם אמצעי לראיית לילה בדריכות מירבית.
האות ניתן והבית נפרץ.
הכוחות נכנסו פנימה.
כמה יריות שנשמעו מתוך הבית, חידדו את החושים עד למקסימום.
"קודקוד עשן מקודקוד דרדר, מבוקש אחד בדרכו אלייך אל תיתן לו לחמוק"
התרוממנו במהירות והסתדרנו בצורה שנוכל ללכוד את המבוקש.
הוא רץ לכיווננו בידיו קלצ'ניקוב
כשראה שהתרוממנו וחתרנו למגע מולו, התחיל לירות בנשק.
האזור היה חשוך
אבל אנחנו מצויידים באמצעי עזר לראיית לילה היינו יותר "רואים" ממנו.
רצנו אליו בישור קו והנשק בידינו החל לדבר.
חייל שלי נפצע בידו השמאלית מכדור שנורה מהמבוקש.
המשכנו לרוץ ולצמצם טווח.
הנשק שלי עלה ל"ירי בישור מקורב" ויריתי צרור קצר ולאחריו עוד אחד.
הטווח ביננו היה פחות מעשרים מטר.
המבוקש נפל.
הגענו רק חלק מהצוות אליו
שניים אחרים נותרו מאחור בזמן הריצה וטיפלו בחייל הפצוע.
המבוקש היה מת.
לא נגענו בו
כחלק מלקחי העבר, מה ששונן היטב היה לא לגעת מחשש למילכוד על גופו.
פעם ראשונה.
פעם ראשונה שהרגתי מישהו
פעם ראשונה (ולא אחרונה) שהתנהגתי כמו אלוהים
לקחתי את חייו של מישהו.
אני לא מצטער שכן זה היה או הוא או אנחנו.
אבל זו מין הרגשה רעה.
לא הרגשתי סיפוק שהוא מת, לא יריתי לו בראש לוידוא הריגה.
פשוט הרגשתי רע
רע עד שהקבס עלה במעיי ובגרוני ורצתי הצידה להקיא את נשמתי.
ההרגשה היחידה הטובה שהייתה אח"כ הייתה זו שאני יודע שזה היה מבוקש
והוא לא יעשה דברים שוב.
אפשר לסמן X על פרצופו בלוח המבוקשים בחמ"לים השונים בגיזרה.
אני מעביר את השרביטל-אמפיארטי, חגית ר', אליפל וחומות של תקווה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
