KeyMan
|
| 2/2010
המשותף בין הטרדות ילדים, הורים, דת, ואינטרנט?
ילדים מותקפים מינית.
ילדי מוטרדים דרך האינטרנט ע"י פדופילים.
נערים דתיים חשופים למעשים מגונים בישיבות.
הורים מתעללים בילדים.
ילדים שהזהות המינית שלהם פתאום לא מובנת וחוששים לספר להורים.
כל הדברים הנ"ל צפים ועולים חדשות לבקרים בכל אמצעי התקשורת.
חיפשתי להבין מה משותף בין המקרים האלו.
מה קורה בחברה שלנו?
האם סף השיגעון פרץ את גבולות "הנורמה"? (אם הייתה כזו?)
מה קורה לנו כחברה? והמצב בחו"ל לא שונה בהרבה מהמצב בארץ
אבל אני אתמקד כאן, בחברה הישראלית.
ילדים מסתגרים בחדריהם ומנהלים שיחות באינטרנט עם אנשים מבוגרים
שמחמיאים להם ומנסים לרכוש את אמונם עד כדי זה שהילדים מזמינים את הפדופיל
לבתיהם או נפגשים עימו במקומות מסתור.
נערים דתיים שלומדים וחיים בישיבות מגלים שלהתחבק עם הרב ולהיות עימו ביחידות
בעודו נוגע בהם במקומות אינטימיים בגופם עושה להם טוב, שכן אסורה עליהם
שהייה בחברת בנות.
הורים שמתעללים עד כדי הרג של ילדיהם הקטנים ועו"ד טוב יכול להוציא אותם
מעונש ע"י טענה של אי שפיות זמנית ובא לציון גואל.
נערים ונערות שנמשכים לבני אותו המין ומבולבלים מכל הסיטואציה הזו, לא מרגישים
בטוחים לפנות להורים כדי לספר להם מה מתחולל בנפשם, הולכים למועדון
ושם נרצחים או נפגעים בגלל היותם "שונים".
המסקנה שלי מכל הדברים הנ"ל, ומשהו שאני מוצא שעובר כחוט השני בין כל המקרים
היא שיש הורים שפשוט לא מקבלים את הילד כמות שהוא.
הורים רוצים שהילד יצא כמוהם. הוא הרי פרי חלצם ואין סיבה שלא יהיה כמוהם.
כמו אותם אבות שגאים שהילדים שלהם ממשיכים באותו חיל בצבא, הורים שחושבים
שהילד ימשיך את המסורת המשפחתית וינהל חברה או חנות או מפעל שיירש מהאב.
אותו אב שהוא שחקן כדורגל ורוצה שהבן שלו ילך בדרכיו וידע לבעוט ולהכניס כל
כדור לתוך השער של היריב.
אבל מה לעשות שהחיים חזקים מכל דבר אחר?
הורה כדורגלן שמגלה שהבן שלו בועט גרוע ומסתבר שהוא לא יהיה עילוי בכדורגל
רגליו שמאליות (במובן "השלילי" של המילה) והוא מעדיף לצייר, רמנא ליצלן.
הוא לא גבר! איך אני אסתכל בעיניי החברים שלי שהבן שלי מצייר מעשה ידי אומן
והוא טוב בידייו ולא ברגליו?
אבות שלוחצים על בניהם שיהיו טייסים. הרי מאז שהם נולדו בשיכון בבסיס ח"א
כזה או אחר, נשמו את אדי דלק המטוסים ושמעו אותם והצביעו לשמיים.
אבל הבן רוצה להיות רופא בצבא. טייס רחוק ממנו כמו השמיים מהאדמה. או שמא
פוחד הוא? אני מכיר אישית כזה אדם שהוכרח להיות טייס עבר את כל המהמורות לא כי
הוא היה טוב אלא פשוט האב דחף במקומות הנכונים (אני לא מרמז שזה הכלל).
לבסוף הבן נשבר ואמר לאב שהוא פוחד לטוס וזו לא דרכו בחיים.
האב כל כך נעלב עד שלא דיבר עם הבן במשך שנים.
ומה על אותו נער בישיבה שמרגיש כי הוא נמשך לבני מינו? הרי הוא קורא יומם וליל שמעשה
כזה הוא בבחינת חטא. שגבר צריך להיות עם אישה, שלא מאוננים, שלא נוגעים.
הוא נפגש עם רב הישיבה שזה מעניק לו תחושה טובה שהוא יכול לסמוך עליו ומחבק אותו
במקומות המוצנעים ביותר. הילד לא יתלונן כי אבוי אם הוריו ידעו. יחשבו שהוא האשם.
כך הוא ממשיך להיות מוטרד מינית מה שיכול לגרום לו טראומה לעד.
הורים שלא מסוגלים להיות הורים, שהילדים שלהם מרגיזים אותם כי צעקו או בכו.
מרביצים לילדים עד כדי גרימת נזק גופני, שלא לדבר על נזק נפשי של פחד, של ניסיון לברוח
מההורה ולחפש מישהו שיחבק אותם שיתן להם את החום והאהבה שההורים הביולוגיים חייבים
לתת, ואז נופלים קורבן לשרלטנים ונצלנים מכל הבחינות.
אנחנו מצפים לעיתים קרובות שהילדים יהיו כמונו, ילכו בדרכינו.
אבל עלינו כהורים להבין שהילד הוא יישות עצמאית, עם יכולות עם מוגבליות ועם צרכים וחלומות
כמו שלנו כשאנחנו היינו כמוהם. הרי לא נולדנו להיות הורים, גם אנחנו עברנו דרך בחיים
וחובה עלינו לקחת את זה ולהגיד: "זה הילד שקיבלתי מתנה ואני הולך לתמוך בו ולעזור לו לעד."
כשאני קורא כאלו כתבות בעיתונים או באמצעי תקשורת אחרים אני חושב תמיד על האנשים האלו
שלא יכולים להיות הורים מכל מיני סיבות מול אלו שהכל בא להם בקלות וכמובן מאליו ולא מנצלים
את המתנה האמיתית שקיבלו בחיים.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
