עשר וחצי בערב.
הרגשה נוראה.
בחילה עם כאבי בטן איומים.
המחשבות עוברות מהר בראש, מה אכלתי?
הגוף מתחיל לרעוד. הרגליים רועדות תחילה, אחריהם הידיים.
כמו חולה פרקינסון. לא משתלט על הרעידה.
הגוף לא נשאר מאחור ורועד אף הוא.
החלטתי להתלבש ולצאת.
לוקח לי זמן כי לא מצליח לקשור את השרוכים.
מחליט להישאר ככה עם שרוכים פתוחים. כמו אופנה חדשה.
מגיע למעלית, הפרוזדור היה ארוך כמו נצח.
רועד, הבטן כואבת חזק מאוד.
לא קר לי. משמע אין לי חום. אז ממה הרעידות וממה הכאבים בבטן?
תזמין לי רופא מהר אני קורא לפקיד הקבלה המפוחד שראה אותי ולא הבין מה קרה.
"מה קרה אדוני"? הוא שואל
כושי גדול שנראה כי החוויר מלראות אותי במצב שבו הייתי.
תזמין לי מהר רופא אני צועק עליו ולא עושה חשבון שאני כרגע במלון באחת הערים בארה"ב.
המילים יצאו בעברית, אבל מייד תיקנתי, באותה התקיפות, באנגלית.
Yes Sir שמעתי אותו אומר כשצנחתי על אחת מהכורסאות מול דלפק הקבלה.
הכאבים לא מרפים וגם הרעידות לא פוסקות.
אני בארה"ב שבוע.
לא יודע מה קרה אבל אני נמצא במצב שאני לבד כרגע עם הרגשה מזופתת ומגעילה שאין לי מושג מה גרם לה.
כל הזמן הזה מנסה להבין מה לא היה נכון? משהו שאכלתי? שתיתי?
לא עולה לי כלום. לא היה משהו חריג ב-48 השעות האחרונות
אני אוכל באותם המקומות ולא חורג מהמנהג הזה אף פעם.
בהערת ביניים אומר שבארה"ב ברגע שמישהו מתקשר למוקד החירום, 911, המוקדנית שולחת למקום
האירוע משטרה, מכבי אש ואמבולנס לדעתי כדי לא לאבד זמן למקרה שצריך גוף אחר ממה שהוזמן ע"י מי שהתקשר.
ישבתי בלובי זרוק כמו סמרטוט על הכורסא בכניסה למלון.
ניידת משטרה עוצרת ליד דלת הכניסה, הסירנות צורחות ברעש מחריש אוזניים
אני מרגיש שאני מאבד את ההכרה תיכף ומספיק לראות שני שוטרים רצים פנימה, יחד עם כבאי עם תיק כחול
של עזרה ראשונה והאלונקה של האמבולנס מייד אחריהם ועליה ערכת החייאה.
כולם מגיעים לידי. אני חושב שמההתרגשות לא רציתי לאבד את ההכרה ולראות האם זה בדיוק כמו
בסרטים או יותר טוב.
אני מושכב על המיטה הניידת של האמבולנס
הפראמדיק בודק אותי החובש הכבאי שם לי מדבקות ומצמיד אותי ל-EKG נייד, פראמדיק שני מלביש לי
על האצבע אביזר לבדיקת כמות החמצן בדם.
אני מחייך בפנים.
יותר טוב מבסרטים.
היעילות, המהירות, התכליתיות.
אני מועלה לאמבולנס והוא שועט קדימה.
בדרך, למרות הכאבים והרעידות שלא מפסיקות לרגע, הפראמדיק שואל אותי שאלות
היסטוריה רפואית, משתמש בסמים, לוקח תרופות, שותה אלכוהול, משהו מיוחד שקרה לי ביומיים האחרונים.
כל התשובות שהוא מקבל ממני הן שליליות.
ההגעה לביה"ח הייתה מהירה מאוד שם הכניסו אותי לחדר מיון.
שוב עולים הסרטים, ER, אולי אראה את הרופאים האלו? עם האחיות החתיכות?
אבל לא. מגיעה אחות שמקבלת אותי בכניסה לחדר המיון.
"קוראים לי דניאל ואני אהיה האחות הצמודה שלך" היא אומרת באנגלית
דניאל הייתה צעירה, משהו בסביבות סוף שנות העשרים, וממש לא אותה אחת מהאחיות החתיכות בסדרה ER.
נלקחתי לחדר הופשטתי מהחולצה וחוברתי למכשירים ולמוניטור לבדיקה און-ליין.
לקחו לי דם לבדיקה ובינתיים הכניסו לי מחט ליד כהכנה לאינפוזיה אם אצטרך.
התוצאות הגיעו תוך פחות מחצי שעה.
קיבלתי טיפול נגד כאבי בטן אל תוך הוריד ואינפוזיה. תוך חצי שעה הכל עבר.
לא יודע מה היה, לא הייתה אבחנה ברורה מהרופא האמריקאי, דר' קולרייז.
שוחררתי כעבור שלוש שעות ואני מרגיש טוב.
כמה דברים שאני רוצה להגיד בעניין.
אולי המילה הכי מתאימה בעניין הזה היא יעילות.
יעילות בכל התחומים.
טיפול למופת למרות שלא באתי מתאונת דרכים או עם אירוע לבבי או משהו קריטי.
החל מאותו פקיד במלון, דרך המשטרה וכל האנשים שהיו שם, לא הייתה התקהלות בלובי, לא היה
צורך אפילו לפנות את האנשים משם הם פשוט הלכו לבד.
הקבלה במיון, הבדיקות, המהירות שבה התקבלו התוצאות.
לא היו צעקות של בני משפחה למה לא מטפלים בחולה שלהם באופן מיידי.
אף אחד מבני המשפחה לא נכנס לחדרים שלא היה אמור להיות בהם, אלא חיכה בחוץ עד שהרופא יגיע לשם
ויסביר מה קורה עם החולה שלהם.
לא היו שם רופאים עייפים שעובדים עשרות שעות.
היו 4 מאבטחים שפיטרלו בחדר המיון כל הזמן.
לא הלכו לעשן סיגריה או דיברו עם אנשים שהם מכירים ובטח שלא שוחחו בסלולרי.
כל אחד מבעלי התפקידים שנתקלתי בו היה מדוגם.
החל בלבוש שהיה מוקפד דרך העבודה היעילה שהוא עשה ועד לשאלות ולסבלנות כלפיי.
אין מה לעשות והשאלות האלו עולות ומנקרות בראש ללא הפסקה.
למה אין את היעילות הזו כאן?
למה אנחנו צריכים לעשות הכל בצורה חפיפניקית? לא מקצועית?
למה לצעוק על הרופאים במיון או במחלקות אחרות?
למה ולמה ולמה?
לו היינו לומדים קצת מהאחרים במקום הרצון להידמות להם בחיצוניות.
לו היה הרצון "לשרת" את האנשים מכל נותני השירותים בדרך היעילה ביותר
לעשות את זה מכל הלב, לעשות קצת יותר מהתפקיד שיש להם.
להבין שאפשר לעשות את זה גם בדרך אחרת. עובדה שאפשר.
(המקרה אמיתי וקרה לי לפני כמה ימים בעת שהותי בארה"ב, אני עדיין שם)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
