אני אדם אחר היום מזה שהייתי לפני 9 שנים, ביום שבו התחלתי לכתוב בבלוג.

הייתי אז ילדה מפוחדת, עם אבא אלים, אמא חולת נפש, אח חולה ואחות שבורה- ואני הייתי חצי בן אדם.

הייתי בוכה דמעות מלאות דיו על מחברת, משרבטת מילים קטנות במשפטים גדולים עד שהגעתי לכאן ונבלעתי.

המילים היו נכתבות מעצמן, תרופה זמנית לכאב שלא נגמר, זה היה הבית שלי ואתם המשפחה שלי.

אנשים שלא הכרתי ולעולם לא אכיר, שקראו אותי כמו ספר פתוח כמו שחברות טובות שלי לא הצליחו, שאותם הצלחתי לשתף הפכו למשפחה מתפקדת, עקבו, קראו והגיבו.

מאז נעלמנו, אני והאקס שקיבל לינק, אני והכמעט חבר שהכרנו פה ובעיקר אני שהייתי אז.

החיים הפסיקו להציע לימונים, הכרתי את הנוכחי ועזבתי את הבית- ניקיתי את השולחן והמילים הפסיקו לנקר לי בראש.

אני שואלת את עצמי האם כדאי לגבות, או פשוט להניח למילים להעלם כמו הכאב האינסופי שהגיע איתן.

האם לקחת איתי בשק את העבר על הגב, או לדפדף הלאה אל העתיד שמחכה לי מעבר לפינה.

אהבתי אתכם בכל ליבי, חייתי בניכם עשור מחיי, הרמתם אותי ברגעים הקשים והייתם לי בית.

תודה.

מהפוסט הראשון שלי, סתם כדי לסגור מעגל.