רוני היקר,
אני מבקשת סליחה אם לא הייתי שם מספיק. אם לא תמיד תמכתי. אם אמרתי הרבה לא, אולי הייתי צריכה לומר רק כן. אני מצטערת אם יש לי חלק בזה. לא חשבתי להאשים את עצמי אף פעם, אבל אולי אמא שלך צודקת. אני רק שואלת מה אם... מה אם היית מתקשר, משאיר הודעה, משתף יותר. מה אם אני הייתי מתקשרת, כותבת, נפגשת איתך יותר.
אני רוצה לשאול למה דווקא עכשיו? כשהכל נראה טוב יותר, קל יותר. ואולי זה רק נראה ולא היה לך טוב וקל יותר. אני רוצה לדעת מה עבר לך בראש, איך הרגשת, האם הרגשת? זה קרה מהר או לאט? מה בכלל קרה?
המחשבות שלא תהיה שם יותר. שאי אפשר לכתוב לך הודעה יותר, אי אפשר להתקשר, אי אפשר להתווכח. שלא תהיה בחתונה של ד', ולא תכיר את הילדים שלנו. לא יהיה דוד רוני. לא תטוס איתנו.
אני אפילו לא מצליחה לכעוס. לא עליך, לא עלי, לא על אמא שלך. אני כן כועסת על המערכת, אבל העצב גומר אותי הרבה יותר מהר.
לא חשבתי שזה ייגמר ככה, כל כך מהר. אולי הייתי שאננה מדי, התעלמתי מהמצוקות שלך?
אני מוכנה להאמין בעולם הבא רק למענך. אני מקווה שטוב לך יותר, שהגעת למקום מנחם, בלי פחד ובלי עצב.
אני מקווה שלא ויתרת. שזה לא היה מרצונך.