האצבעות שלי קצת 
מסרבות להיזכר במלודיה הישנה, 
זו שכותבת, 
כי יש אחת חדשה, זו 
שחיה, כל הזמן. 

ברגעים גדולים מהחיים של חיוכים קטנים אני מכווצת את כפות הרגלים חזק אל הקרקע שמתחתי ומנסה לגרום לזמן להיעצר. מי יודע כמה זמן יעבור עד הרגע הבא ולפעמים יכול לעבור נצח. 
אז אני נושמת המון אוויר אל תוך הריאות ומחייכת עם השפתיים, עם העיניים, עם כל הקמטים ועם הלב. 

כמו אתמול כשישנתי אצלו והתלבטנו קצת, והיה רגע שהוא הסתכל עלי בזמן שחיפשתי משהו. הרמתי את העיניים והסתכלתי על העיניים שלו במשך כמה שניות והרגשתי נעים. הוא התקרב ועטף אותי בידיים שלו ונישק אותי נשיקה רכה וארוכה ונעצתי את כפות הרגליים חזק ברצפה ונמסתי.

או כמו לפני כמה ימים שישבנו עם חברים שלי ושלו כבר כמה שעות ופתאום משום מקום הוא פשוט שילב את הידיים שלו בשלי. בפשטות. לא הסתכל עלי והכל המשיך מסביב כרגיל אבל כף היד שלו הייתה משולבת בשלי וזה גרם למחשבות בראש להתערפל ולהתמקד רק במגע שלו. ורציתי להתרכז כל-כך חזק ברגע הזה ולעשות שהוא לא יעבור כי הפשטות שבה הוא עושה דברים אומרת הכל מבלי להגיד דבר.

   -

השנה הזו הפכה אותי למישהי שאוהבת את עצמה, מלקקת את כל הפצעים הישנים ורואה אותם מתאחים בקצב מסחרר. השנה הזו הפכה אותי למישהי טובה שיודעת מה טוב בה ויודעת להתגבר על כל מכשול בשביל. השנה הזו גרמה לי לאהוב את החיים שלי בדיוק כמו שהם, עם כל הלמרות וכל האבל. ותכף נגמרת השנה הזו ומרגיש לי טוב לסיים אותה איתו כי העניינים עוברים חלק ובלי הרבה מילים שמעיבות וזה שם אותי במשבצת שנעים לי בה בלי להתמודד עם נעיצות של כאב.