כי, באמת, כל מי שמכיר אותי יודע שאני פאקינג אוהב את שבוע הספר בכל רמ"ח איבריי. לטייל בדוכנים, לסקור את כל הספרים שיש, לדבר ספרים, לחשוב ספרים... ללכת ולקנות ערימות על גבי ערימות ואז להתמרמר שבחיים לא יהיה לי זמן לקרוא אותם. וכן, עוד יש לי ספרים משבוע הספר ב-2009 שטרם קראתי. אבל דפוסי התנהגות לא נעלמים, מה?

בכל מקרה, לנושא, חמישה ספרים באמת מומלצים:

בתור התחלה, הספר היפה שקראתי מעודי, מאה שנים של בדידות של גבריאל גארסיה מארקס. אין מילים לתאר אותו, העלילה בעיקרון סובבת סביב קבוצת נוודים שמחליטים להקים ישוב בג'ונגל הדרום אמריקאי. קוראים אותו מקונדו ומשם העלילה רק מתפתחת ומתפתחת. היא עוסקת באנושות, בדגם האנושי הלוא הוא מקונדו, הרגשות, במוות, באהבה. היא לעתים אבסורדית לחלוטין ולעתים היא פשוט יצירה פואטית ומדהימה. היה לי מאוד קשה להיכנס אליה, קראתי מאה עמודים וכבר חשבתי לזרוק, לחזור לזה כשאהיה יותר גדול ואולי יהיה לי יותר כוח ליצירות כאלו. אבל מזל שהמשכתי, מזל מזל מזל. כי זה רק הולך ומשתפר. אני באמת חושב שזה אחד הספרים הכי יפים שנכתבו אי פעם. הוא לא כמו שום דבר אחר שקראתם, אני מבטיח לכם, ובגלל זה אולי יהיה די קשה להיכנס אליו ישר. אבל הוא כל כך מתגמל בסופו. הוא כל כך עצוב ורומנטי. כל המציאות שם נוזלית ומאגית והדימויים העל-טבעיים שם מבטאים את רגשות האדם בצורה הכי צבעונית ומגובשת שיכולה להיות. הספר הזה כעמט גרם לי לבכות והצמרמורת שעברה לי בעמוד השדרה נמשכה כל אותו הלילה בו סיימתי אותו.

הספר הזה הוא חוויה, אבל הוא באמת, ללא ספק, אחד הדברים היחידים בעולם הזה שמבחינתי הם לחלוטין שלמות.

הספר השני הוא כמה טוב להיות פרח קיר של סטיבן צ'בוסקי. את הספר הזה קראתי אי שם בנובמבר, באחד מהימים החורפיים והסגריריים שהיו לנו בחורף המופלא הזה שהיה השנה. התבצרתי במיטה וקראתי אותו מתחילתו ועד סופו בגמיעה אחת. עד כדי כך נתפסתי, עד כדי כך התאהבתי. אני זוכר שפשוט קראתי את הספר בריתוק מוחלט, אני זוכר שבאמת, בכל נים בגופי, התחברתי אליו. לגיבור, למילים. יש שני משפטים שממש שקעו בתוכי: "אתה מקבל את האהבה שאתה חושב שמגיעה לך" ו"הרגשנו אינסופיים". שניהם מלווים אותי גם עכשיו, חודשים אחרי שקראתי את הספר. הוא באמת באמת מדהים, הוא קצר וקולע, הוא מרגש, הוא אנושי וכנה וחם. יש בו מעין קסם נעורים של הניינטיז, הספר כולו מרגיש כמו חתירה לחופש והגשמתו. הגיבור מאוד חביב וקל להתחברות. זה ספר שקל להתחבר אליו, קל להיכנס ממש לתוכו, קל להתאהב בו. קשה לשחרר, היה לי עצוב שהוא נגמר כל כך מהר. אם כבר, זה ספר אינסופי.

ועכשיו, ספר שקראתי רק לאחרונה והוא לא אחר מהתפסן בשדה השיפון של סלינג'ר. אני חושב שהוא באותה הסקאלה עם "כמה טוב להיות פרח קיר". הם מאוד דומים, רק שבעוד שפרח קיר נורא חם התפסן היה לי נורא קר. הוא הרגיש יותר בוגר, יותר פאסיבי, אבל הוא בכל זאת שבה אותי לחלוטין. אני מת על הולדן, על אווירת המרדנות שזועקת שם מכל מילה, היה לי כיף מאוד לנסות לנתח לבד את הספר. היה לי כיף לקרוא אותו. אפשר להגיד שהקריאה בו השפיעה עליי מאוד, ואולי פשוט חיכיתי למשהו כזה שייתן לי גושפנקא לעשות מה שבזין שלי ולצאת ולהשתחרר ולקלל את כולם. וזה אכן מה שעשיתי, ואולי בגלל זה יש לספר הזה פינה חמה בלב שלי. 

הספר הבא הוא מרשעת של גרגורי מגוויר. מדובר בביוגרפיה בדיונית לדמות שלפחות בפולקלור האמריקאי מייצגת את הרוע המוחלט - המכשפה מהמערב בספרי ארץ עוץ. זאת שמשלחת נגד דורותי חיות פרא ומנסה למנוע ממנה לשוב הביתה לטקסס (טקסס?). הספר הזה הוא כל מה שאגדות הן לא - הוא אפל, הוא מיני, הוא כבד לעתים, לא מתחנחן לקורא, הוא ברוטאלי, הוא מעלה סוגיות רבות ובקושי נותן תשובות. הוא אנושי, ובזה די כדי להפריד ממנו את אותן אגדות שמלאות בסטריאוטיפים חלולים. אנחנו לומדים להכיר את המכשפה, אלפבה, מרגע לידתה ועד לרגע מותה. אנחנו לומדים להכיר כל חלקיק בגופה וכל סעיף באידאולוגיה שלה. אני מקבלים דמות מגובשת, מורכבת, סבוכה, מוזרה, אנושית. מגוויר ביד אמן יוצר דמות אמינה, שאי אפשר לאהוב כי היא כל כך שונה, לפעמים מופרעת, אבל היא אפשר לשנוא אותה כי היא עצמה. היא חותרת נגד מוסכמות של חברה עוציאנית גזענית, פאשיסטית, איגנוראנטית. אפשר להשליך את הספר הזה על כך הרבה רבדים מציאותיים. העלילה רחבת יריעה וארוכה, היא מתמשכת מחזור חיים שלם ועצוב. כן, חייה של המכשפה היו עצובים. הספר הזה עצוב. אבל הוא שווה כל דקה של קריאה.

ואחרונה חביבה היא לא אחרת מסדרת הארי פוטר של רולינג. וכן, היא הספרות הכי פופוליסטית ושנויה במחלוקת בעולם בערך, כי בכל זאת, אלו ספרי ילדים. ובכל זאת, הם כאלו המוניים, ובכל זאת, רולינג לא המציאה מיתולוגיה משל עצמה וגזרה הכל ממיתולוגיות אחרות. והארי מעצבן, והספר החמישי מרוח, וכל הקסם נעלם ויאדה יאדה יאדה. נדמה כאילו המיינסטרים הפך את הסדרה הזאת לדחויה, אבל באמת שמבחינתי היא ללא ספק סדרת הספרים הכי טובה בעולם. אולי החמישי הוא באמת יוצא דופן, אבל חוץ ממנו כל ספר יותר מהנה מקודמו. הארי פוטר בארבעת ספריו הראשונים הוא פשוט אסקפיזם מושלם, מפלט יפה וצבעוני מהעולם החומרי. הוא קסום ומופלא ומקורי ואתה רק חושב איך היית רוצה לחיות שם. המחילה של הוויזלים היא אולי המקום הספרותי הכי אהוב עליי בעולם. לונה לאבגוד היא לא פחות מאהבת חיי הבלתי אפשרית. רולינג היא מבחינתי דמות להערצה. אני מכור לסדרה הזאת, יש לי התקפי אובססיה שאני קורא בהם מאמרים וצופה בדוקומנטריים וקורא מחדש את כל הספרים. אני לא יכול להשתחרר. היא פשוט שואבת, סוחפת, אוחזת בך. והספר השביעי מבחינתי הוא שיא, עילאות. העיסוק של רולינג במוות ששזור לאורך כל הסדרה מגיע לידי קליימקס. ההתמודדות שלה עם סוגיית המוות ראויה להערצה. המוות הוא דמות, הוא מוטיב, הוא מאפיין דמות, הוא אמצעי עלילתי. הוא כל אלה. הוא בא כמו אויב אחד גדול ועוזב כמו מכר ישן. בקריאה הראשונה באוצרות המוות רולינג הצליחה לגרום לי להרגיש, ולו לרגע, כמה חסר אונים זה להיות יתום. כמה העצב תהומי כשאתה לא מכיר את הורייך. כשאתה מבין שנגזר עלייך למות. ורק על זה, מגיע לה שאפו אחד גדול.

דרך אגב, הטריילר המופלא הזה: http://www.youtube.com/watch?v=5slbuWpZwjg גרם לי לרוץ לצומת ולקנות את הספר עלובי החיים של ויקטור הוגו. אז זה מה שאני קורא כרגע, וזה דווקא לא כבד וארכאי כמו שחשבתי. וזה קצת חבל, כי אם הייתי רוצה לקרוא רומן לנוער הייתי חוזר לאינקרסרון המזעזע. בא לי משהו כבד ואפל שייגע בי. כמה זמן כבר לא התרגשתי בגלל ספר...