אני פורה בקיץ.

*

יש תיאוריה בפיזיקה שאומרת שבני אדם אף פעם לא באמת באים במגע. תמיד יש רווח קטן, בלתי נראה, בלתי אפשרי לעקיפה, שמפריד ביניהם.

אוקטובר מעולם לא הבין דבר או שניים בפיזיקה.

כשאוקטובר חולם עליה הוא מביט ממש אל תוך עיניה הכחולות, כאילו מנסה להישאב אל המצולות שהוא רואה שם. אבל הוא יודע שהמצולות האלו כמוסות, נעולות מפניו, וכך גם ליבה של מונה. כמוס, נעול. כשהוא חולם עליה יש מסך זכוכית שמפריד ביניהם. הוא שם עליו יד, פורש אצבעות, נועץ עיניו בעיניה. היא רק מביטה בו במבט תמה, כאילו תוהה מה תפקידה עכשיו. אבל ידיה נותרות לצידה, קפואות. הכנפיים שלה זעות, רוטטות, כאילו משדרות את המצוקה שגופה לא מצליח לשדר. הוא יכול לנסות לצעוק, הוא יודע שהיא לא תשמע אותו. הוא לא יודע למה, אבל

הוא פשוט יודע.

הוא לא ראה אותה עידנים. זה מרגיש כאילו התמורות שחלו בו הן כלום לעומת התמורות שחלו בו כשהיה איתה. אבל הוא יודע שזה שקר וכזב, ושהכל מראית עין אכזרית. גם כשהוא היה איתה הוא היה מתרפק על העבר, על הזמנים בלעדיה. אוקטובר רומנטיקן במובן הישן של המילה, הוא תמיד יעדיף להאמין שבעבר היה טוב יותר, תמיד יתרפק עליו, ובדרך כזו או אחרת, תמיד יחיה דרכו.

כבר הרבה זמן שהוא משתמש במילה "מסך". אולי הוא כבר לא מרגיש צלול, כאילו הוא לא רואה דברים בצורה הנכונה שלהם. הוא לא רואה את מונה, אולי הוא פשוט הציב מסך. אולי כולם שוחים באותו הזרם בגלל שהמסך מנתב אותם לשם. אולי המסך מסתיר את מה שבאמת צריך לחשוף, ובלעדיו אף אחד לא יהיה שלם. אוקטובר תמיד חשב שמסגרות זה רע, הוא האמין בחירות. כי חופש זו לא מילה מספיק טובה כדי לתאר את התחושה אליה הוא כמה, "חירות". כשהוא חושב עליה הוא חושב על שחפים ומרחבים אינסופיים של אוקיינוס ופריצה. הוא מרגיש שהוא משיל את עורו ועף לעבר האופק. אבל בעצם,

אין זה מה שכולם חושבים עליו כשהם חושבים על חירות?

כשהשמש יוקדת בשמיים והוא יושב על הדשא, בצלו של עץ רזה ונמוך למדי, מוקף באנשים, הוא כאילו מרגיש את החתירה של נשמותיהם לצאת, לפרוץ את הכלוב הזה ולהשתחרר. להיהפך לציפורים ולעוף הרחק. אם הוא היה יכול לבקש כוח על הוא היה מבקש את היכולת לשחרר את הציפורים האלו. ואז כולם ייחשפו כמו שהם, ואז, אולי, העולם באמת יהיה הרבה יותר טוב.

הוא תוהה, אם ישחרר את הציפור שלו, האם תלך למונה? האם כמיהתו אליה ששבה ועולה ואז שוב מתפוגגת תוצאה של המסך אותו משרטט אוקטובר בשגיונותיו, או שמא היא משהו עמוק יותר, אמיתי? אולי המעוף אל מונה ישחרר אותו. אולי זה הדבר הנכון לעשות. אבל אוקטובר לא יכול לעשות אותו, כי אלה לא דברים שאתה עושה. אולי המסך הוא האגו, החברה הזאת שמקרקעת אותך למוסכמות. ואולי בעצם,

אי אפשר להשתחרר.

הוא נזכר בשיחה ביניהם אחרי שהיא כבר חלקה את חייה עם מישהו אחר. הוא קרא את הספר שתמיד רצתה שיקרא כשהיו ביחד, ואולי, בעובדה הזאת, יש מן ההתרפקות על העבר. הוא חיכה לפגוש אותה באותו לילה, בחברת כולם, ולספר לה בצללים שהוא קרא את הספר שלה. ושהוא שבה אותו כמו שכמעט שום ספר אחר לא שבה אותו. אבל הוא רק אמר לה שהוא קרא אותו, והיא רק נתנה לו טפיחה על הכתף. ובטפיחה הזאת היה די כוח כדי לפרק את לבו לאלפי חלקיקים קטנים, ואז היא אמרה, "ואהבת אותו?"

והוא נעץ בה את המבט הירוק שלו, שלא יודע שובע. "כן, למרות שהוא הרסני."

"תלוי איך מסתכלים עליו." היא השיבה לו, ואז הוא הבין שהיא בעצם, אולי,

לא מבינה כלום מהחיים שלה.

הוא זוכר את הפעם הראשונה שהם היו ביחד, כמו שהוא תמיד נזכר בה, ותמיד מופיעים ראשונים הכוכבים. דווקא להם, לגרמי השמיים הנוצצים שצפים בריק השחור, יש מעין היאחזות במציאות הזאת. הם תמיד שם, הכוכבים. כשאוקטובר ומונה מתנשקים, וכשהם נפרדים, וכשהוא הולך סהרורי ברחובות של היישוב הרחוק שלו, ומחפש את הכוכבים שהעשן המתועש מסתיר. הוא גם זוכר שאחרי שנפרדו, ואחרי שנפגשו שוב ושוב באו יותר מדי במגע ופירקו אחד את השני לרסיסים הוא רצה לספר לה על הכוכבים. הוא רצה להגיד לה, "תסלחי לי מונה, תסלחי לי על כל הדברים הרעים שאמרתי לך. אני עדיין אוהב אותך, עמוק בלב." והוא רצה להגיד את זה בצורה מתיפייפת ופואטית כמו שהוא התיימר להיות כשדיבר איתה, אבל היא לא נתנה לו. והכוכבים נותרו תלויים באוויר, כמו הרגשות שלהם, כשהם הביטו אחד בשני ולא אמרו דבר.

"את יודעת מה רציתי להגיד לך קודם, כשהתחמקת ממני?"

"-מה?"

אבל הוא לא סיים את המשפט. לא יצא לו, הוא לא ידע למה אפילו. דווקא את זה הוא לא זוכר. הוא זוכר את התשוקה והצער, את החתירה לשחרר את הציפור שבו ולנסות לכפר. לפני שיהיה מאוחר מדי. אולי היה זה המסך שמנע ממנו לחשוף את רגשותיו. אולי זאת הייתה הציפור הפנימית שלו שאותתה לו לא ללכת רחוק מדי, שאולי עדיף לא להתקרב. שאולי זה רק יזיק.

מאז הוא לא ראה אותה, והיא חולקת את חייה עם מישהו אחר. הוא כן ראה אותה, אבל זאת לא הייתה היא. העיניים הכחולות שלה היו חתומות, פניה היו חסרות הבעה, המילים שלה היו חלולות ועדיין פגעו באוקטובר כמו סכינים. גופה היה חצוב מקרח, ורק הכנפיים שלה זעו ונעו בחוסר נוחות. הוא ידע שמשהו שם מנסה להשתחרר.

הוא היה מסתכל עליה מהצד, מתקרב כמה שפחות. אולי הוא בנה לעצמו מסך, אולי הוא תמיד היה שם. אולי בכלל לא היה שם מסך, ואוקטובר לא באמת רצה להתקרב.

אוקטובר פעם קרא שיש תיאוריה בפיזיקה שאומרת שבני אדם אף פעם לא באמת באים במגע אחד עם השני. פיזיקאלית, זה לא אפשרי. תמיד יש ביניהם מרווח קטן, בלתי נראה, בלתי אפשרי לעקיפה. התיאוריה גורסת שאם בני האדם באמת היו באים במגע התאים שלהם היו מתערבבים והם היו מתפרקים לחלקיקים.

אוקטובר מעולם לא הבין דבר או שניים בפיזיקה, אבל הוא רצה לחלוק על התיאוריה הזאת. אפשר לעקוף את המרווח, אפשר לנתץ את המסך. אפשר להתפרק לרסיסים רק מכוח האהבה ומכוח הדחייה. שני אלו, כשמופעלים על העצמים המתאימים, יכולים להביא למגע הכי כואב בעולם. לחום שצורב. לערבב תאים ובאותו אופן לפרק אותם לרסיסים קטנים קטנים קטנים.

אין לזה דבר או שניים עם פיזיקה. זה עניין של רגשות. תשאלו את אוקטובר,

הוא חווה את זה על בשרו.