זה מתחיל אותו דבר - מיון. תמיד זה מיון.

והמיון שולחים אותך למחלקה אחרת כי משהו ניראה להם חשוד, ותמיד זה תמיד... ואחרי מחלקה ועוד מחלקה אתה מגיע - המטולוגיה אונקולוגית. 

נכון שאונקולוגית זה התמחות סרטנית אך במחלקת הילדים מטפלים שם בכל סוגי מחלות הדם, תאים האדומים והלבנים כאחד. 

הרופאה אומרת "גודל התאים גבולי, בינתיים הכל ניראה בסדר" במבטא אמריקאי.

תמיד אותו דבר. ולאחר מכן, לרוץ להביא טפסי 17.

אני יכולה לטבוע בטפסי 17.

ואז כדורים מסוג אחד, ללחץ הדם. ואז כדורים לתאים האדומים, וכדורי ברזל כי בכל זאת, אני גם אנמית בסופו של דבר.

אבל בסדר, אז לקחת חמישה כדורים ביום זה מרגיש כמו בית חולים לחולי רוח אך אני אוהבת את התחושה בערב, אחרי הכדור החמישי.. אני מרגישה טוב יותר ואז אני יודעת שזה לטובה.

אמרו לי שזה יחלוף, שאין טעם לדאוג לעתיד [למעט לחץ הדם. לא מסתדר מעצמו!] אז אני לא דואגת, בהתחלה דאגתי [כי באובססיה קשה להאוס ידעתי שאונקולוגיה זה לא מסמן טוב. וקומה שביעית בבית החולים שניידר זה לא קומה שרוצים להגיע אלייה].

אז תדירות ההתעלפויות שלי פוחתות אך קיימות. אני מקווה שזה יפסק בקרוב. וויתרתי על הרבה דברים בשביל בריאות. 

אני רוצה לחגוג באמת את ה-18 שלי עוד שבוע וימים ספורים. [עשרה ימים, אבל מי סופר?] אני אופטימית בסופו של דבר, אני ישנה יותר טוב בלילה ומתעלפת הרבה פחות מבדרך כלל, אני מחייכת.. אני מרגישה חזקה פיזית וזה לא דבר של מה בכך. אני מרגישה את הכוחות מתחילים להתאסף בתוכי לאט לאט..

אז המיגרנות פה והן פה להשאר אבל גם הלחץ דם ככה. ואם זה אין לי בעיה לחיות [כי יש לי בית מרקחת פרטי בתיק שלי, ובמיוחד בבית ספר שלי. ושזה מרגיש מוזר. ילדה באה וביקשה סוכרייה, והסברתי לה שזה רק ניראה כמו סוכרייה אך זה כדור. זה משעשע, תודו ]

בעיקרון - עם אופטימיות אפקט הכדורים, שאני מרגישה טוב יותר ואני גם כותבת משהו בחיתולים שאין לדעת מה יהיה איתו. אבל אני שמחה לכתוב את זה ועוד יותר שמחה שאני יודעת שתקרא את זה, וזה נחמד. כי זה נותן מוטיבציה לכתוב.

החיים יפים. 

אני אוהבת את הימים האלה, שהכל ניראה טיפה יותר ורוד בין כל אפרוריות החורף האופיינית בחודשים האלה. :)

לחייך באמצע היום חיוך אמיתי ללא סיבה זה אומר הכל (: