"שלום", היא אמרה במבטא אמריקאי מקסים, "מה שלומך?".

שבועיים שהיא לא הייתה פה. מורים נדירים כמוה ליוגה לא מוצאים בכל יום.

לקחתי לבנה והנחתי אותה על המזרן, כך שהחלק הפחות רחב בה יופנה כלפי מעלה. נשכבתי עליה, בעוד אני עוטפת אותה עם השכמות, והיא דוחפת את עמוד השדרה והחזה שלי למעלה. אנחות של אי-נוחות עולות מן הכיתה, איכשהו, זה היה לי ממש נעים. "אפשר כבר לצאת?", שאלו, "רק עוד קצת".

"את לא מרגישה את זה, הא?", אני מחייכת אליה לאות הסכמה. "טוב, אז את עובדת על גב תחתון". בלי יותר מדי שאלות, גררתי את עצמי לאורך המזרן ונתתי ללבנה להתמקם בדיוק מתחת לעצם הזנב. לא, גם זה לא מספיק. הפכתי את הלבנה כך שתהיה הכי גבוהה שאפשר, לא לרוחב אלא לגובה. 

קליק.

"Nice", היא הנהנה.

התחושה הזו של הקלה גופנית אחרי השיעור היא פשוט חסרת תחליף. הגעתי הביתה באופוריה, התקלחתי לאט מאוד (!) ועשיתי את הדבר האהוב עליי בעולם, כמעט: לבשתי בגדי שינה, התחפרתי במיטה מתחת לשמיכה, ונרדמתי עם שיער רטוב.

התלתלים החמודים מובטחים.

מעניין איזה לילה יהיה הלילה.

(או: אסור לתרגם שמות שירים מאנגלית.)