בלוג תיעוד

אני מרגישה כמו כישלון מוחלט.

אני מרגישה שהשליטה חומקת לי מבין האצבעות. קשה כלכך להתמיד בה. חשבתי שאולי סמלים קטנים ומטופשים יעזרו לי, אבל אני לא באמת מסוגלת להסתובב על חוט אדום על היד. זה מרגיש כמו כל אלה שמאמינים בעין הרע. מה אם מישהו יחשוב שאני לומדת קבלה? זה כלכך מביך.

בסופ"ש היה בסדר. הייתי, כמובן, חייבת לאכול. אבל לקחתי משלשלים אז לא עליתי במשקל. ואז פתחתי צום של 48 שעות. החלטתי לוותר בינתיים על צומות ארוכים. בסופו של דבר הם לא מועילים יותר מצומות קצרים (מלבד ההרגשה המהממת של שליטה שהם מעניקים). אז אני כנראה אשבור אותו מחר.

עוד חודשיים אירוע גדול. חייבת להיפטר מ10 קילו נוספים עד אז. אבל אני אסתפק גם ב8. קילו בשבוע. זה לא נשמע הרבה מדיי. זה נשמע כמו משימה אפשרית. אני יכולה ואני חייבת.

דאמט, אני אעשה את זה.

29 קילו. זה כמה שירדתי. ואתם יודעים מה? זה המון. אני צריכה להתחיל להעריך את זה. היעד הראשון אי פעם היה 60. אי שם, כשחשבתי בתמימותי שזה יספיק. זו הייתה חתיכת עבודה קשה, אבל, פאק, הצלחתי.

מאז הפעם האחרונה שעדכנתי הספקתי לעלות קילו ואז להילחץ ולרדת במהירות אחד וחצי. אז עכשיו אני 60. מרחק נגיעה מקידומת חדשה, אליה אני כלכך נכספת.

זה התחיל ביום שישי, שהיה יום צהוב (דיאטטי). פתאום עליתי חצי קילו. ואז בשבת היה אבטיח, והייתה גלידה, והיה אותי- רעבה, עצבנית ושמנה. אז עשיתי מה שעשיתי, והתוצאה- כמה לא מפתיע- הייתה קילו נוסף.

ואז הגיע שלב ההילחצות. אמרתי לעצמי שאני פשוט אתאבד אם אני אראה שוב 62 על המשקל. אז כיפרתי על זה ביום ראשון ורוד, ז"א צום. ואיכשהו ירדתי קילו.

היום אכלתי בלי בושה פאקינג פיתה עם צ'יפס, אבל הקאתי את זה מיד אח"כ. אז זה עוד חצי קילו שאמרתי לו בייביי.

אבל היה יכול להיות יותר גרוע. היו לנו אורחים בשבת, וכשיש אורחים אפשר לא לאכול כי אבאימא עסוקים מדי בלהיות מארחים למופת. אז דילגתי על הארוחה ביום שישי. וביום שבת פשוט המשכתי לישון כשהם אכלו.

עכשיו, לרוע מזלי, אחותי המזורגגת הכינה עוגיות שוקולד צ'יפס והבית מלא בניחוחות אלוהיים.

אני אלך לעשן ולעשן ולעשן.

שברתי את הצום בשעה ה137. אכלתי שני בורקסים וחצי בגט, ושתיתי כזה משקה יוגורט. ואז ניסיתי להילחם בזה אבל המחשבה על האוכל בתוכי הבעיתה אותי. זה נראה לי לא בסדר לאחר חמישה ימים רצופים של צום. אז לקחתי לקס'.

מאוחר יותר אכלתי עוד פעם, אז שוב לקחתי לקס'. לא טוב בכלל, אני יודעת.

אני אשקול את עצמי מחר, לבדוק מה הנזק. וזהו, אני פותחת בסדרת ימים צהובים.

בינתיים זה כבר 102 שעות צום. אני לא חושבת שאני אצליח להחזיק מעמד 168.

קראתי פעם שאחרי שלא אוכלים הרבה זמן מפסיקים לחוש רעב, כי הגוף מבין שלפחות כרגע הוא ייאלץ להסתדר עם מה שיש לו.

וברור שזה לא מה שקורה לי. לא. אני נאבקת בבטן המקרקרת שלי בכל שעה שחולפת. מתעלמת מהמחאות הקולניות שלה בדבר הזנחה ומסתפקת בפפסי-מקס, נסקפה או תה. וזה כלכך קשה, לעזאזל.

נפטרתי מקילו נוסף, מה שמעמיד אותי על 61. סגרתי עם עצמי לרדת שניים או שלושה נוספים בשבועיים הקרובים ולהחליף קידומת סופסוף.

היום הוזמנתי לחתונה של חברה, בעוד קצת יותר מחודש. וכשהיא אמרה לי שהיא ממש רוצה שאני אבוא התחוור לי לפתע עד כמה הפרעת האכילה תופסת אותך ומשתלטת על כל היבט בחיים שלך. כאילו שאף פעם לא היית משהו בלעדיה, ועכשיו אתה שייך לה. אז לרגע ממש שנאתי את עצמי. ז"א, יותר מתמיד. במקום להרגיש מה שכל חברה נורמלית הייתה מרגישה [התלהבות, השתתפות באושר, שמחה, התרגשות עצומה] כל מה שהצלחתי לחשוב עליו בייאוש הולך וגובר זה שאם אני לא מגיעה ל55 אני לא מוציאה רגל מהבית, לא כל שכן הולכת לחתונה, שם תימצא חצי שכבה מן הסתם. אנשים שלא ראיתי שנים ושאני בכל מקרה לא מעוניינת לשוב ולראות, אם להודות באמת.

אז התחלתי לתהות 'האם אני אי פעם אפטר מזה?' 'האם יש לזה בכלל סוף? [וכזה שלא כולל בתוכו אותי בתוך קבר]' 'האם אני אהיה אי פעם מרוצה מעצמי?'

שאלות שנותרו ללא מענה. רק חצאי שקרים מנחמים שאני יכולה להעניק לעצמי על מנת שאוכל להמשיך בעבודתי [הרעבה עצמית] באין מפריע.

הסוף, כך אני רוצה לחשוב, נמצא אי שם באופק, ואני עוד אגיע אליו. ואולי אמצא תשובות.

שברתי אותו בשעה ה75. אבל לקחתי לקס' אחרי הארוחת ערב אז איכשהו ירדתי בכל זאת חצי קילו. שזה בטח נוזלים בעיקר, אבל זה לא מנע ממני לרקוד באושר.

פתחתי אחד חדש, וכבר עברו להן בלי שהרגשתי 26 שעות. אני אמשיך כמה שאוכל. אני מקווה שבוע, אבל זה קצת אופטימי מצידי. בכל אופן, אני בכל מקרה חייבת יומיים ורודים בגלל ההתפרעות של יום שישי

היום בבוקר חתכתי סלט למשפחה שלי ופתאום, תוך כדי שאני חותכת מלפפונים, התחילו להופיע לי מול העיניים התפוצצויות צבע, כמו כשקמים בפתאומיות. זרקתי את הסכין, רצתי לשבת על הספה, דחפתי את הראש אל בין הרגליים והתחלתי לנשום. זה היה מפחיד, בחיי. כמעט אכלתי מרוב בהלה, אבל רק כמעט. אני נחושה יותר מקצת שחור בעיניים. אז הסתפקתי בחצי ליטר מים והמשכתי עם הסלט.

החדשות הטובות הן שירדתי קילו. מה שאומר שאני 62 עכשיו.

ובנוסף, אני עדיין באותו צום. כבר 58 שעות. אני אשבור אותו כנראה ב72 כי אבאימא תמיד מכריחים אותי לאכול איתם בסעודת שבת. אבא טוען שמה שאני לא עושה אני צריכה לסדר את זה ככה שיתאפשר לי לאכול איתם בימי שישי. אולי אני אצליח לזייף כאב בטן נוראי ולהתחמק מזה? התירוץ הרגיל- כאבי מחזור- לא יעבוד כי זה קרה שבוע שעבר כשבאמת קיבלתי מחזור (וטחנתי ת'חיים בכל זאת, תהיו בטוחים בזה).

העניין הוא שכבר הרבה זמן לא צמתי צום ראוי לשמו ואני מלאת מוטיבציה וכוחות רעננים. אני ממש מרגישה שאני מסוגלת להמשיך עוד הרבה זמן, וכלכך חבל לי לשבור את זה בשיא.

טוב, נראה כבר.

לילה מצוין שיהיה :)

אז ככה: חשבתי לעצמי שאולי בלוג שבו יקראו אנשים יעזור לי להשיג את יעדיי. זאת מטרת פתיחת הבלוג.

ועכשיו קצת על עצמי: אני שוקלת 63 על גובה 1.69, ככה שאפשר להבין שאין אף מצב שמישהו יאשים אותי שאני רזה.

לא תמיד שקלתי 63, כפי שניתן לראות ברשימות בצד. כן, כן. תעצמו את העיניים, תשפשפו אותן ותפקחו אותן שוב. אתם לא מדמיינים. הייתי לוויתן.

האמת שתהליך ההרזיה התחיל בטעות. יום אחד עליתי על המשקל וגיליתי שאני מינוס שני קילו. ובממדים של אז זה לא היה עניין גדול, אז לא התלהבתי. אבל אז הגיעה תקופה של שבועיים שבה מסיבות השמורות עימי שתיתי אלכוהול בכמויות מטורפות. בקבוקי וודקה שלמים שעברו דרך קיבתי, על כמעט כלום אוכל כי אני אף פעם לא רעבה כשאני שותה. ואז גיליתי להפתעתי הנעימה שהשלתי חמישה קילו נוספים. כך סתם. ובגלל שממש לא התחשק לי להעלות אותם שוב לקחתי את זה בתור תנופה לדיאטה חדשה, קיצונית יותר מכל הדיאטות שניסיתי בחיי ושלא הועילו במאום. שזה אומר הקאות, צומות ארוכים, ולאחרונה גם שימוש תכוף במשלשלים.

כבר עברו שנתיים, והיו עליות וירידות ותקופות ארוכות של דריכה במקום. והנה אני כאן, במשקל 63 המזורגג. המטרה שלי לעת עתה היא 50. משם, אם נגיע לשם, כבר נראה.

כרגע אני בצום. התחלתי אותו אתמול ובינתיים עברו 32 שעות. אני רוצה לשבור אותו רק ב72, אבל עוד מוקדם לדבר על זה. אני מקווה להגיע ל48.

זהו. אני מקווה שמטרת פתיחת הבלוג תוכיח את עצמה. ימים יגידו.

לילה טוב לכולם =)