מאיה הלכה בזריזות לביתה של שיר.

היה לה די עצוב שהיא לא תראה אותה לפני הטיסה, בכל זאת לישראל היא כבר לא תחזור לעוד הרבה זמן.

מאיה טיילה במחשבותיה, וכלל לא שמה לב שעברה את ביתה של שיר.

פתאום היא התעוררה ממחשבותיה, קצת גיחכה על עצמה וחזרה אחורה.

היא פתחה את השער החורק, וזה תמיד היה הסימן שלהן ושיר הייתה יוצאת לקראתה לפני שהספיקה להגיע אל הדלת.

היא מכירה את שיר כבר מכיתה ו', ומאז היו חברות טובות מאוד.

היה למאיה קצת מוזר ששיר לא יצאה במהירות לעברה כרגיל, אז פשוט התקדמה לעבר הדלת ופתחה אותה.

הבית היה חשוך, ולא נשמע כאילו איש היה בו.

בדרך כלל הבית של שיר היה שוקק חיים, אחיה הקטנים היו צעקניים ומתרוצצים בכל הבית.

"שיר?" קראה נופר בבית החשוך.

הפתעעעעעעעעעעעעעעעעעה@*^%&#^@Q$@#$% 

מאיה ראתה את כל חבריה צועקים כשהאור נדלק.

היא ניגשה לחבק את כולם, וכולם קפצו עליה בשמחה.

"אין עלייך!" אמרה מאיה לשיר וחבקה אותה חזק.

"נו מה נראה לך?!" צחקה שיר.

"אבל הפעם זה לא רק אני.." אמרה שיר וסימנה עם ראשה לכיוונו של דניאל, החבר של מאיה.

מאיה ניגשה לכיוונו לאחר כמה דקות.

"אתה יודע שאני אוהבת אותך?" אמרה מאיה והדביקה נשיקה קטנה על שפתיו.

"אני מצטערת.." היא אמרה וחיבקה אותו.

"זה בסדר, זה יהיה יותר קל לשנינו.." אמר.

"מי יודע מה יקרה כשאני יחזור..אני לא רוצה להפריע לך כשאני אפילו לא פה."

"אני אוהב אותך." אמר ונישק אותה ברכות.

ארין דפקה בדלת.

הדלת נפתחה, וביל עמד עייף למולה.

"היי מה קורה?" שאלה ארין בחיוך.

"הכל טוב מה איתך?" אמר בקול צפצפני ומבט אדיש.

"מישהו מריר היום" גיחכה ארין ונכנסה.

היא פסעה אל חדרו של טום.

"היי אני פה!" נשמע קול מהמטבח.

ארין פנתה אחורה והלכה לשם.

"מה קורהה ילדה?!" אמר טום וחיבק אותה חיבוק גדול.

"הכל טוב מה איתך?" חיקתה ארין את קולו הצפצפני של ביל.

"מריר?" שאל טום בגיחוך.

"לגמרי."

"אז מה קורה? רוסיה, אה?" שאלה ארין והתיישבה ליד השולחן.

"כן..אף פעם לא נמאס חח." ענה טום.

"מה אתה מכין?"

"שוקו מרשמלו..רוצה את של ביל?" שאל טום.

"תביא חח" אמרה ארין.

טום הניח שני ספלי שוקו על השולחן והתיישב מול ארין.

"אז למה בכלל עזבת את האוניברסיטה פה?" שאל טום.

"הלימודים לא משהו כ"כ ונמאס לי חח..אני רוצה להכיר אנשים חדשים קצת" אמרה ארין.

"עכשיו בקושי נראה אותך מה?" אמר טום ועיקם את זווית פיו.

"חחחחחחח אתה מתלונן? בזמן שאתה כובש את העולם אני משתעממת בבית אז שקט." גיחכה ארין.

"חח וואלה."

"טוווווםםםם איפה השוקו שליייי??" נשמעה צעקה.

"אצל ארין" צעק טום.

"שיט לא מצאתי יום טוב לקחת לביל תשוקו אה?" אמרה ארין ועיקמה את פיה.

"בקטנה" אמר טום.

"נווווווווווו אני ביקשתי מממממממך!!!!!!" התעצבן ביל.

"מה יש לו?" שאלה ארין.

"עזבי משבר פנימי" צחק טום ולגם מהשוקו.

"אז מתי את נוסעת?" שאל טום.

"ממ מחר..לקלן" אמרה ארין.

"רחוק.."

"לא ממש, שעה וחצי משו כזה מפה"

"ולגמרי, לא מכירה שם אפחד?" שאל טום.

"ממ שמעתי שווילסון שמה ועוד כמה, אבל בכללי לא נראה לי" אמרה ארין.

"חחחחחחח ווילסון.." גיחך טום.

"אבל זה אחלה של מכללה, נראה לי אלמוג ליף למד שם לא?"

"כן..אמרו שאחותו מגיעה אבל נראלי זה סתם שמועות.." אמרה ארין.

"ביל עדיין מדוכא?" שאלה ארין.

"האמת שכן..למרות שעברה איזה שנה" אמר טום.

ארין לגמה מהשוקו וגם טום.

מאיה נפרדה מכולם בקצת בכי, אבל לא רצתה להתעצב יותר מידי.

היא חיבקה את דניאל ושיר חיבוק חזק, למרות שידעה שהם הולכים להיות בשדה התעופה.

היא חזרה מרוגשת הביתה, עם המון מתנות, מכתבים ותמונות מחבריה.

היא הביטה בתמונה הישנה שנשארה בחדרה.

היא הייתה אז בת 11 או 12, מחובקת יחד עם אלמוג.

זוג ילדים בלונדינים ומחוייכים למצלמה.

דמעה זלגה מעיניה, היא הייתה עושה הכל בשביל שיהיה פה איתה.

היא זוכרת את היום כאילו זה היה אתמול, היום שבו הודיעו לה על הכל.

זה היה בכיתה י"א, היא ישבה בכיתה ביחד עם שיר, זה היה שיעור היסטוריה עם המורה יפעת.

המורה לאומנות של כיתות ז' נכנסה לכיתה, קצת דומעת ולחשה משהו ליפעת.

מאיה אהבה את המורה לאומנות, היא זכרה שבכיתה ז' חיכתה בקוצר רוח לימי שישי בכדי ללמוד איתה.

יפעת שמה את ידה על פיה, ודמעות זלגו מעיניה.

היא יצאה החוצה.

המורה לאומנות אמרה שיפעת כבר חוזרת, ושלא לעשות בלגן.

מאיה שיר היו בטוחות שקרה לה משהו, והיו קצת סקרניות.

המורה לאומנות ניגשה בשקט והניחה את ידה על גבה של מאיה.

צמרמורת עברה בגבה.

"מאיה חמודה, גשי לחדר המנהל" אמרה ברוך.

מאיה הסתכלה על שיר במבט מודאג.

"הכל בסדר?" שאלה מאיה בדאגה.

"גשי אליו." אמרה המורה וחזרה להתיישב בכסא בתחילת הכיתה.

"אל תדאגי.." לחשה לה שיר ומאיה יצאה מן הכיתה.

היא ניסתה לעלות במוחה כל רעיון אפשרי למה זומנה לחדר המנהל, אך כל רעיון לא עלה בדעתה.

היא דפקה על דלתו קלות.

"אפשר?" שאלה.

"בטח חמודה, הכנסי." אמר המנהל בשקט.

"קרה משהו..?" שאלה מאיה בדאגה.

המנהל גמגמם כשתי דקות, לא מצא מילים להתחיל, ואז אמר;

"לפני כמה שעות, הייתה תאונת רכבות קשה מאוד בגרמניה, איפה שאחיך אלמוג נמצא."

"קרה משהו לאלמוג??" שאלה מאיה כמעט בצעקה.

"ובכן, היו המון פצועים והרוגים ו.." אמר המנהל.

"אלמוג בין הפצועים?" שאלה מאיה בגמגום.

"אלמוג בין ההרוגים." ענה המנהל ודמעה אחת ירדה על פניו.

מאיה לא יכלה לומר דבר. היא רעדה.

"זה..זה לא הגגיוני.." אמרה ברעד.

"אני מצטער. אוכל לעשות משהו למענך?" אמר.

"זה לא הגיוני." אמרה.

היא יצאה מחדרו, היא הייתה לבנה כסיד והלכה כמו רוח.

"זה לא הגיוני.." היא מלמלה. "זה לא הגיוני.."

היא צעקה. צעקה מחרישת אוזניים.

היא נשענה על הקיר בדממה והחלה לבכות בקול.

היא בכתה, התנתקה מהכל ופשוט בכתה.

היא הגיעה לביתה ורק בכתה.

נעלה את חדרה, לא רצתה לשמוע איש.

ושלושה ימים לא יצאה ממנו.

רק בכתה.

"אז עכשיו חודש לא תעשו כלום?" שאלה ארין.

"חופשה קטנה לא מזיקה.." קרץ טום.

"חבל שנזכרת דווקא עכשיו.." אמרה.

"לא נורא. הזדמנות לבקר בקלן."

ארין חייכה.

טום הסתכל לתוך עינייה, הן היו ירוקות ומהפנטות.

"מה?" שאלה ארין בחיוך.

"כלום..סתם" חייך אליה טום.

ארין התסכלה בשעונה.

"פפפאק! כבר שש וחצי?!" קראה.

"מה העניין?" שאל טום.

"יש לי עוד מלאא לארוז ולא הספקתי לעשות כלום..מצטערת טומי" התנצלה ארין וחיבקה אותו.

היא אצה לכיוון הדלת.

"ביי ביל!" קראה וסגרה את הדלת אחריה.

טום עטה על עצמו פרצוף מאוכזב.

"מתי כבר תגיד לה?" שאל ביל בייאוש.

"מתישהו.." אמר טום בשקט והלך לחדרו.

-

מקווה שיצא טוב, אני צריכה לשנות כל כך הרבה דברים בסיפור ><

מה נעשה, רמת הכתיבה והדמיון שלי לפני שלוש שנים די שאפה לרמת כתיבה של פאקצה בכיתה ד'.

בקיצור, תסתפקו בזה.

דרך אגב הוספתי תיבה כזאת למעלה, אני מממש אוהבת לשים תמונות של דמויות, זה די תחביב חח

אז לפני כל פרק תהיה התיבה עם הדמויות, גם דמויות שאין בפוסט דמויות והן זמניות לכמה פרקים.

צ'או