מאמר מצויין שתירגמתי מסביר היטב כיצד פמיניזם ושנאת גברים גורמת לגברים לשנוא נשים ובכך בעקיפין, פוגעת גם בהן. הסתכלו בתמונת הכותרת ושימו לב לקישור לגבי ספרי הסתה נגד גברים:
שונאי נשים לא נולדים – הם נוצרים
קישור למאמר באנגלית
לפני זמן רב, כשהעולם היה עוד צעיר, אהבתי נשים בכל ליבי ונשמתי. גדלתי בקרב נשים חזקות ומוכשרות שהבינו שצריך לדאוג לכל הדברים החיים כדי שיפרחו. הגברים שגדלתי איתם גם ידעו זאת. כולם ידעו שאנשים חייבים לחיות ולעבוד ביחד ולמצוא דרכי שיתוף פעולה ופשוט להתמודד עם ההבדלים הבלתי נמנעים שמתעוררים ולשמור אותם בפרופורציות. הם ידעו שבני אדם הם לא מושלמים אבל רובם מנסים להיות הכי טובים שהם יכולים. הם מדדו אדם בשלמותו ואם היה בו יותר טוב מאשר רע, הם קיבלו את הפגמים שלו כחלק מחבילה שהיא עדיין מוערכת, אם כי מעט פגומה. אחרי הכל, אף אחד לא מושלם. כולנו ידענו זאת.
ואז קרה משהו והדבר הזה נקרה פמיניזם. אני זוכר את הימים המוקדמים של התנועה כאשר היא נקראה "התנועה לשיחרור האישה" - מה שנשמעה מטרה אצילית ונעלה במדינה שנוסדה על מסמך שמצטט חירות כאחד מזכויות היסוד עבור כל אדם. אף אחד עם תחושת הגינות והבנה באזרחות לא יכל להיות נגד נשים משוחררות שמקבלות יחס הוגן. כמוכן הייתה גם הבטחה שכמה מהדרכים שבהן מתייחסים לגברים בצורה לא הוגנת גם ישתנו בדרך.
ואיך שאומרת בדיחה ישנה: אם אתה מאמין לזה, אז יש לי דירת נופש במדבר מוז'אבה שעליה הייתי רוצה לדבר איתך.
למדתי מהר מאוד שפמיניזם בכלל לא קשור לשיחרור אנשים מתפקידיהם הנוקשים שניתנו להם בהתבסס על הצנרת שהציגו בלידה, אבל יותר התבססה על מספר כזבים מוחלטים שלא קשורים בכלל לחירות, שיוויון או הגינות.
הנחת היסוד הבסיסית שלגברים יש יותר כוח, לא רק סוג שונה של כוח ובתחום שונה של החברה באופן כללי, אבל יותר כוח באופן מוחלט ואבסולוטי, הייתה משהו שאני התנגדתי לו נחרצות. יכולתי להביא אלפי דוגמאות של מקרים שבהם לנשים היה יותר כוח מאשר לגברים, ולכל דוגמא שהן נתנו להיכן לגברים יש איזשהו כוח, יכולתי להצביע בקלות על חלוקת הכוח הלא שווה בקרב גברים, וכיצד למעט גברים בפירמידת העושר וההשפעה היה הרבה כוח אבל לרוב המוחץ של הגברים היה מעט מאוד.
הדבר המוזר ביותר היה שברוב המצבים שבהם נאמר לי שהשתמשתי בכוח זה נראה לי לחלוטין מגוכך. כשהייתי סטודנט במכללה, יום אחד צעדתי לאורך הקמפוס לעבר מועצת הסטודנטים. הגעתי לדלת כחצי צעד לפני סטודנטית לכן, בגלל שהגעתי למצב הזה, עצרתי את צעדיי והחזקתי את הדלת פתוחה עבורה. במקום חיוך והנדת ראש שהייתי רגיל אליה למעשים פשוטים כאלה של נימוס חברתי, היא התפרצה בזעם והתחילה לצרוח עליי כמה שאני חזיר שוביניסט, שהיא יכולה לפתוח את הדלת בצורה מושלמת בעצמה והיא לא צריכה שום גבר מחורבן שיעשה זאת עבורה ואז היא בעטה לי בברך. "הלם" היא מילה לחלוטין בלתי מספיקה לתאר את תגובתי.
הלכתי לחלוטין לאיבוד ולא הבנתי בכלל את תגובתה. היא לא יכלה לטעות באופן מוחלט יותר לגבי המניעים והמטרות שלי. אני מיידית הגדרתי אותה כדפוקה נפשית, מלאת שנאה ונקבה. בשנים הבאות, הרבה נשים הצטרפו לחברתה.
שנתיים לאחר מכן, אישה שיצאתי איתה תיארה בפניי את קבוצת "העלאת מודעות פמיניסטית" שלה שהייתה מורכבת מ"שיעורים מספקים באופן מושלם לגבי שנאה של גברים". שוב, הייתי מבולבל. שאלתי אותה מדוע לשנוא גברים כל-כך מספק אותה. אני לא זוכר את תשובתה אבל מהר מאוד היא הוכיחה לי כמה נכונה הייתה ההצהרה שלה. בדיוק כמו זאת שבעטה לי בברך בתגובה לפתיחת הדלת, נדמה היה שכל מה שעשיתי היה עבורה הוכחה שאני ראוי לשנאה ולתיעוב שלה. 10 שנים לאחר מכן היא התקשרה אליי לפתע כדי להתנצל. היא אמרה שהיא הבינה שהיא רק נסחפה אחר קבוצת התודעה לשנאה ולבסוף היא הבינה מה קרה ולא הגיעה לי המרירות שהיא הטיחה בי.
אני מניח שזה היה טוב יותר מדקירה בעין עם מקל חד אבל זה היה מעט מדי ומאוחר מדי משום שמאז נתקלתי בנשים כל-כך רבות שהתנהגו אותו הדבר שזה פשוט הפך עבורי לכיצד אני רואה מה הן נשים. איפשהו, עמוק למטה בפנים, בהסתר או באופן מוצג בגאווה, נשים שנאו גברים. נשים הגיעו במגוון גדלים וצורות, לרובן היו שדיים ואיברי מין נשיים אבל נדמה שכולן הגיעו עם בוז ושנאה יסודית לגברים. אישה אחת שאיתה יצאתי כאשר ג'ימי קרטר היה עדיין הנשיא, דיברה על "השנאה שלי לגברים" במובן מאליו כאילו היא דיברה על האף שלה. זה היה פשוט חלק בלתי נפרדי ממנה.
מיותר לציין, שזה הביא אותי לתסביך משמעותי ומקור של קונפילקט פנימי. בתור גבר בריא והטרוסקסואל, היה לי את התשוקה הטבעית והכלל עולמית שיש לגברים, שתהייה להם מערכת יחסים ואהבה עם אישה. אבל איך זה אפשרי לאהוב מישהו שמחזיר שנאה בתמורה לאהבה?
לכן, במהלך הזמן, פיתחתי עמדה של חוסר אמון זהיר כלפי נשים. עדיין יצאתי איתן אבל הייתי כל-כך מותנה לקבל מהן שנאה שפשוט קיבלתי זאת כחלק מהמחיר שאני צריך לשלם במטרה להיות בקשר עם אישה. הרצון שלי למערכת יחסים עדיין היה חזק אבל היה מנוגד בחוסר אמון וחוסר רצון לאפשר למישהי ששנאה אותי להשיג יד עליונה עליי. לכן, במחשבתי המושג 'התחייבות' הפך ל"לכוד במערכת יחסים עם מישהי ששונאת אותי". הייתי בהחלט אחד מהגברים האלה ש"לא מוכן להתחייב".
החלק הגרוע ביותר עבורי היה שזה עיוור אותי מלהבחין באותות לאישיות באמת חולנית. העויינות שהתרגלתי לסבול מנשים הייתה רק עניין של מעלה - פחות או יותר, ועם הבסיס שלחטוף בעיטה בברך על אדיבות של פתיחת דלת, וללמוד כמה "מספק" עבור נשים מסויימות לשנוא גברים, לא היה לי מקל מדידה למיין ולהפריד בין נשים חולות נפש ומטורפות משאר הנשים. כתוצאה מכך מצאתי את עצמי במערכות יחסים שהיו באמת איומות ומאוד מזיקות עבורי. וכמובן, כל אחת השאירה צלקות שלאורך הזמן בנו רקמת צלקות רגשיות עד שהתחלתי לאבד את כל הרגשות החיוביים שהיו לי בעבר לנשים.
זה בצד האישי. ואני לא אשעמם אתכם עם הפרטים של כל הסיפורים אבל בסופו של דבר, הן היו כל-כך רבות שפיתחתי גישה שהשאלה לא הייתה האם אישה תשרוף אותי אם אניח לה להתקרב מספיק כדי לעשות את זה אלא רק "מתי" ו"כמה מהר" זה יקרה.
בצד הפוליטי, הדברים היו גרועים לא פחות אם לא יותר. באותו הזמן כשהתחלתי להיות מטרה להתקפות של אלימות פיזית מצד נשים בגלל מה שראיתי כאדיבות, אני גם הפכתי למטרה של התקפות מילוליות אכזריות באופן קולקטיבי על-ידי נשים - רק בגלל היותי גבר.
אני זוכר את הפעם הראשונה שראיתי את הסלוגן "אישה בלי גבר היא כמו דג בלי אופניים", ידעתי שיורקים לי בפרצוף. גברים נהפכו לא רק לא-שימושיים עבור נשים, הם הפכו ללא רלבנטיים. לא היה לנו מקום בחייה של אישה ולא היינו שייכים בעולם שלה בכלל. זה היה מסר של שנאה, של הדחה והפרכה. אבל ראיתי זאת גם כאזהרה למה שעומד לבוא. זה היה כמו לראות עננים באופק ולדעת שהגיע הזמן לתפוס מחסה כי מתקרבת סערה, ומאחר שבאופן ברור זה מרח חרא על פניי, זו עמדה להיות סערת חרא.
מהר מאוד זה הפך לגלוי שנשים יכלו להגיד כל דבר מחורבן שהן רצו להגיד על גברים - לא משנה כמה שגוי, לא משנה כמה מלא שנאה ולא משנה כמה לא הוגן - וזה היה בסדר, אבל בכל פעם שאני עמדתי על שלי ואמרתי "לא, זה שגוי, יש עוד דיעות", זכיתי למבטים מרושעים, וצעקות של אותם סלוגנים שחוקים כמו בובות מדברות, לגבי איך אני מרגיש מאויים לאבד את הכוח, שאני רוצה להשאיר נשים "במקומן", שאני קרוב לוודאי אלים ושונא נשים. הטימטום הצפוי מראש והקביעות של זה נמנע מלהיות משעמם להחריד על ידי צרחות צורמות והתקפות עזות.
יש אמונה בקרב אלה שמאמינים בקסמים שמישהו צריך לומר את לחש הקסם 3 פעמים כדי שזה יהפוך לאמיתי. זה לקח הרבה יותר מ3 פעמים עבורי להיקרא 'שונא נשים' כדי להפוך לאמת, יותר כמו למעלה מ300, אבל עם הזמן זה הפך לנכון.
התחלתי לראות נשים כיצורים אכזריים שכל מה שמעניין אותן כשזה מגיע אליי או לכל גבר, זה לראות כמה הן יכולות לסחוט מהגבר ואז כאשר לא נשאר לו כלום לתת כי הן לקחו את הכל, הן זורקות אותו עם האשפה שלמחרת. בקיצור - רק כנצלניות.
הסופרת הפמיניסטית וונדי דניס הוציאה ספר בתחילת שנות ה90 שנקרא "חם ומקניט: סקס ואהבה בשנות ה90". יחד עם אבחנות חדות אחרות בספר היה ששום דבר היה יותר טיפוסי קלאסי במעמד ביחסי זכר/נקבה מאשר האישה שהתלוננה במרירות נגד כל היבט של הגברים ואז לא יכולה להבין מדוע היא לא יכולה לגרום לאף אחד מהיצורים הנוראיים האלה להתאהב בה בטירוף.
הבחנתי באותו הדבר כל-כך הרבה פעמים שפשוט סיכמתי שנשים כאלה הן פשוט לא ממש מבריקות. בניגוד מוחלט למיתולוגיה לכמה נשים הן מיומנות חברתית, הייתי מתוסכל שנשים כאלה היו כה טיפשות שהן לא הבינו שאף דבר חי לא יגיב לכאלה הקרנות של סלידה, בוז, ושנאה חוץ מאשר החזרת איבה.
החלטתי להתעלם מנשים, במיוחד קבוצות שלהן, מפני שמעולם לא יכלתי לשבת בשקט ולספוג בשקט את העלבונות ואני תמיד מתעמת עם זה, מה שהוביל אותי להרבה מריבות ותוספת הפעמים שבהם קראו לי "שונא נשים". הבחנתי שנשים עושות זאת מתוך הרגל, בלי לחשוב, והייתי מתעמת עם הידידות שלי שוב ושוב עד אשר הן היו לומדות לא לעשות זאת בנוכחותי.
ולאחר 3 עשורים שאני שומע את זה, שונא את זה ומנסה לשמור לעצמי את האיבה שנבנתה בי בגלל זה - כאשר בעלה של ידידה שלי (אשר הייתה מאוד לא ישרה בקשר למניעים לידידות שלנו וניסתה להטריד אותי להפוך את הידידות שלנו לסקס) איים להרוג אותי והיא אמרה לי "אני לא מבינה מדוע אתה עושה עניין גדול כל-כך מזה", אז באמת התחלתי לשנוא לנשים.
רוב הזמן השנאה הזו נשארת רדומה. הבנתי שהדבר הטוב ביותר שאני יכול לעשות לטובת עצמי ולטובת נשים זה לשמור את הקשר שאני חייב לנהל איתן למינימום, ולשמור כמה שיותר מרחק מהן וממני. זה יותר כמו לתלות שלט על הגדר שאומר "זהירות, כלב נושך". הישארו מחוץ לגדר והכל יהיה בסדר. אבל עיברו את הגדר באחריותכן הבלעדית. עיזבו אותי לנפשי, לכל הרוחות, וגם אני אעזוב אתכן.
שונאי נשים לא נולדים - הם נוצרים
אני עדיין מתוסכל מכל הנשים שמצפות מגברים לחיות על תזונה קבועה של שנאה ומהלומות בגברים (male bashing) ואיכשהו בקסמים מצליחות להפוך את תזונת הרעל הזאת ל"אהבה" עבור נשים והרצון לראות דברים טובים קורים/מגיעים להן.
כשאני עובד מאוד קשה אני מצליח לצנן את הכעס ולא להנות כשדברים רעים קורים לנשים, אני פשוט מסתכל על זה בלי שום הבדל. כשאני שומע אישה מתבכיינת על כך שהייתה קורבן, אני פשוט מחליף תחנה והולך למקום אחר.
כשאישה מחייכת אליי, אני חושב על בדיחה ישנה שאומרת "מה X אומר/ת במקום לך תזדיין? - סמוך עליי"
אני לא ארשה לנשים להיכנס לביתי אלא אם אני מכיר אותה מספיק זמן והיא מבוגרת מספיק והצליחה להתחמק מלהידבק במגיפה של שנאת גברים או היא מלווה על-ידי מישהו שאני סומך עליו, ואני גם לא איכנס לביתן בתנאים דומים. אם אני אעבור ברכב ליד אישה שנתקעה בכביש, אני לא אעצור כדי לעזור לה מפני שזה סביר בדיוק כמו שהיא הייתה מפחדת לעזור לי. זה בסדר, היא דג בלי אופניים - אין לי מקום בעולמה, לה אין מקום בעולמי.
השפלת גברים (male bashing) ושנאת גברים מזיקה לנשים כי היא גורמת לגברים לשנוא אותן בחזרה - בסופו של דבר. גור כלבים מחזיר אהבה בתמורה לאהבה אבל אם תכו אותו הוא בסופו של דבר יהפוך לאכזרי ויום אחד יתנפל עליכם כשתניפו את ידיכם, או מקל (או מקל של מילים) כדי להכותו. גברים לא שונים. כשנשים מדברות על להתייחס לגברים כמו לכלבים, מאוד הייתי רוצה שזה יקרה. זה יהיה שיפור. רוב הנשים מתייחסות לכלבים שלהן הרבה יותר טוב מאשר לגברים שלהן.
איפשהו לאורך הקו, עברתי שינוי צורה. הפכתי מגבר שאהב נשים וחשב שהן הדבר הנפלא ביותר בעולם לגבר שלא יכול לסבול אותן או כל דבר שקשור אליהן.
נמאס לי מהשקרים שנשים מספרות על גברים, נמאס לי ממשחקי הקורבן שלהן, נמאס לי מהשנאה ומהמהלומות שאני צריך לספוג כשאני מוקף בהן. נמאס לי מהבוז היהיר שבו הן מחזיקות אותי ואת כל הגברים. אני עייף עד מוות מהדרך שבה כמה מהן מרגישות את הצורך לחפש אותי כדי לעצבן אותי. לפני מספר שנים, בהלוויה של דוד שלי, הגבר הכי טוב שאי פעם הכרתי, איזשהי אישה הרגישה צורך להתחיל איתי בשיחה כשישבתי בצער הפרטי שלי. היא רצתה שאסכים איתה שגברים לא שואלים לגבי כיווני דרך.
איך מישהי יכולה להיות כל-כך טיפשה וחסרת כישורים חברתיים בסיסיים? כשגברים באו לדבר איתי, זה תמיד היה משהו כמו "דוד שלך היה אדם טוב", לא "נכון כשגברים הם עקשנים וטיפשים?".
באופן קבוע כשאני מספר על זה לאישה, היא מנסה להתווכח איתי ולהגיד משהו כמו "תתגבר על זה" או "למה אתה לא מוציא את המיגדר מתוך זה?" בתגובה, אני שואל, "למה לעזאזאל אתן הנשים לא מתגברות על על זה ומוציאות מזה את המיגדר ?"
לא הייתי רוצה שום דבר יותר מאשר שיעזבו אותי בשקט ולאפשר לנשים להנות מהיעדר חברתי שהן מוצאות כל-כך מעצבנת ולא נעימה. כל יום, עוד כמה גברים עוברים את תהליך השינוי והופכים להיות כמוני. אנחנו לא משיגים רובים ויורים בכמה נשים; אנחנו לא מכים אותן; מפני שמה שנשים אומרות עלינו כל השנים הללו זה פשוט שקר חד וחלק. אבל, אין טעם לספר זאת לנשים מפני שהן הפכו לכל-כך בטוחות בעליונות שלהן שהדרך הכי טובה להתמודד איתן זה פשוט לעזוב אותן לעשות זאת ביחד עם החברות המוזרות שלהן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
