התעללות ושנאת גברים באקדמיה הישראלית: איך עובדת ההנדסה הפמיניסטית ומופנמת שנאה עצמית בגברים בחסות האקדמיה בישראל - יואב לוין, 1 פברואר 2017

אני מביא כאן את הסיפור הזה באופן בלעדי. בשלב זה החלטתי למחוק את שמות כל המעורבים בפרשה שכן עניינו של הסטודנט מטופל ובמידה והדבר ייפתר לשביעות רצונו נמנע מהליכים משפטיים ופרסום שמות המעורבים בפרשה. כל הפרטים הן של המרצים, של ראשי החוגים וגורמים אחרים כולל שמה של האוניברסיטה שמורים אצלי במערכת המאגר הישראלי לאלימות נשים שעובד ביחד עם הדף לזכויות הגבר. עם זאת, ברצוני בשלב זה להסב את תשומת ליבו של הציבור ולחשוף בפניכם את פניה האמתיים של המערכת האקדמית בישראל. כפי שנראה מיד מדובר על מוסד שהיושרה האקדמית, המקצועית והאישית של כל מי שנושא באחריות ובתפקיד חינוכי כזה או אחר בו הוא ממנו והלאה. החתירה והרצון לחקר האמת אינה נר לרגליהם. אז מה כן? מדובר על ממסד שתחת מסווה מחקרי וחינוכי פועל בשני ראשי חץ וכחוד החנית במלחמה הפמיניסטית נגד גברים. ראש חץ אחד מכוון להטעיית הציבור ולדיסאינפורמציה כחלק מהמאמץ התעמולתי של הממסדים הפמיניסטיים וכחלק ממלחמת המידע שהם מנהלים נגד ציבור הגברים ויש לציין גם הנשים שאוהבות והתומכות בהם. החץ השני הנו כפי שנראה הוא הפנמה של מיזאנדריה ושנאה עצמית בסטודנטים הגברים, תופעה שפרופסור ג'אניס פיאמנגו מקנדה חשפה והתריע עליה.

תחילתו של הסיפור בסטודנט באחד האוניברסיטאות בישראל שפנה אלי בבקשה לקבלת מידע לאחר שנחשף למאגר הישראלי לאלימות נשים נגד גברים שאותו אני מנהל. סיפורו היה מדהים. "כבר במהלך השיעור הראשון", סיפר לי הסטודנט בשיחה ביננו, "המרצה העז לומר בצורה הכי פוגענית ולא מתחשבת אמירה כגון "מה נעשה אנחנו הגברים מטרידים מינית". וכך לאחר שהסטודנט הואשם על ידי המרצה בהטרדה מינית בהיותו גבר ולמעשה לאחר שכל הגברים הואשמו באופן גורף כמטרידים מינית בהיותם גברים החל מסע קפקאי של הסטודנט שעשה את המעשה שלא יעשה והעז להסב את תשומת ליבו של המרצה לגבי אמירתו המכלילה והפוגענית.

לאחר דין ודברים עם המרצה ולאחר שפנה אלי לקבלת המידע והמחקרים הרלוונטיים ששוללים את התבטאויותיו המיזאנדריות והסקסיסטיות נגד גברים, סיפקתי לסטודנט מאות מחקרים וסטטיסטיקות ששוללים את דבריו משוללי היסוד של המרצה ובכל תחום רלוונטי שקשור בנושא החל ממחקרים על היקף תלונות השווא, על כך שהיקף הפגיעה המינית בנשים על ידי נשים גבוה מזה של נשים מידי גברים, שהיקף הפגיעה המינית בגברים על ידי נשים אף גבוה מזו של נשים מידי גברים, על כך שיש יותר גברים שנפגעים במסגרת אלמ"ב מנשים ועוד.

בכל אופן, לאחר שקיבל את המידע, הסטודנט העביר אותו לעיונו של המרצה בתקווה לקבל ממנו התייחסות לנתונים מחקריים אחרים שמבטלים את טענותיו ובתקווה לנהל דיון אקדמי ולהגיע לחקר האמת. אתם כבר יכולים לנחש שלתשובתו של המרצה הסטודנט לא זכה אלא זה פתח במסכת התחמקויות והתעללות בסטודנט שבסיומו החל לאיים עליו ואף הרחיקו לצמיתות מכיתתו. וכך כתב הסטודנט במכתב התלונה ששלח לוועדת האתיקה של האוניברסיטה: "כמובן שלאחר יום כבר שלחתי את המייל המתבקש והתשובות שקיבלתי היו פותרניות ולא עונות לגופו של עניין. נראה שלא הביט אפילו בקישורים והקבצים ששלחתי לו ורק ביטל את דעתי מלכתחילה". אכן יושרה ואינטגריטי אישי ומקצועי של המרצה, הייתי אומר. זאת ועוד, בנוסף טען המרצה בפני הסטודנט "שיש מחקר שמעיד על 3 אחוז תלונות שווא". טענה זו כמובן אינה מגובה בשום מחקר אלא זהו מיתוס פמיניסטי שקרי שמופץ ללא שום גיבוי ונתונים סטטיסטיים. לאחר שהציג בפני המרצה את המחקרים ששלחתי ושמעידים על כך שמדובר בשקר ואף הציג בפניו את מקור השקר תוך בקשה להצגת המחקר וההפניות עליהם דיבר המרצה, זכה הסטודנט בתשובה אקדמית מדהימה כפי שנראה מיד.

וכך מתאר הסטודנט במכתבו את התשובה שקיבל מהמרצה שלו: "לאחר שחזר על דבריו שקיים מחקר בנושא ביקשתי שישלח לי את המחקר. הוא אמר בצורה הכי בוטה ומתריסה שיש עם תנועת לגלוג בשפתיו "אני לא חייב!!" חזרתי וביקשתי שיפנה אותי למקור או למחקר ואני אחפש לבד. על זה ענה לי שוב באותה נימת בוז כלפיי "רק אם אני ארצה". הסיפור הזה מלמדת אותנו על האופן המפחיד שבו השקרים וההסתה הפמיניסטית חדרה על כותל האקדמיה בישראל. מהסיפור עולה שמדובר על מוסד מיזאנדרי שאמון בעיקר על הפצת שקרים והסתה פרועה כנגד גברים. לסיפורי הבדים שמופצים בו אין שום כיסוי ואלו האמונים עליהם מתחמקים ממתן תשובות. אנשיו הולכים ומצטיירים כשרלטנים שלא רק לוקים בהבנה ובידע אלא במקום להודות בטעותם כפי שנדרש מאיש מחקר ומדע אמתי, לזנוח את דעותיו ותפיסותיו השגויות ולשאוף ולהחליפם בנתוני אמת חדשים, הם מגיבים בהיסטריה, בהשמצות ובאלימות כלפי הסטודנט. זאת ועוד, במלחמתו זו המוסד הזה אינו בוחל בהפצת שקרים ופסיאדו מחקרים. כאשר אנשיו מעומתים עם האמת והנתונים שמפריכים את התיאוריות הפמיניסטיות הוא אינו בוחל בהתעלמות ובצר לו ואין הסטודנטים מרפים בדרישה לדיון אקדמי אמתי הם עוברים לטקטיקה הפמיניסטית הידועה של תלונות שווא, רצח אופי של הסטודנטים, רקיחת עלילות דם (הסטודנט כבר עובר את כל זה בפועל) והכל בשביל להסתיר את האמת, להמשיך את מלחמתם בגברים ולשמור בדרך על המשכורות הדשנות שלהם במגדלי השן של הפסיאדו אקדמיה הישראלית.

סיפור קפקאי או יותר נכון האקדמיה הישראלית הולכת ומצטיירת כאזור הדמדומים שבו תיקים באפילה הולכת ונחשפת כסדרת קומיקס מצחיקה לילדים חנונים. 

תמונות: צילומי מסך ממכתב התלונה ששלח הסטודנט לוועדת האתיקה.

הפמיניסטיות המציאו את השקר הזדוני והמרושע כאילו להבדיל מאישה, אם גבר אפילו טיפה מצונן, הוא נכנס למיטה ומתנהג כמו תינוק. בפועל הסטטיסטיקה מוכיחה אחרת לגמרי: הרבה מאוד פעמים דווקא גברים הם אלה שמזניחים את בריאותם ולא מגיעים לרופא עד שמשהו ממש רציני מתפתח אצלם, וזאת אחת הסיבות לפער בתוחלת החיים לרעת הגברים:

http://www.gmnews.com/2016/05/31/men-visit-doctor-less-frequently-women/

http://news.bbc.co.uk/2/hi/health/8588686.stm

כזה הוא הסיפור של ג'ים הנסון האגדי, יוצר החבובות. ב1990 במשך שבועיים סבל מכאב גרון נוראי והמשיך לעבוד ואף התארח בתוכנית טלוויזיה. הוא התמוטט והגיע לבית חולים עם חיידק אלים בגרון שהתפשט לריאות. זה היה כבר מאוחר ולא הצליחו להציל אותו.

הראיון האחרון של ג'ים הנסון:

https://www.youtube.com/watch?v=y1-PwZltH8E

אז בפעם הבאה כשאתם שומעים הכפשה שקרית גורפת כלשהי על "גברים הם..." - תיזהרו!!!!!!!!

מי כאן הגבר?

משנתו של ההיסטוריון מרטין ון- קרפלד על נשים: הן לא סובלות מדיכוי, אין להן צורך במימוש עצמי

ורד קלנר, 'סופשבוע' (מתוך אתר 'מעריב' הישן, 2001)

פרופ' מרטין ון-קרפלד היה יכול לפרסם עוד ספר על היסטוריה צבאית, התחום שבזכותו קנה לו שם עולמי. הוא היה יכול לבלות את ימיו ברגיעה אקדמית, בין הספרייה לשבתון. הוא גם היה יכול לארגן לעצמו איזו פנסיה מוקדמת, לנוח על הזרים שהשיג בעמל, אולי אפילו לטייל קצת בעולם עם אשתו. אבל ון-קרפלד,  מבכירי החוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית, לא רוצה. ון-קרפלד מבעבע כעסים וטרוניות, מעדיף לריב עם כל העולם, וגם להתעקש שהוא לא מבין על מה הרעש.

בחודש שעבר התפרסם בגרמניה ספרו החדש "המין המיוחס" (הוצאת גרלינג), שבו הוא שוטח על פני אות עמודים את תפישותיו הפרובוקטיביות על מקומן של הנשים בעולם.

כצפוי, הספר עורר עניין רב בגרמניה, וון- קרפלד זכה לכתבת שער בשבועון הפופולרי "פוקוס". הוא מודה שהיה שמח לו ראה הספר אור באנגלית ובעברית, אלא שהמו"לים לא קופצים על המציאה. זהו אמנם ספר מרתק, לעתים מצחיק, אבל אף אחד לא רוצה להסתבך עם מסמך כל כך ראקציונרי. גם האמן פרננדו בוטרו, שנודע בזכות פסלי הנשים המדושנות שלו, התלבט זמן רב לפני שנתן לוון- קרפלד אישור להשתמש באחד מציוריו לכריכת הספר.

"אני מקבל הרבה מכתבי סירוב מהוצאות", מאשר ון- קרפלד. "רובם אומרים אותו דבר: 'יופי של ספר, אבל לא בשבילנו'. בכתבה ב'פוקוס' הוזכר מישהו שכתב ספר דומה, שלא הכרתי, שעבר דרך 80 הוצאות לאור עד שמצא מישהו שהסכים לפרסם את ספרו. אז אני לא מתייאש".

בעיניו, הדחיות הרבות הן אישור נוסף לחדגוניות שהשתלטה על השיח המגדרי.  "הפמיניסטיות צריכות להגיד לי תודה", הוא אומר שוב ושוב. "אני הגבר היחיד שקרא את כל הספרים שלהן ושמתעניין בנושא".

תולדות הפרובוקטור

מוקף בתפאורה מהוגנת למשעי - ספרייה משמאל, קול המוזיקה ברקע ואוויר הרים ירושלמי מתגנב מהחלון - לוון- קרפלד יש כל הנתונים להפוך להיסטוריון שופע מכובדות. אבל משהו בתוכו מתעקש לבעוט, לשפוך את התה הרותח בפרצופם של קוראיו ושומעיו. שיחת נימוסים אדיבה נקטעת באבחה מפתיעה של כעס, שאחריה מגיע מפל של מחאות. "אני רוצה שנשים יפסיקו לקטר ולשפוך עלי ביוב, ושיפסיקו לראות בי פושע רק כי יש לי איבר מין זכרי", הוא יורה, ורגע אחר כך הוא חוזר לחייך כאילו כלום.

מצד אחד הוא היסטוריון צבאי מהחשובים והמחוזרים בעולם (חוץ מבעיני הממסד הצבאי הישראלי, שמחרים אותו בכעס ובעלבון), ומצד שני, הוא לא מהסס לכתוב על קשיי האורגזמה הנשית וחרדת הביצוע הגברית. מאמריו בנושא היסטוריה צבאית מתפרסמים בכתבי עת יוקרתיים, אבל כשהוא כותב על נשים הוא נדחה בקרירות. "מה אכפת לי", הוא מסנן, "אני במצב שאני יכול להרשות לעצמי שספר שלי לא ייצא לאור".

בשביל מה אתה צריך את זה? על פי קוד ההתנהגות האקדמי לא מקובל לדלג בין תחומים.

"קולגות שלי אמרו לי שזו התאבדות מקצועית, ואולי הם צדקו. אבל במובן מסוים לא אכפת לי. לא נעשיתי פרופסור בן 57 עם קביעות, ומהידועים בעולם, כדי לתת לאנשים להגיד לי על מה לחשוב. ואם יש לזה מחיר, אז יש לזה מחיר. התפקיד של האקדמאי זה לחפש את האמת, גם אם האמת לא מוצאת חן בעיני כמה אנשים. אני מכיר עוד כמה אנשים שהאמת שלהם לא מצאה חן בעיני אחרים, מגלילאו ומטה".

האם חיפוש האמת הוא ההסבר הבלעדי להתנהגותו של ון- קרפלד? מעיון במעטפת הארכיון הנושאת את שמו עולה תשובה אחרת. ממחצית שנות השבעים והלאה הקפיד ון- קרפלד לספק לציבור הישראלי מנה גדושה וקבועה של פרובוקציות נשכניות. ב- 76', בעצרת יום הזיכרון שנערכה בבית הלל בלונדון, נאם ון- קרפלד על "פולחן הצבא והפלאפלים" ששטף את ישראל. בראשית שנות השמונים הוא הקפיץ את שומעיו כשקבע שמלחמת לבנון דרדרה את כוחו של צה"ל. ב- 83' הוא דרש 10,000 שקל תמורת ראיון ל"מעריב", וב- 90' כינה את הרמטכ"ל דן שומרון "דרעק" שמפקיר את חייליו. הספק לא רע.

בשנות התשעים הוא החליף זירה. למה? אולי מפני שהתברר לו שאת מקומן של מורשות הקרב תפס נושא בוער יותר: מעמד האישה. ון- קרפלד החליט שהוא לא ישאיר את המטמון הסקסי הזה בידי כמה נשים פמיניסטיות. הוא לא יוותר על החתיכה שלו בעוגת המגדר עתירת הרייטינג. והוא הבין דבר נוסף: הצטרפות למהפכה הפמיניסטית תיתן לו כמה שורות בעיתון. כתישת המהפכה תביא לו כותרות. ון- קרפלד אוהב כותרות.

הוא לא מתלהב מהתזה שלי. "אני לא מכיר מישהו שלא רוצה תשומת לב. אני זוכה לתשומת לב כי אנשים רבים בעולם חושבים שמה שיש לי לומר הוא חשוב ומעניין וראוי להתייחסות".

כן, אבל אתה חייב להודות שאתה נהנה מפרובוקציות.

"הפרובוקציות לא באות לי בכוונה, עד כמה שזה יישמע מוזר. האמת היא שהפרובוקציות רוב הזמן נורא מפתיעות אותי. אני אומר משהו שנשמע לי לעניין, וכל העולם קופץ. הפרובוקציות רודפות אחרי, ופעמים רבות זה לא נוח לי. זה לא נעים כשכל הזמן צועקים עליך.

"בשנים 89'- 91' עבדתי על ספר, שהתפרסם מאז, בשם 'עתיד המלחמה', שבו ניסיתי לפתח תאוריה חדשה של מה זה מלחמה. לצורך כך קראתי שוב את כל התאורטיקנים הישנים, ושמתי לב שהם פשוט מתעלמים מנשים. חשבתי שזו עובדה משונה שכל האנשים החכמים האלה כותבים על מלחמה כאילו אין נשים בעולם. רציתי להחזיר את הנשים לתאוריה המלחמתית. ואני מתכוון לנשים כנשים, ולא נשים כגברים.

"יש היום ספרות אדירה על נשים במלחמה, אבל היא תמיד מתייחסת לנשים כגברים סוג ב'. היא מתארת מה נשים יכולות לעשות כמו גברים. מה שעניין אותי הוא מה נשים יכולות לעשות במלחמה בתור נשים. עסקתי בנשים כגורמות מלחמה, כקורבנות של מלחמה, כבני אדם שהמלחמה נועדה להגן עליהם. עסקתי במה שגורם לנשים לרצות גברים לוחמים. אני זוכר עוד מנעורי בישראל, שמי שבא למסיבה במדים היה סגן של אלוהים, וקצין היה אלוהים ממש. נשים תמיד נמשכו ללוחמים.

"אבל מעל לכל עניינה אותי שאלה אחת: איך ייתכן שאחרי אלפי שנים שבהן נשים לא השתתפו במלחמה, ב- 30 השנה האחרונות נשים החלו להיכנס לצבאות ולתבוע שוויון? רציתי להבין מה השתנה, ומה אומר הדבר הן לגבי המלחמה והן לגבי יחסי גברים ונשים. כשעבדתי על זה גיליתי שההיסטוריה של הנשים והפמיניזם היא תחום מרתק, והחלטתי לכתוב עוד ספר".

בהקדמה של "המין המיוחס" מתאר ון- קרפלד את הטלטלה הנפשית שליוותה את כתיבת הספר. לדבריו, כל מה שרצה זה לנסות למצוא תשובה לשאלתה של סימון דה בבואר, שהודתה שהעולם שייך לגברים אבל טענה שאף אחד לא יודע מדוע. ון- קרפלד החליט לפצח את החידה. אחרי מספר חודשים שבהם היה שקוע עד צווארבספרות פמיניסטית, הרגיש שהוא מאבד את שפיותו.

"הרגשתי שמשהו לא בסדר. משהו לא התיישב טוב. הסתובבתי כמו פורפרה, עד שיום אחד דבורה, אשתי, סילקה אותי מהבית, כי היא לא יכלה יותר. ירדתי למטה ופתאום באה לי הארה".

אשליית השוויון

ון- קרפלד הגיע למסקנה שהנחת היסוד שלו מוטעית. "נולדתי בשנת 46' ומסוף שנות השישים אני לא זוכר חמש דקות שבהן לא שמעתי עד כמה נשים הן מסכנות. אתה לא יכול לפתוח עיתון, ספר, רדיו או טלוויזיה מבלי לראות עד כמה נשים סובלות, עד כמה גברים מתעללים בהן ועד כמה שצריך לעזור להן.

הנה, לפני מספר שנים ראיתי מודעה במקומון ירושלמי עם תינוק בחיתולים שמתחתיו נכתב: 'אף פעם לא מוקדם להתחיל ללמד אותו שלא להכות נשים'.  חשבתי שזה דבר שפל ואכזרי. הגברים מסומנים אוטומטית כפושעים".

שטיפת המוח הזו, טוען ון- קרפלד, סנוורה אותו. "התזה המרכזית של הספר היא שבניגוד לטיעונים הפמיניסטיים שאנו שומעים קרוב ל- 40 שנה, נשים הן לא המין המדוכא, המקופח והמופלה לרעה. האמת היא שעל כל חיסרון שיש בלהיות אישה, ויש כאלה, יש לפחות גם יתרון אחד. ואם מסתכלים על המאזן, זה די ברור שנשים הן לא מקופחות. או בלשון קצת יותר בוטה, הן פשוט מיוחסות".

הפריבילגיות המרכזיות, לדבריו, הן הפטור של נשים מעבודה פיזית קשה ומהשתתפות במלחמות. אבל הייחוס לא נגמר בזה. לטענתו, נשים נהנות ממערכת משפטית סלחנית, ממענקים כספיים מיוחדים, מרמת ציפיות נמוכה, מתוחלת חיים ארוכה, משעות פנאי רבות יותר, וכמובן, מהחיזור הגברי. הוא ממהר לסייג ולהודות שהריון, לידה והנקה הם מטלות כבדות משקל, אבל מדבריו עולה הרושם שכבר נמאס לו לשמוע על זה. ון- קרפלד חושב שהגיע הזמן שיטו אוזן לדברים שמכבידים עליו.

ון- קרפלד יודע את העבודה. ספרו כתוב לפי כל הכללים האקדמיים. את עמודיו האחרונים מאכלסים מאות עמודי הערות והפניות ביבליוגרפיות. הוא מודה שהפעם נהג הקפדה יתרה כי ידע שיחפשו אותו. התוצאה, כאמור, היא מניפסט קונטרה רבולוציוני, שבא להחזיר את הסדר הישן על כנו. אם הפמיניסטיות גנבו לו את ההיסטוריה, ון- קרפלד טוען שהגונב מגנב פטור.

כבר בהקדמה לספר הוא מעלה כמה טענות מרעישות. לדבריו, ההתנערות של נשים רבות מהדגל הפמיניסטי מעידה בהכרח על כשלון המהפכה. "היחסים המהותיים בין גברים ובין נשים לא השתנו כלל, ובמובן זה המהפכה הפמיניסטית נכשלה".

בני ישראל נאלצו להסתובב במדבר 40 שנה כדי להיפטר ממנטליות העבדים שלהם. אם דור הנשים הנוכחי הוא דור המדבר של הפמיניזם, יכול להיות שאימוץ הפמיניזם הוא עניין של זמן?

"אני חושב שאלה דברים ביולוגיים שלא השתנו בעבר ולא ישתנו בעתיד. נראה לי שהעיסוק בתחום עשה אותי יותר שמרני. כהיסטוריון אתה חושב שהחברה מעצבת את האדם, ואילו העיסוק בנושא הזה הביא אותי למסקנה שהגזמתי בהערכת כוחה של החברה בעיצוב האדם, ושיש גורמים הנעוצים עמוק יותר בביולוגיה ובהורמונים והם אינם משתנים.

"הפמיניזם לא שינה את העובדה שנשים נכנסות להריון, יולדות ומניקות. הוא לא שינה את העובדה שבגלל זה הרוב המכריע של הנשים נתמכות על ידי גברים. היום, כמו לפני מאה שנה, ככל שאדם עולה למעלה בסולם הכוח, הכסף והפרסום, הוא ימצא שם פחות נשים. אז נכון שנשים נכנסו למקצועות גבריים,  אבל עצם חלוקת התפקידים בין נשים וגברים לא השתנתה. למעלה משני שלישים מהנשים שעובדות מחוץ לבית נמצאות בגטאות של נשים. לשון אחר,  יש מקצועות גבריים שהפכו נשיים, אבל אם המטרה היתה שוויון, היא לא הושגה.

"ככל שהעבודה כרוכה בפחות מאמץ פיזי, או שהיא כרוכה בטיפול באחרים, ככה תמצאי שם יותר נשים. וככל שהעבודה כרוכה ביותר סכנה, לכלוך ומאמץ פיזי,  ככה תמצאי יותר גברים".

אבל אנחנו חיים בעידן שבו רוב האנשים כבר לא עוסקים בעבודה פיזית קשה. אתה לא חושב שבתנאים החדשים גם יחסי הכוחות אמורים להשתנות?

"אני מודע לכך שהרוב הגדול של האנושות לא עוסק בעבודה פיזית, אבל אני גם מודע לכך שגם היום אין כמעט עבודה, בין יצירתית בין ניהולית, שאינה דורשת אנרגיה גופנית. זה נכון לקריירה ניהולית ופוליטית, ולדעתי זה נכון אפילו לעבודה כמו שלי. אין זה מקרה שאקדמאיות מפרסמות פחות מאקדמאים. הדבר אינו קשור לעבודה בבית, כי הסטטיסטיקה מראה שאקדמאיות רווקות מפרסמות פחות מכולם. אחת הסיבות שנשים אינן מגיעות לעמדות בכירות היא הפסקת המחזור, שאליה מתלווה נפילה גדולה באנרגיה הגופנית של נשים. אצל גברים מתרחשת נפילה כזו עשר שנים מאוחר יותר. והרי רוב האנשים מגיעים לעמדות בכירות בשנות החמישים לחייהם".

יותר מאוחר הודה ון- קרפלד שבעשור שבין גיל 50 ל- 60 אנשים בעיקר קוצרים את פירות ההשקעה של שני העשורים הקודמים (30- 50). אלו העשורים שרוב הנשים עסוקות בהם בתמרון זהיר בין קריירה ומשפחה. אבל לוון- קרפלד נמאס לשמוע על קשיי האישה המודרנית. קריירה ומשפחה? ביג דיל. הרי הוא עושה ספונג'ה כל יום שישי, וחוץ מזה הוא זוכר בגעגועים איך כתב את הדוקטורט כשבנו התינוק התרוצץ סביבו. אלו, הואאומר, היו השנים היפות בחייו.

תגידו תודה, בנות

ון- קרפלד ממליץ לנשים לחזור הביתה, אל החיק החמים של המשפחה. בשביל מה להן לסבול כל יום בעבודה, להיתקע בפקקים, להתווכח עם הבוס ולחזור תשושות הביתה, הוא שואל. במקום זה הן יכולות לעבוד בגינה (דוגמה שוון- קרפלד משום מה חוזר עליה שוב ושוב), להחליף חיתולים ולהכין קציצות. ומה עם המימוש העצמי? האם חדוות היצירה, שהוא עצמו מתקשה להסתיר אותה, היא זכות השמורה לגברים בלבד?

"כליברל ודמוקרט אני בעד שוויון זכויות מלא לנשים, אבל אני לא חושב שלנשים יש את אותו הצורך למימוש כמו לגברים. אני מכיר אישה בגילי, בלי שמות, שהולכת לקבוצת התעמלות שכל המשתתפות בה עובדות חוץ ממנה. את לא תאמיני מה עשו לה. אפשר לחשוב שהיא פושעת. כשאישה מטפלת בילדיה,  הפמיניסטיות רואות בה פרה, בעל חיים. המחקר הביא אותי למסקנה שייתכן שפרויד צדק, וקנאת פין אכן קיימת. אחרת איך תסבירי מדוע כל דבר שגברים עושים, גם אם זה לקפוץ מהגג, גם נשים רוצות לעשות?".

אולי זה מפני שנשים הבינו שהדרך היחידה לצבור כוח היא לשחק במגרש הגברי. הן יודעות שרק אם יהיו עשרות טייסות קרב הן יוכלו לצעוק מחלון המכונית: "אני אולי לא יודעת לנהוג במכונית, אבל תן לי אף- 16 ואני אראה לך מה זה".

"לי ברור שבכל חברה מה שגברים עושים זה מה שחשוב, ואם נשים יטוסו באף- 16 זה רק אומר שלטוס באף- 16 זה כבר לא חשוב. הדור הבא של המטוסים, אף- 22 ואף- 35, הם המטוסים הראשונים שתוכננו מראש כדי שיתאימו גם לגברים וגם לנשים, ולדעתי, שלא במקרה הם יהיו מטוסי הקרב המאוישים האחרונים בהיסטוריה, וספק אם גם הם ייכנסו לשירות מקצועי".

בפרק השני של "המין המיוחס" מתחיל ון- קרפלד את מסכת הקיטורים היסודית שלו. הוא מודה שעד היום גברים התוו את הסטנדרט האנושי המקובל, ולפיהם עוצבה ההתנהגות הנורמטיבית, אבל לדבריו, זה מה שמעניק לנשים נישה מיוחדת ומעוררת קנאה. הנה, תראו כמה ספרים יש על הפסיכולוגיה של האישה, תראו כמה ספרים מוקדשים לבריאות האישה. ון- קרפלד נעלב. גנבו לו את הצעצוע. פתאום נשים הן לא רק הטפט האפרפר שמודבק כרקע לגבריותו המתפרצת.

"באוניברסיטה שאני עובד בה יש תחנה לבדיקת סרטן השד, אבל על תחנה לבדיקת סרטן הערמונית לא שמעתי, למרות שבערך 80 אחוז מהסגל הבכיר הם גברים. לפני כמה ימים קראתי באינטרנט בז'ורנל לבריאות נשים ש- 25 אחוז מהנשים בהריון סובלות מדיכאון. גלשתי לספריית הקונגרס כדי לחפש ז'ורנל לבריאות גברים ולא מצאתי".

כי הז'ורנל הכללי לבריאות עוסק בגברים.

"זה לא נכון. בספרייה יש מדור חינוך ומדור חינוך נשים, אבל לא מדור חינוך גברים".

קוראים לזה העדפה מתקנת.

"אין מה לתקן. כבר במצרים העתיקה היו ספרים על בריאות נשים, כך גם ביוון ובימי הביניים ובסין. ולא רק בתחום הבריאות. תסתכלי היום בטלוויזיה, על כל תוכנית שיש על גברים, אם יש בכלל, יש עשר תוכניות על נשים".

ון- קרפלד חוזר עד לרחם כדי למנות את יתרונות האישה. כבר שם הזרע עומד לשירותה של הביצית, שלא לדבר על זה שהרבה יותר קשה להפיק זכר. העובדה שכל בני האדם יוצאים מרחם אישה, ממשיך ון- קרפלד, גורמת לכך שלבנות יותר קל, כי כל מה שהן צריכות זה פשוט ללכת בעקבות האמהות שלהן. זכרים, לעומתן, חייבים לבעוט בהזדהות הראשונית עם האם, לטפח תסביך אדיפוס ולנטוש את הקן. גרוע מזה, גברים הם למעשה מיותרים. כל מה שצריך מהם זה זרע.

על פי ון- קרפלד, הגברים חיים תחת צל כבד של חרדת ביצוע, חשש מפליטה מוקדמת וחובת החיזור אחרי האישה. "כמעט בכל התרבויות, כדי למשוך ולשמור אישה הגבר חייב להשקיע בה", כותב ון- קרפלד, "כדי למשוך ולשמור גבר, אישה חייבת להשקיע בעצמה". הגבר נבחן לפי כיסו. האישה מחפשת מי שישלם עבורה. התוצאה? "הגברים הם בהמות המשא של האנושות".

אבל ון- קרפלד מודה, שלמרות כל הקשיים, הגברים לא רוצים לשנות את המצב הקיים. הם מוכנים לעבוד קשה, לקרוס תחת המשא, לפרנס, להילחם ולמות צעירים, העיקר להגן על הנשים. "אם נפסיק לתמוך בנשים", הוא כותב, "אנו נאבד לא רק את הקיום שלנו, אלא גם את כבודנו העצמי". אז מה בכל זאת ון- קרפלד רוצה? בשורה האחרונה של הספר הוא מגלה: "זה יהיה נחמד אם מדי פעם מתוך מפלי השנאה שנשפכים עלינו, היינו שומעים קול נעים של אישה אומרת לנו: תודה, חבר".

לא חששת להישמע בכייני, שלא לומר נשי, עם כל הקיטורים האלו?

"בהחלט הייתי מודע לכך, ויכול להיות שהטון של הספר מסביר את קשיי הפרסום שלו. הייתי מודע לכך שלגברים יהיה קשה להזדהות עם הספר, ולכן לא יקנו אותו. אנחנו חיים בחברה שבה לנשים מותר לעשות דברים שלגברים אסור".

למה לגברים אסור?

"כי הטבע עשה אותנו בהמות משא, וגם כי אף אישה לא רוצה בעל מתבכיין. היה לי תלמיד שאמר פעם: נשים יהיו שוות ביום שהןיתחילו להתחתן עם פאשלונרים".

או שלגברים אסור להתלונן ולבכות כי הם לא מאפשרים לעצמם. אם אנחנו חיים תחת הגמוניה גברית, אז שהגברים ישנו את הכללים. רוצה לבכות?  קדימה.

"אני לא יכול להרשות לעצמי. כמו שאני לא יכול להרשות לעצמי להישאר בבית ולגדל ילדים. כי אני מכיר נשים מעטות מאוד שתסכמנה לצאת החוצה ולפרנס את בני ביתן בשעה שהבעלים שלהן יישבו בבית ויגדלו את הילדים".

הרייך השלישי ואני

גם אם ון- קרפלד אינו בא כוחם של כל הגברים עלי אדמות, הרי שספרו מספק הצצה חשובה אל פוטנציאל התסכול הגברי. ובמשא ומתן לשלום בין המינים,  כמו במשא ומתן לשלום, חשוב להבין מה מניע את הצד השני ומה כואב לו.

אם זה כל כך קשה להיות גבר, אתה צריך לברך על התנועה הפמיניסטית,  שהעבירה חלק מעול החיזור והפרנסה אל כתפי הנשים.

"תראי, בסופו של דבר לא באתי לא לברך ולא לקלל. באתי לברר את האמת. ואם תשאלי את דעתי, הפמיניזם הוא קטסטרופה לנשים. אם הפמיניזם היה מביא לכך שאוכל לבלות יותר עם ילדי או שתוחלת החיים שלי תשתווה לזו של אשתי, אז הייתי שמח. אבל זה לא קורה. הפמיניזם מביא למפל אדיר של ביוב שנשפך על ראשי 24 שעות ביממה".

אולי היה רצוי שבמקום לעבוד 15 שעות ביום, גברים ילמדו מנשים כיצד לנווט טוב יותר בין משפחה וקריירה?

"שני המינים נמצאים במלכוד של ביולוגיה וכללים חברתיים. ואני מאמין שהכללים נקבעים באותה מידה על ידי גברים ונשים. הטיעון הפמיניסטי כאילו לגברים יש מונופול על הכללים לא מקובל עלי. אני לא מקבל את זה שנשים חלשות והכל מוכתב להן".

או שגברים לא ששים להחליף תפקידים, כי הם יודעים שבשעה שהם גמרו את הארוחה העסקית האישה שלהם הספיקה לסיים יום עבודה, לאסוף את הילדים,  לשחק, להאכיל, לרחוץ, להשכיב, לכבס, לקפל ולסדר את הבית.

"אותו דבר אני יכול לטעון לגבי נשים. רובן לא רוצות להתחלף עם גברים שמשרתים במילואים, קורעים את התחת ומתמודדים בתחרות קשה בעבודה.  במקרה של גירושים הם אלה שלא יקבלו את הילדים אבל ימשיכו לשלם מזונות.  לרוב הגדול של הנשים נוח להיות נשים, וזו אחת הסיבות שהפמיניזם לא מוביל לשום מקום. מי רוצה להיות בהמת משא?".

ברשימת הפריבילגיות שנשים נהנות מהן, לשיטתך, אתה מונה את הפטור משירות בחבר מושבעים. אני הייתי מוסיפה את הפטור ממצוות עשה שהזמן גרמן. אלא שמה שאתה רואה כהקלה הוא בסך הכל אמצעי להרחיק נשים מעמדות השפעה.

"אני לא בטוח שזה כך. אני חושב שהמטרה הראשונה היא להגן על הנשים, כי נשים לא מוגנות פשוט ימותו. הן לא יעמדו בזה. המטרה הראשונה היא להגן על נשים כדי שיוכלו למלא את תפקידן הביולוגי".

בפרק המרתק ביותר בספר מתייחס ון- קרפלד למיתוסים היסטוריים שנוצרו על ידי המחקר הפמיניסטי. אחד מהם הוא היחס הבעייתי לנשים בזמן הרייך השלישי. המפלגה הנאצית ראתה את ייעודה העיקרי, שלא לומר הבלעדי, של האישה הארית בלידה ובטיפוח דור נוסף של טהורי גזע. ון- קרפלד לא מבין מה כל כך מקומם בזה.

המדיניות הנאצית ביחס לנשים, טוען ון- קרפלד, לוותה ברשימה ארוכה של הטבות מיוחדות: מענק חתונה, קצבאות ילדים, תמיכה בנשות לוחמים, הרחקת נשים מעבודה במפעלים כבדים. בעמוד 29 הוא מפרט את השקפתו האישית של אדולף היטלר בנושא: "היטלר ראה נשים כיצורים עדינים שאינם מתאימים לחספוס ולקשיים שבפוליטיקה". מסקנתו של היטלר היתה שיש להגן על נשים, בין השאר על ידי סגירת דלתות הכניסה לפוליטיקה, לאקדמיה או לעריכת דין.

סליחה, אבל הדמיון בין תפישתו של היטלר ובין תפישתך לא מדליק אצלך כמה נורות אדומות?

"ללא התייחסות להיטלר, כן, אני חושב שנשים זקוקות להגנה מיוחדת על מנת שיוכלו לחיות ולמלא את תפקידן הביולוגי".

ועם התייחסות להיטלר?

"בעניין הרייך השלישי יש להפריד בין אגדה למציאות. אני נותן השנה קורס עם ד"ר עודד היילברונר על 'הרייך השלישי בין שפיות לטירוף'. ברייך השלישי היו אספקטים שפויים לגמרי והיו אספקטים מטורפים. היחס לנשים הוא בין האספקטים היותר שפויים".

זה לא מוזר בעיניך שאדם משכיל ותרבותי מוצא את עצמו מסכים עם היטלר ביחס למעמד האישה?

"אני בן אדם כמו כל אחד אחר. הייתי רוצה הסכמה ופרסום, אבל כאקדמאי אני חושב כמו ניטשה: העובדה שרוב האנשים חושבים משהו, אינה אומרת דבר לגבי אמיתותו".

בסיכום הספר אתה לועג לפמיניזם וטוען שזו תורה של נשים שלא הצליחו למצוא חתן. לך יש חך שסוע. יכול להיות שגם תפישת עולמך קשורה לאיך שאתה נראה?

"השאלה היא לא מיהו פרופסור ון- קרפלד, אלא אם מה שאני כותב הוא נכון או לא. נניח שמחר נגלה שאיינשטיין כתב את תורת היחסות כי היה מטורף. זה לא אומר דבר על אמיתות התורה. לכל אחד מאיתנו יש יתרונות וקשיים, אבל צריך לשפוט אותנו לפי התוצר".

לפניכם פוסט נהדר של יואב לוין, מנהל "אנטי פמיניזם ישראל - קבוצת דיון ועבודה":

https://www.facebook.com/groups/antifeminismandmisandry

ואתר "הכרוניקה של תרבות המיזאנדריה"

http://yinfol.wixsite.com/antifeminismil-org

דפוסי שליטה נשיים ומיתוס ההגמוניה הגברית: מודל של אינטראקציה גברית/נשית בחברה החקלאית המסורתית

המאמר הבא מבוסס על מחקר פרי עטה של חוקרת בשם סוזן קרול רוג'רס. הוא נקרא "דפוסי שליטה נשיים ומיתוס ההגמוניה הגברית: מודל של אינטראקציה גברית/נשית בחברה החקלאית המסורתית". הנה הקישור:

http://www.faculty.fairfield.edu/dcrawford/rogers.pdf

זהו מאמר ארוך למדי אך מאיר עיניים. עשרים ותשע עמודים של קריאה משובחת, חשובה מעין כמוה. כל מי שמתעניין בהפרכת הטיעונים הפמיניסטיים, ובעיקר אלו שעומדים בבסיס התיאורית שלהן כגון מודל דולות הידוע לשמצה ושמשמש כבסיס לכל תכניות האלמ"ב נגד גברים, רעיון "הפטריארכיה" ולכל אלו המעוניינים לרכוש כלים איכותיים לדיון עמן, מומלץ לקרוא את כל המאמר. בכל אופן אני אסכם כאן את המחקר בקצרה ואוסיף עליו עוד כמה דברים כדי לבהיר ולחזק את הנקודות שעולות בו.

סוזן מתחילה את מחקרה בכך שהיא מציינת את אחת מנקודות התורפה היותר בעייתיות של המחקר האנתרופולוגי בהיותה דיסציפלינה הבנויה על כמה הנחות גורפות ולא מבוססות שמשפיעה באופן ישיר על איך שהחוקרים מבינים ורואים מונחים ומושגים ככוח, שליטה וסמכות. אנתרופולוגים מניחים בדרך כלל שצורות הכוח, השליטה והסמכות היחידות שלהן יש תוקף ומשמעות מעשית כלשהיא הם אלו שעוברות קודיפיקציה רשמית ופורמלית כמו כללים, חוקים, תקנות ועמדות במוסדות פוליטיים. היינו הן מתייחסים אך ורק לצורות כוח פורמליות וממוסדות ומתעלמים מכל השאר. כאמור אין בתצפיותיהם שום מקום לצורות של כוח לא פורמלי ולכן הם פשוט מתעלמים לחלוטין מגילויי וצורותיו השונים. לשיטתם לראש העיר יש כוח: לאשת ראש העיר אין. ואם כך העיוות הזה של המציאות וראייתה באופן מעוות וחלקי בלבד תוך התמקדות בהיבטים הפורמליים של כוח וסמכות גורמת לו (לכוח ולסמכות) להיראות כאילו ההגמוניה הגברית היא כמעט אוניברסלית ומתפרשת על פני כל ההיסטוריה והחברות השונות שעלו על בימתה מאז שחר ימיה של האנושות כולה. העיוות השקרי הזה של המציאות הוא הבסיס לרעיון הפטריארכיה. כדי להחמיר ולסבך עוד יותר את העניינים במהלך ההיסטוריה האנושית גברים ונשים כאחד התנהגו על בסיס המיתוס הזה כאילו הגברים הם הדומיננטיים כאשר בפועל ובמציאות למצב הזה היו יותר הרבה ניואנסים.

סוזן כותבת, "למרות שגברים בחברה החקלאית המסורתית תופסים עמדות של כוח וזוכים בתמורה לכבוד והערכה מצד הנשים ולכן באופן שטחי מצטיירים כדומיננטיים הם מחזיקים פועל מעט מאוד כוח אמתי" (עמוד 728). מתצפיותיה ובחינתה את החברה החקלאית המסורתית, נמצא שנשים ששלטו במרבית המקורות (המשפחתיים והאחרים) וגם היו אלו שקיבלו את ההחלטות לגבי השימוש בהן כך שמרבית הכוח המעשי היה נתון בידיהם ולא בידי הגברים. ואם זה המצב, אם הנשים החזיקו בידיהן ברוב הכוח, אז למה להתנהג כאילו המצב הפוך? למה להציג תמונה כאילו הכוח אינו נמצא בידי הנשים אלא דווקא בידי הגברים כאשר זה לא מה שקורה בפועל במציאות? זה למעשה הדבר המדהים ביותר והתשובה האולטימטיבית במחקרה של סוזן. היא מבינה את זה במאה אחוז ותשובתה לא משאירה מקום לספקות. קודם כל היא מתחילה על ידי הגדרת המיתוס כאמונה שניתן לראות שבבסיסה אינה תואמת או בנויה על נתונים אובייקטיביים או על עובדות אמתיות כפי שבאות לידי ביטוי במציאות. קחו כדוגמא אחרת את הנרטיב שגברים שחורים או מכל מוצא אתני שונה (ונחות) הם בעלי איבר מין יותר גדול מאשר בקבוצה האתנית השלטת. מדובר במיתוס כמובן. אולם למרות הכול אפילו גברים שחורים או מכל קבוצה אתנית נחותה אחרת בחברה, למרות שהם הכי חשופים בעצמם לאיבר מינם, מתחילה להאמין במיתוס זה למרות שהוא לא מוכח עובדתית ומעוגן בנתוני אמת. אבל בשורה התחתונה זה לא נכון. זה חלק מנרטיב גזעני שמכוון להוריד את השחורים או שוב כל קבוצה אתנית אחרת בחברה לרמה של חיות. וזה שורשיה אגב בתולדות העבדות של השחורים בארצות הברית. על התופעה הזו ניתן לקרוא בלינק הבא:

http://racehist.blogspot.ca/2010/01/oversized-penile-length-in-black-people.html

כאן חשוב לציין שמיתוסים יכולים להיות מזיקים אך גם טובים ולמעשה חלק מהן חשובים ובלתי נמנעים על מנת להחזיק את החברה ואת מרקם היחסים העדין בה בין האנשים. אז אנחנו הולכים לדבר כאן עכשיו ולחזור לא רק על הרעיון כיצד מיתוסים יכולים להיות פרודוקטיביים אך גם הרסניים כאשר החברה מפסיקה להבין אותם כמיתוס ולראותם כאמת מוחלטת. בקבוצות שסוזן בדקה וחקרה לא הגברים ולא הנשים האמינו שהגברים הם הכוח הדומיננטי השליט בחברה אך הן הנשים והגברים התנהגו כאילו זו האמת. למה? במערכת יחסים עדינה ומורכבת כזוגיות או נישואים שני הצדדים רוצים להרגיש שווים, רצויים, מוערכים ולכן גם כבעלי יתרונות ברורים האחד מול השני. והם מעוניינים בכך שתכונות אלו יחולקו ביניהם בצורה הוגנת, לאו דווקא שוויונית במובן האבסולוטי של הרעיון כך שאף אחד לא ירגיש מקופח, משני או כסטטיסט בלבד. הם רוצים להיראות כאילו האחד והשנייה "זכו" זה בזו. יתר על כן, גברים ונשים כאחד רואים עצמם תלויים הדדית זה בזה. הם אינם תלותיים האחד בשנייה אלא מבינים את התלות ההדדית לא רק בין גבר לאישה אלא בין כל פרטי החברה. הבנה זו מפתחת אצלם את סוג הענווה הרצוי שבו הם מבינים כי כדי להיות מאושרים אנו זקוקים באופן משלים האחד לשני ולא בראייה ובהליכה האגואיסטית  לבד האחד על חשבון ועל הגב של השני.

כאשר בוחנים מציאות זו דרך משקפי הילודה, הצאצאים והעובדה שלאישה יתרון ופריבילגיה מוחלטת על הגבר בתחום שהוא הכי משמעותי עבור הזוגיות, אמת זו מוכיחה את עצמה לא רק כנכונה והכרחית אלא אף מקבלת יותר משנה תוקף. סוזן מציינת כי בחברות החקלאיות המסורתיות הדבר אפשר להגשים ולהבין ששני חלקי המשוואה תלויים הדדית זה בזו ולכן אנו משתדלים גם כיום ליצור מבנה חברתי שגורם לגברים ולנשים כאחד להרגיש מוערכים וכי הם מטופלים בכבוד והגינות במערכת יחסים שכזו

אז מה היו אותם המשאבים וצורות הכוח הלא פורמלי שבהן שלטו הנשים? בחברות החקלאיות יחידת המפתח של הייצור הכלכלי והחברתי הייתה המשפחה הגרעינית. בעל, אישה, ילדים, ואולי חברים מורחבים של המשפחה בצורה של סבא וסבתא. ג'יל דוביש בניסיונה להעריך את הכוח שנשים החזיקו בחברות החקלאיות, גיבשה ארבעה קריטריונים כדי להגדיר עד כמה שווה הכוח המופץ בין בעלים ונשים: א) איך הזוג מתנהג האחד כלפי השנייה ובאיזה כבוד הם מתייחסים זה לזו, הן באופן פרטי ופומבי; ב) באיזו תדירות או כמה בני הזוג מתערבים ונכנסים האחד לתחומי האחריות של השני ?; ג) איך הוקצו משאבי המשפחה?; ד) כיצד התקבלו ההחלטות לגבי תכניות הנוגעות לילדי המשפחה? הנה דוגמא מעשית של איך זה עובד במציאות אפילו היום: בכפרים יווניים למשל, נשים שולטות בכל המשאבים הכספיים והפיננסיים של המשפחה, כי הם לוקחים אחריות עיקרית להפקת המזון/מוצרים שיימכרו בשוק המקומי. הנשים עושות את הלחם, מייצרות את החמאה, אורגות את הבד, אוספות את הביצים, חולבות  את העזים, מפיקות את הגבינה, וכך הלאה. הן הולכות לבסוף ומוכרות את מרכולתם בשווקים, קובעות את המחירים, וגובות את התשלום.

עד כה, אלו הם המניעים העיקריים של השגשוג והנוחות של המשפחה. גבר ללא אישה חרוצה, תומכת ונאמנה, כמו זו המתוארת למעלה, שחייה הם עבור המשפחה ולא עבור גחמותיה האגואיסטיות וההדוניסטיות שלה, חייו יהרסו ויהפכו לגיהינום עלי אדמות. למעלה הבאתי דוגמא מן התרבות היוונית, אולם מציאות זו קיימת כמובן בכל התרבויות ולמעשה אחד הביטויים היפים ביותר למציאות זו אפשר למצוא במקורותינו שלנו בספר משלי בשיר הלל לאישה מעין זו שנקראת אשת חייל. למי שאינו בקיא בספרות המקראית אציין רק שספר משלי הוא חלק ממה שנקרא מאגר החכמה בספרי התנ"ך ומדובר לאו דווקא בספרות מקראית גרידא אלא כפי שאמרתי קורפוס חכמה שחלקו אותו כל התרבויות והאנושות כולה. לכן, השיר מבטא אמת אוניברסלית. ברצוני לצטט את השיר:

י  אֵשֶׁת-חַיִל, מִי יִמְצָא;    וְרָחֹק מִפְּנִינִים מִכְרָהּ.
יא  בָּטַח בָּהּ, לֵב בַּעְלָהּ;    וְשָׁלָל, לֹא יֶחְסָר.
יב  גְּמָלַתְהוּ טוֹב וְלֹא-רָע    כֹּל, יְמֵי חַיֶּיהָ.
יג  דָּרְשָׁה, צֶמֶר וּפִשְׁתִּים;    וַתַּעַשׂ, בְּחֵפֶץ כַּפֶּיהָ.
יד  הָיְתָה, כָּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר;    מִמֶּרְחָק, תָּבִיא לַחְמָהּ.
טו  וַתָּקָם, בְּעוֹד לַיְלָהוַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָהּ;    וְחֹק, לְנַעֲרֹתֶיהָ.
טז  זָמְמָה שָׂדֶה, וַתִּקָּחֵהוּ;    מִפְּרִי כַפֶּיהָ, נטע (נָטְעָה) כָּרֶם.
יז  חָגְרָה בְעוֹז מָתְנֶיהָ;    וַתְּאַמֵּץ, זְרוֹעֹתֶיהָ.
יח  טָעֲמָה, כִּי-טוֹב סַחְרָהּ;    לֹא-יִכְבֶּה בליל (בַלַּיְלָה) נֵרָהּ.
יט  יָדֶיהָ, שִׁלְּחָה בַכִּישׁוֹר;    וְכַפֶּיהָ, תָּמְכוּ פָלֶךְ.
כ  כַּפָּהּ, פָּרְשָׂה לֶעָנִי;    וְיָדֶיהָ, שִׁלְּחָה לָאֶבְיוֹן.
כא  לֹא-תִירָא לְבֵיתָהּ מִשָּׁלֶג:    כִּי כָל-בֵּיתָהּ, לָבֻשׁ שָׁנִים.
כב  מַרְבַדִּים עָשְׂתָה-לָּהּ;    שֵׁשׁ וְאַרְגָּמָן לְבוּשָׁהּ.
כג  נוֹדָע בַּשְּׁעָרִים בַּעְלָהּ;    בְּשִׁבְתּוֹ, עִם-זִקְנֵי-אָרֶץ.
כד  סָדִין עָשְׂתָה, וַתִּמְכֹּר;    וַחֲגוֹר, נָתְנָה לַכְּנַעֲנִי.
כה  עֹז-וְהָדָר לְבוּשָׁהּ;    וַתִּשְׂחַק, לְיוֹם אַחֲרוֹן.
כו  פִּיהָ, פָּתְחָה בְחָכְמָה;    וְתוֹרַת חֶסֶד, עַל-לְשׁוֹנָהּ.
כז  צוֹפִיָּה, הילכות (הֲלִיכוֹת) בֵּיתָהּ;    וְלֶחֶם עַצְלוּת, לֹא תֹאכֵל.
כח  קָמוּ בָנֶיהָ, וַיְאַשְּׁרוּהָ;    בַּעְלָהּ, וַיְהַלְלָהּ.
כט  רַבּוֹת בָּנוֹת, עָשׂוּ חָיִל;    וְאַתְּ, עָלִית עַל-כֻּלָּנָה.
ל  שֶׁקֶר הַחֵן, וְהֶבֶל הַיֹּפִי:    אִשָּׁה יִרְאַת-יְהוָה, הִיא תִתְהַלָּל.
לא  תְּנוּ-לָהּ, מִפְּרִי יָדֶיהָ;    וִיהַלְלוּהָ בַשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ.  {ש}

עכשיו, התגובה הפמיניסטית הטיפוסית לכך היא ואההה ... תראה איך קשה היא עובדת האישה המסכנה... ואההה ... בעלה פשוט יושב על התחת שלו ולא עשה דבר .... ואההה ... היא עברה התעללות ונוצלה ...דוגמא לכך ניתן לראות כאן:

https://www.marxists.org/subject/women/authors/dixon-marlene/super-exploitation.htm

תגובות אלו לשיר ההלל למעלה מתעלמות משתי מציאויות חשובות ביותר. קודם כל האישה המתוארת "באשת חייל"  באה ממשפחה מאוד עמידה, זה ברור מהתיאור בשיר. לא כולם זוכים להיות אמידים. אלה החיים ואין מה לעשות. הדבר היחיד שחשוב הוא אפילו לא ההזדמנות להיות אמיד אלא לחיות בכבוד. לכן, האישה "באשת חייל" יכולה לשקול איזה שדה לעבד, מה לשתול וכך הלאה, אבל היו סמוכים ובטוחים שהיא לא תעשה את העבודה הפיזית הקשה. תפקידה הוא בניהול העבודה ולא בעבודה הפיזית. את זו, אז כהיום, ביצעו הגברים, בעיקר מעוטי היכולת ביניהם שהיו צריכים לפרנס את משפחותיהם, את ילדיהם ואת נשותיהם. שנית וזו המציאות השנייה שממנה מתעלמים מעלי הטענות כגון אלו שלמעלה זה שהגברים העמידים אינם יושבים על התחת ולא עושים. הם יוצרים את המבנים הפוליטיים והחברתיים המאפשרים עבור הכלכלות שלהם לעבוד. הם קובעים את הבסיס עליו מתנהלת הכלכלה, הם מתווכים בסכסוכים, הם מחוקקים חוקים, אוכפים אותם וכו.

במילים אחרות, הם ממסדים את הכוח והסמכות, כותבים את הקודיפיקציה ויוצרים  את ההקשר הפוליטי שעל בסיסו עובדת ומתפקדת כל החברה. ולכן, רק כאשר נבחנים מוקדי הכוח הפורמלי והמבנים הממוסדים של הסמכות, הם נראים לגמרי דומיננטיים. אבל הם לא. אז בזמן שבעלה מנהל את בסיס הכוח הפורמלי, "אשת החיל" שלנו מבלה בניהול בסיס הכוח הלא פורמלי. היא עמלה ומבלה את יומה בניהול כוח העבודה הגברי שעומד לרשותה. היא מקבלת את הפשתן ומכינה אותו לשיווק בשווקים. היא מוודאת שילדיה טופלו כראוי. היא תורמת לעניי עירה. היא דבקה בתכונות של חכמה, אהבה, נאמנות, חמלה וחסד. ואז, מגיע "איש החיל", ובהתאם להסתה הפמיניסטית, מעיף לה סתירה, שודד את כספה, כופה עליה לשרתו ללא הפסק, מחליט שהוא לא אוהב את מה שהילדים עושים, איך הם לבושים, מה היא עשתה ואיך היא התלבשה ובסוף מצווה עליה ללכת למטבח ולהביא לו אוכל. אז איך אומרים באנגלית: בולשיט או my fucking ass he does this. אבל זה מה שהמיתוס הפמיניסטי של הפטריארכיה רוצה שנאמין, לא? כי גברים הם נצלנים ומעליבים ואלילי השליטה. והם מחזיקים את כל רסן השלטון ולא יהססו להשתמש בו ובכוח שניתן להם כדי לפגוע ולהגביל את חייהן של נשים: נשותיהם, אחיותיהם, בנותיהם, אמותיהם. ותוך כדי כך, להרוס את החברה כולה. והפתרון היחיד לבעיה הנוראה הזו של ההתעללות, הרוע והניצול הגברי הוא לקחת מהם את כל הכוח הציבורי, הרשמי, הפורמלי והממוסד תוך כדי שמירה של הנשים על מוקדי הכוח הלא פורמלי המסורתי שלהן, המשך השליטה הנשית על כל המשאבים המשפחתיים כולל אלו של הילדים והמקורות הפיננסיים. זהו הפמיניזם על קצה המזלג ולאור זה אפשר להבין את התנגדותם לשינוי בחזקת הגיל הרך, לשינוי בחוקי המזונות, חוקי הפלה, זכויות רבייה (לנשים בלבד), גירושין, חלוקת דיני קניין וכך הלאה. כל אלה הם הדרכים לעגן שליטה מוחלטת של נשים הן על המשאבים המשפחתיים כמו גם אלו הציבוריים. הפמיניזם אף פעם לא רצה וגם כיום לא רוצה שוויון. הפמיניזם זה אגו טריפ של כוח, רצוי את כל הכוח.

ואם כך, החברות החקלאיות המסורתיות ראו והבינו שהנשים שלטו בפועל ברוב המשאבים הסופיים של החברה כולל אלה של הגברים הפחות עמידים ובפועל גם אלו האמידים שביניהם. נשים בחברות אלו גם הבינו שכדי להחזיק מערכות יחסים זוגיות של נישואין שהן הבסיס לכל חברה תקינה עליהן לגרום לגבר להרגיש כמוערך, כפחות פגיע ופחות מתגונן. מי היה רוצה שיתייחסו אליו כמו עבד או משרת. לכן הנשים ויתרו מצד אחד והגברים הסכימו לקחת את מבני הכוח הפורמליים, שאינם יכולים להתקיים ללא הבסיס של הכוח הלא פורמלי ועבודתם של גברים פחות אמידים שנתונים למרות הנשית של אותו כוח לא פורמלי ובמילים אחרות כאשר הנשים ממשיכות להחזיק באותם מוקדי הכוח הלא פורמליים החשובים באמת. וכדי לוודא כי גברים ונשים כאחד ירגישו מוערכים באותה מידה, יצרו אבותינו הקדמונים מיתוס של הדומיננטיות הגבריות בידיעה כי יחסי הכוחות האמתיים אינם משקפים את המציאות ומיתוס זה ושבפועל הכף נוטה בכבדות לטובת הנשים. במילים אחרות, כולם הבינו את שרעיון הדומיננטיות הגברית או אם תרצו "הפטריארכיה" אינו אלא מיתוס. סיפור שנועד לעורר כבוד ושגשוג הדדי. ובמשך אלפי, עשרות, מאות ואף מיליוני שנים זה עבד בצורה מושלמת.

אז מה קרה עם המיתוס של הדומיננטיות הגברית !? בשלב מסוים בתרבות שלנו שכחנו שזה רק מיתוס, שכחנו שזה סיפור בלבד. סיפור עם מוסר השכל חשוב שבא לשבח ולהלל, סיפור שמבטיח כבוד והערכה הדדית בין גבר לאישה. מה שקרה זה שקבוצות של ארגוני נשים זועמות ונקמניות החליטה כי "הדרת" רגלי נשים ממבני כוח פורמליים הייתה בעיה וכי היא זקוקה לתיקון. ואתם יודעים מה, בואו נהייה מספיק הוגנים. בסדר. בואו ניתן יותר סמכות לנשים בתוך מבני הכוח הרשמיים, אפילו שהן מראות נטייה קטנה או רצון להיות שם. אבל, בתמורה לגישה זו, נשים תצטרכנה לוותר על גישתם הבלעדית למבני כוח לא פורמליים נשיים מסורתיים. וזה לא קורה. זה גם לא ייקרה, כי נשים לא יותרו ולא ניתן לוותר על מוקדי הכוח האלה. בהשפעת האינדוקטרינציה הפמיניסטית וההסתה שלהן, נשים כיום רוצות גם את מוקדי הכוח הגבריים המסורתיים אבל גם בהמשך השליטה על מוקדי הכוח והסמכויות הנשיות המסורתיות. רצוי את כל הסמכות וכל הכוח! הן רוצות את הזכות לשלוט בגברים על ידי שליטה על שני המשאבים היקרים ביותר בכל תרבות אנושית: הילדים כמו גם כל המשאבים הפיננסיים, הכלכליים והכספיים של המשפחה, ובנוסף לכך בזכות להחזיק ברסן השלטון הרשמי, הפורמלי, הממוסד, והשולט בכל חיינו. זה מפחית את הגברים, אנשים עניים בפרט, אפילו לא לכדי משרת או עבד אלה חפץ לשירות חד פעמי – ללא ערך, ללא כבוד וללא הערכה כלשהי.

וזה בדיוק מה שקורה היום במציאות הפמיניסטית של ימינו. גברים עוברים השפלה, ביזוי ושיסוי בתקשורת שמתנהגת ורואה בהם חיות, בבונים וקופים פרימיטיביים. הם עוברים הסתה יום יומית, אווילית ומרושעת, כשליחיו של השטן עלי אדמות על ידי הארגונים הפמיניסטיים ואלו המובילות אותם. בעיותיהם וקשייהם לא זוכים להתייחסות אלה ללגלוג כמו במאמר בביטאון הפמיניסטי הזה:

http://jezebel.com/5967923/fuck-you-mras

השיעורים שבהם גברים נוטלים את חייהם מייאוש מפחידה והם עומדים על ארבע גברים לאישה אחת. כל זה הוא תוצאה של הסתה מתמשכת נגד גברים, התעלמות מבעיותיהם וההתייחסות אליהם לא כבני אדם אלא כטינופת של המין האנושי. פמיניסטיות ממשיכות לטעון שכל גילוי של כוח פורמלי אצל גברים הוא עדות לפטריארכיה ולדיכוי נשים. כפי שאמרנו הפתרון שלהם לסיום שלטון הרשע הגברי הוא חילוץ כל הכוח הרשמי מידי הגברים, העברתו לשליטה נשית בלעדית תוך שימור השליטה במוקדי הכוח הנשיים גם באופן בלעדי בידי הנשים בלבד. יש לנו מילה אחת לתאר את החברה שבסופו של דבר תתפתח אם מאמץ כזה יישא פרי. זה לא הפטריארכיה. זה מטריארכיה. זה היפוך די מרשים, לא. כאשר הפמיניסטיות משתמשות במונח פטריארכיה ומזהות אותה כבעיה מה שהן מתנגדות לו זה ההערכה והכבוד ההדדי שרר בין המינים וחלוקת הכוח השוויונית בין גברים לנשים בהקשר של כוח פורמלי ולא פורמלי. המציאות כיום היא שהכוח זולג באופן לא פרופורציונלי לנשים. קל להתעלם ולהכחיש את זה כי הזליגה היא בתחום הכוח הפורמלי (אך כאשר אמורה להתבצע זליגת איזון של הכוח הלא פורמלי קמה מהומת עולם וזה לא מתבצע כמובן). זו הסיבה מדוע גברים נוטשים כיום מערכות יחסים ונשים בכלל ואף את החברה כולה. זו גם הסיבה לממדים הבלתי נתפסים של אובדנות גברים. הדרך לעצור את האסון החברתי הזה עוברת בהחזרת ויצירת איזון שפוי בין צורות הכוח השונות. דבר זה הוא תפקידם של גברים ונשים כאחד. למרות כמאה שנות פמיניזם עדיין מרבית הנשים אינן מעוניינות בכוח הפורמלי ורובו נמצא עדיין בשליטת הגברים. הפטריארכיה אף פעם לא הייתה קיימת באופן שבו הפמיניזם תיאר אותה והיא גם אף פעם לא הייתה הבעיה.

מעט רקע: "חזקת הגיל הרך" הוא חוק שערורייתי, מפלה, אפל, ברברי, מיושן ופרימיטיבי מאין כמותו שמעניק לנשים חזקה אוטומטית על הילדים במקרי גירושין.

קיימת התנגדות מאוד אגרסיבית ובוטה של פמיניסטיות, נציגות ארגוני נשים, פוליטיקאיות ועסקניות מגדר שונות אפילו לנסות לגעת בחוק הזה כי זוהי למעשה מחלבת הכספים הכי גדולה שלהן שמפרנסת אלפי אנשי מקצוע למיניהם - עורכי דין, יועצות זוגיות, מגשרות, עובדות סוציאליות, פסיכולוגיות וכו', כולם מגלגלים מיליונים סביב תעשייה שמטרתה להרוס משפחות, לפתות ולעודד נשים להתגרש (נשים יוזמות 90 אחוז מהגירושין כיום) והכי חשוב - לקרוע אבות מילדיהם.

ביום חמישי האחרון, הפמיניסטיות של חדשות ערוץ 2 פרסמו בהתלהבות דברי הסתה שלטענתן פורסמו בקבוצת האבות "א' זה אבא" אבל מי שמכיר מעט את התקשורת יודע עד כמה צביעות ומניפולטיביות יש בהתנהלות שלהן עצמן, שהן מחפשות בנרות איך להפיל את מאבק זכויות הגבר ממש כמו למצוא גרגיר זהב בחול של שפת הים (ובקבוצה עם יותר מ14 אלף איש, זוהי בפירוש לא הגזמה).

בתמונות שלפניכם:

1. הפרסום הנלהב של חדשות ערוץ 2

2. איום מפורש ברצח שחברי הקבוצה קיבלו מפמיניסטית

3. צוות צבא הפמיניסטיות ששולט בחדשות ערוץ שתיים (וידוע לי ממידע פנימי שיחס הגברים-נשים במערכת הוא גבר אחד על כל עשר נשים!!!).

שיהיה ברור ושקוף: גם אני לגמרי נגד הסתה, איומים ואלימות מילולית וחושב שזה אינטרס מרכזי שלנו הגברים לשמור על שפה כמה שיותר נקייה, רהוטה, עניינית ולגופו של עניין דווקא בגלל שאנחנו הצד החלש, הצד השנוא, הצד שכל המערכת נהנית ואוהבת כ"כ לרדוף ולהתנכל ולדכא ולהשפיל ולהכניס לכלא על כל שטות ופיפס (בזמן שאישה שרוצחת בדם קר את אימא שלה, מקבלת שנתיים גג 3 שנים בכלא).

לכן חשוב מאוד שכל התבטאות שלנו תהיה חכמה, עם מידה מסויימת של תחכום והכי חשוב - מחושבת מראש!!!

ג'ק

מיתוס "תיקרת הזכוכית" הוא בלוף פמיניסטי מתוחכם שמתעלם במכוון מהעובדה הפשוטה שלמרות שבראש פירמידת הארגון עומד גבר אחד שהוא המנכ"ל, עדיין מספרית וסטטיסטית אפשר למצוא הרבה יותר נשים בדרגה אחת או שניים שמתחתיו (בעבודות משרד, מזכירות ואדמיניסטרציה) או במילים אחרות, שחלוקת הכוח אצל נשים היא שונה לעומת אצל גברים שם יש לך מנכ"ל גבר אחד לעומת רוב מוחץ של גברים פועלים וטכנאים ועובדים זוטרים שעושים את כל העבודה השחורה הכי קשה, שוחקת ולעיתים אף מסכנת בריאות. למעשה, ככל שיורדים נמוך בפירמידה הזאת - מגלים שיש שם הרבה יותר גברים מנשים !!!

למעשה נשים מראש בוחרות עבודות שנמצאות בהיררכיה במקום שני או שלישי לא כי הן טיפשות או נאיביות (או "מוחלשות") אלא יודעות (מלמדים אותן) שגם לפקידה זוטרית או לעוזרת פרלמנטרית של שר יש כוח השפעה אסטרונומי.

לדוגמא מפיקות בטלוויזיה: צילמו אותי פעם לתוכנית טלוויזיה בערוץ 2 והיה שם קטע כמה פעמים שהבמאי שאל אותי שאלות וביקש ממני לדבר על משהו והמפיקה ממש קטעה אותו והתחילה להתווכח איתו "מה זה קשור???". חוכמולוגיה נשית בפעולה.

ג'ק

עוד בנושא:

כל השקרים של הפמיניסטיות

ב1990 פרסם חוקר הודי בשם אמרטיה סן תיאוריה לפיה הסיבה לכך שבהודו וסין יש יותר גברים מנשים היא "רצח סלקטיבי של עוברים ממין נקבה". הוא דיבר על מספר מפלצתי של 100 מיליון נשים ש"חסרות" באסיה בגלל "רצח" - הפלה מכוונת של עוברים ממין נקבה.

חוקרת אמריקנית מאוניברסיטת הרווארד בשם אמלי אוסטר הפריכה את התיאוריה ההזויה של סן, ומצאה שהסיבה האמיתית לתמותת עוברים ממין נקבה בהודו וסין זוהי לא הפלה מכוונת אלא וירוס הפטיטיס B הנפוץ במדינות עולם שלישי, ופוגע במיוחד בעוברים ממין נקבה.

קישור למחקר שלה

ועדיין ממשיכות הפמיניסטיות להשתמש בתיאוריה השקרית והמטעה של סן כדי להפיץ בעולם רעל אנטי-גברי ושנאה רצחנית לכל אדם שנולד ממין זכר, עד כדי השוואת גברים ממוצא הודי (כמוני) כנאצים, לא פחות, בתוספת אמירות גזעניות (סוג התגובות בהן אני נתקל תמיד כשהנושא עולה בתקשורת הישראלית). אין שום בעיה לפברק כתבות וסרטי תעודה מרגשים וסוחטי דמעות באמצעות עריכה מגמתית, מוזיקת רקע דרמטית והבאת דוגמאות ומקרים בודדים מכפר נידח, מוכה עוני, רעב ומחלות, כדי לשכנע את הצופים בעולם המערבי שמדובר בתופעה ממנה נפגעות "מיליוני בנות". גם אני נפלתי למלכודת הזאת כשצפיתי בנעוריי ביחד עם אבא שלי בכתבה על "רצח בנות בהודו" בתוכנית "רואים עולם", רק שלא ידעתי אז על שיטות התעמולה של לוחמות המגדר צמאות הדם.

פמיניזם זוהי תעשייה בינלאומית של שקרים, שנאה, שטיפות מוח, הפצת דיס-אינפורמציה, מחקרי זבל ונתונים מפוברקים שבסופו של דבר מטרתם להשניא את המין הגברי כולו. מעולם לא הייתה בהיסטוריה תנועה שהצליחה להפיץ כ"כ הרבה שנאה וגזענות תהומית כלפי קבוצה מסויימת כפי שמצליחה התנועה הפמיניסטית כיום מסביב לגלובוס בשילוב שליטה מוחלטת באמצעי התקשורת המודרניים וצנזורה אגרסיבית כלפי כל מי שמביא דעה מנוגדת.

מעניין שהעובדה שבמדינות המערב מספר הנשים גדול ממספר הגברים, ותוחלת חייהן של הנשים גבוהה בממוצע ב7 עד 8 שנים פתאום לא נתפשת כאפליה אלא כעוד "הוכחה לעליונות הגנטית-ביולוגית של המין הנשי"!!!

למעשה בפועל כן ישנה אפליה שיטתית מובהקת כלפי גברים: הסיבה בגללה תוחלת חייהם של הגברים במדינות המערב נמוכה משל הנשים היא שילוב של העובדה שגברים מבצעים עדיין 99 אחוז מכל העבודות השחורות הכי קשות, מסוכנות ושוחקות (כולל ובנוסף למלחמות), העובדה שלמרות כל הדיבורים והקשקשת האינסופית על "שוויון" עדיין רק לגברים יש נטל חובות מקסימאלי ואבסולוטי (להקים משפחה, לעבוד, לפרנס, למות במלחמות וכו') ויש להוסיף את העובדה שבמדינות המערב 2 שליש מתקציבי מחקר בריאותי מושקעים אך ורק כדי לשפר את את בריאותן של הנשים בלבד כשרוב רובו של השליש הנוסף מושקע באופן שווה לגברים ונשים כאחד.

לפני 80 שנה הפער בתוחלת החיים היה שנה אחת בלבד לטובת הנשים והוא הלך וגדל בגלל ההשתלטות התנועה הפמיניסטית שדאגה שלנשים יהיו יותר ויותר זכויות, פריוולגיות וחופש על חשבון דיכוי והגדלת נטל החובות והעומס על כתפיהם של הגברים בלבד. כך בעצם הפמיניסטיות בעולם המערבי נוהגות להשתמש ולנצל באופן ציני דוגמאות וסיפורים ממדינות עולם שלישי וקבוצות שחיות במצוקה רק כדי לעשות רווחים תעמולתיים במדינה שלהן, רק כדי להתנשא ולומר לגברים "מגיע לכם! אתם אשמים בכל הצרות בעולם!". ציטוט של טוקבקיסטית פמיניסטית:"אם הנשים במערב יתחילו לתפוס עמדות שלטון הן יוכלו להשפיע על מעמדן של הנשים במדינות אחרות".

למעשה כל מה שהפמיניסטיות טוענות שגברים עושים לנשים, הן אלה שבפועל עושות לגברים, הכל בשיטת "הקדם תרופה למכה" ו"בתחבולות תעשי לך מלחמה".

ג'ק

רמת הכשירות של נשים בצבא נמוכה משמעותית לעומת גברים, הן מועדות פי עשר לשברי מאמץ, 100% פגועות ופצועות יותר מלוחמים מהמין הגברי, זאת למרות הורדת הרף משמעותית עבור הבנות המיועדות לתפקידי לוחמה.

מאת: גיל רונן | יום שישי 22 יוני 2012 (פורסם באתר 'דוסים')

השמאל הפמיניסטי-מיליטנטי מפמפם "מכתב קצינות" שדורשות מוועדת פלסנר דווקא לא להכניס לצבא יותר מדי חרדים, או להכניס אותם אבל לדאוג שלא יקבלו את תנאי השירות שהם דורשים, כלומר – לכפות עליהם נוכחות של נשים.

לא ברור כמה קצינות חתמו על המכתב הזה, אבל הוא עוד ביטוי לכך שהשמאל הקיצוני ניכס לעצמו את נושא "קידום מעמד הנשים" ומשתמש בנשים כרצונו, במקרה זה בכדי להתנגח בדתיים ולהצר את צעדיהם בצבא. זאת, מבלי לשאול את הנשים אם הן אכן מסכימות למהלך. הנשים, עבור השמאל, הן עדר צייתני של שפחות פוליטיות, שניתן לעשות בהן שימוש ולזרוק אחר כך.

מה שהעיתונות לא מספרת לציבור זה שקיימות בעיות קשות מאוד עם מסלול השירות הקרבי לנשים. יש ראיות לכך שהוא מהווה סכנה פיזית מיותרת לבנות שמשרתות בו – פחות מ-3% מהמתגייסות – ושהוא מחליש את הצבא, ולכן מסכן את כולנו.

ניסיונותי להכניס מאמרים בנושא הזה לעיתונות החילונית נכשלו. אפילו הכתבים הצבאיים המהוללים ביותר מודעים לעובדות אבל פוחדים לנסות אפילו לפרסם אותן.
אז קבלו בכל זאת כמה עוּבדות.

קיימים מספר הבדלים פיזיולוגים מרכזיים בין נשים וגברים, חוץ מהבדלי המשקל והגובה.
אחוזי השומן אצל הנשים נעים בסביבות ה-25%-30%. אצל גברים בסביבות ה-10%-15%.

אצל גברים קיים יתרון מהותי במאסת השריר המתבטאת בכוח שריר. בנוסף, פעולת ההורמונים הגבריים מקנה להם יתרון בפיתוח מאסת השריר. כלומר, הפער בין הגברים לנשים הולך וגדל ככול שהם מתאמנים יותר. דו"ח של משרד ההגנה הבריטי קבע שבמה שקשור להתפתחות שרירים וכושר אירובי, רק אחוז אחד מהנשים מגיע לתפקוד של גבר ממוצע. בצבא האמריקאי, רק 2.5% מהנשים הגיעו לציון הממוצע של הגברים בריצת שלושה קילומטר.

סקר של צה"ל מצא שנשים מועדות לשברי מאמץ ופגיעות אורתופדיות אחרות בשיעורים הגבוהים עד פי 10 ויותר (!!!) ביחס לגברים מקבוצת גיל דומה הנחשפים לאותם העומסים הגופניים.

הרעיון שנשים צריכות לשרת ביחידות קרביות לא הגיע מהצבא, אלא מעסקניות הפמיניזם המיליטנטי, שהפעילו לחץ אינטנסיבי בעיתונות, בבג"צ ובכנסת. אבל בהתחשב בנתונים שהבאנו, זה דומה למצב בו שדולת יצרני הברזל תתעקש שהצבא ייצר גם סדרת טנקים מברזל רגיל ולא רק מפלדה. ברור שזה יוביל לבעיות קשות. ואכן, זה מה שקרה.

בשנים האחרונות יצא לי לעבוד מול גוף קטן וממזרי הקרוי הפורום לחוסן צה"ל, המורכב ממספר קצינים בכירים במיל., וחוקרות מקצועיות. הפורום ערך לאורך שנים מחקר מקיף על מה שבאמת קורה ביחידות בהן שובצו נשים בתפקידים קרביים. כצפוי, מסתבר ששיעורי הפציעות בקרב הבנות אכן גבוהים בהרבה משיעורי הפציעות של הבנים.

בדיקה פנים-צה"לית השוותה בין אחוזי פציעות של נשים וגברים במספר יחידות מעורבות. בקרב המשנים הטכניים בסוללת תותחנים שנבדקה, שליש מהבנות הוגדרו כפגועות. ביחידת חילוץ והצלה של פיקוד העורף, מחצית הבנות הוגדרו כפגועות. בגדוד המעורב 'קרקל' – 22%, ובקרב מטהרות אב"כ בבית הספר להנדסה צבאית – 20%. שיעור הבנים הפגועים בכל אחת מהיחידות האלה היה 10% בלבד.

בסיכום שערך מפקד גדוד אב"כ 76 נקבע: "בפלוגה ג', מתוך סד"כ של 18 לוחמות – 11 לא כשירות. בפלוגה א' מתוך סד"כ של 11 לוחמות (כולל סגל) – 9 אינן כשירות".
עוד התברר שלא רק שיעור הפציעות גבוה יותר אלא גם חומרתן. שבר הליכה נחשב חמור יותר ככל שהוא נמצא גבוה יותר מעל כף הרגל. אצל בנים, מרבית שברי ההליכה הם בעצם השוק. אצל בנות – באגן.

החוקרים אף מצאו כי בנות ביחידות הקרביות סובלות מצניחות רחם בשיעור מדאיג.

חיילות קרביות שרואיינו על ידי חוקרת של הפורום סיפרו: "יש הרבה מאוד בנות עם בעיות רפואיות... כשהגענו לכאן הכל התנפץ. תוך חודשיים שלושה – מתוך 30 בנות נשארו אולי 7. לי יש צניחת רחם, לחברה שלי גם, עוד בנות עם שברי הליכה באגן". השיחות מוקלטות.

חוקרי הפורום, האמינים עלי לחלוטין, טוענים גם שלתיקים הרפואיים של בנות שנפגעו יש נטייה משונה להיעלם – מה שלא מאפשר להן לתבוע את הצבא.
בכדי לחפות על ההבדלים הפיזיולוגיים, צה"ל הוריד את דרישות הקבלה עבור בנות המבקשות להתקבל ליחידות הקרביות. במסגרת אימון, כשצריך לטפס על קיר, מצמידים אליו ספסל עבור הבנות (וכעת כבר מתכננים להנמיך את הקירות). בגדוד קרקל, קצב ההליכה הואט עבור הבנות והפק"לים הוקטנו.

יש גם משהו שנקרא "אימון מטשטש הבדלים". אם נותנים לבנות ולבנים לרוץ מנקודה א' לנקודה ב', הבנים משיגים את הבנות וזה לא נעים. לכן מעדיפים ביחידות המעורבות לרוץ במעגלים. ככה, גם אם הבנים כבר בהקפה העשירית והבנות רק בשביעית (נניח), עדיין יש תחושה של ביחד...

ברור שיש פה חשש כבד לפגיעה בכושר הקרבי של הגדודים, או לכל הפחות הסחת דעת וביזבוז משאבים. ועוד לא דיברנו על הפגיעה במה שהמומחים מכנים "לכידוּת היחידה", ועל מה שקורה כשצלף וצלפית בני 20 שוכבים יחדיו במארב במשך 72 שעות.

אם גם החיזבאללה והחמאס היו מוכנים לפגוע בכושר הקרבי שלהם בשם הניסויים הפמיניסטיים, אזי לא היתה בעיה. אבל ככל הידוע, הם לא בעניין.

אז למה אין על כל זה תחקירים בעיתונים? למה לא דנים בזה בטלוויזיה ובכנסת? מסיבה אחת. העסקניות הפמיניסטיות לא מאפשרות את הדיון הזה. נראה כי עבורן, החיילות הן בסך הכל בשר תותחים, במלוא מובן המילה, במלחמתן הפוליטית בגברים, במסורת היהודית ובעצם הרעיון שאיש הוא איש ואישה היא אישה, ושניהם נועדו לחיות יחדיו בהרמוניה ולגדל ילדים.

אבל המדינה קטנה, והאינטרנט חופשי, והיום אי אפשר להשתיק נושא אם מספיק אנשים רוצים לדבר עליו. אז קדימה, בואו נדבר על זה.

המרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון, המחלקה לקרימינולוגיה מזמינה אתכם להשתתף ביום עיון בנושא:

"פנים שונות לאלימות במשפחה": מבט מפוכח על קורבנות של אלימות במשפחה: נשים וגברים, ילדים וקשישים בהנחיית: ד"ר חגית בוני-נח

יום העיון יתקיים ביום ב', 21.11.2011, 9:00 - 15:00 באודיטוריום ראאב, בניין 52, קמפוס תחתון, במרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון

למידע נוסף אנא פנו אל: גב' איילין אשרף, מזכירת החוג לקרימינולוגיה, טלפון:03-9765744
[email protected]

9:30 - 9:00 התכנסות וכיבוד

10:00 - 9:30 ברכות:

* פרופ' ישראל נבנצאל, דיקן הפקולטה למדעי החברה, המרכז האוניברסיטאי אריאל
* פרופ' שרה בן דוד, ראש המחלקה לקרימינולוגיה, המרכז האוניברסיטאי אריאל
* ח"כ אלכס מילר, יו"ר ועדת החינוך בכנסת וסגן יו"ר הכנסת

חלק א'
10:20 - 10:00 - "מדדים של בעיית האלימות במשפחה כלפי נשים, ילדים, קשישים וגברים: הטיה או מציאות אובייקטיבית?",
ד"ר חגית בוני-נח, המרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון והמכללה האקדמית בית-ברל.

10:40 - 10:20 - "אלימות כלפי ילדים במשפחה", ד"ר (נצ"מ בדימ.) סוזי בן ברוך, לשעבר ראש מחלקת נוער במשטרה.

11:00 - 10:40 - "אלימות כלפי נשים במשפחה: איך מתגרשים ונשארים בחיים", גב' רונית לב ארי, קרימינולוגית ומומחית למניעת אלימות, לשעבר יו"ר הרשות לקידום מעמד האישה.

11:30 - 11:00 - הפסקה

חלק ב'

11:50 - 11:30 - "המורכבות בטיפול האכיפתי בעבירות של אלימות בין בני זוג", סגן ניצב אורנה נחמני ארזי עו"ד, ראש מדור נפגעי עבירות משטרת ישראל.

12:10 - 11:50 - "הסלחנות של מערכת המשפט כלפי אלימות נשית במשפחה", ד"ר יואב מזא"ה, עו"ד, הקריה האקדמית אונו, מכון ון ליר.

12:30 - 12:10 - "עמדות כלפי קורבנות של גברים בקרב שוטרים", ד"ר אינה לוי, המרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון והמכללה האקדמית צפת.

13:00 - 12:30 הפסקה

חלק ג'

13:20 - 13:00 - "תלונות שווא על אלימות בתהליך הגירושין", חגית לב, עו"ד לענייני גירושין.

13:40 - 13:20 - "הקורבנות המושתקת של גברים", מר גיל רונן, עיתונאי

14:00 - 13:40 - "המאבק באלימות נגד זקנים - הורינו אינם שקי איגרוף!", ד"ר אבי ביצור, אוני' בר-אילן, המכללה האקדמית בית-ברל, מנכ"ל המשרד לענייני גימלאים לשעבר.

14:30 - 14:00 דיון בנושא "עתיד ההתמודדות והמניעה של קורבנות על רקע אלימות במשפחה" בהשתתפותם של: פרופ' שרה בן
דוד, מר גיל רונן, ד"ר חגית בוני-נח, ד"ר יואב מזא"ה, וד"ר אינה לוי.

מארגני יום העיון:
פרופ' שרה בן דוד, ד"ר חגית בוני-נח, ד"ר יואב מזא"ה, ד"ר אינה לוי, מר גיל רונן, ד"ר יעל אביעד-וילצ'יק

לאחרונה התפתח דיון או וויכוח מעצבן למדי בקבוצת "שני הורים" בפייסבוק. אני מעריך ומכבד את חברי "שני הורים" ופעילותם למען שוויון בהורות, אני לא חושב לצערי שדרישתם לא להגיד "חלילה" משהו רע על הפמיניסטיות היא מדיניות הוגנת כלפי גברים הנאבקים על קשר עם ילדיהם ובטח לא כלפי המטרה הצודקת והחשובה שלהם.

לומר "אנחנו רק למען הקשר עם הילדים" זה לנסות לטפל בסימפטום או ליתר דיוק אחד הסימפטומים של המחלה היותר קשה, מסוכנת ומזיקה שהיא התנועה הפמיניסטית שדואגת לדכא, לקפח, להפלות, לרדוף ולהתנכל לכל גבר רק בגלל היותו גבר. הפמיניזם הוא שורש הבעיה האמיתי ומיותר לציין מה יהיו סיכויי ההחלמה אם מתעלמים מגידול סרטני.

המקרה בו צוערת בקורס טיס נטשה את מטוסה בזמן נחיתה לאחר טיסת הסולו הראשונה שלה מעלה את הצורך לשאול עצמנו האם הצבא הולך רחוק מדי כשהוא מאפשר לבנות להיכנס לקורס היוקרתי והקשה ביותר בצה"ל והאם תהליך הסינון והמיון נעשה באמת בקפידה, כפי שנעשה עם בנים?

אוכיח לכם כאן, עם עובדות ודוגמאות מהמציאות, שקידום והכשרת נשים לתפקידי הטסה של מטוסים נעשה באופן רשלני, חפוז ולא מקצועי, בלחץ עצום ובלתי פוסק של ארגוני נשים ופמיניסטיות שלא מבינות כלום בתעופה, רק מניפולציות פוליטיות משפטיות וניצול לרעה של כוח שליטה.

הסרט הזה שלפניכם מספק את כל התשובות ומסביר בצורה מסודרת וברורה שפוליטיקלי קורקט זה בעצם מרקסיזם (קומוניזם) מחופש לאידיאולוגיה מודרנית מתקדמת אבל בעצם האמצעים והמטרות זהים לחלוטין: להמריד, להסית, לסכסך, לזרוע הרס ושנאה ולהרוס לגמרי את החברה. זאת למעשה אותה גברת בשינוי אדרת.

"עלילת דם" היא מושג שקיים בעקבות עלילה אנטישמית עתיקה מימי הביניים שגרסה שהיהודים שחטו ילדים כדי לעשות מצות עם הדם שלהם. פרופסור יהודי בשם אריאל טואף מאוניברסיטת בר אילן גרם לסערה ענקית לאחר שכתב ספר שטוען שהיה בסיס מוצדק לעלילות הדם נגד היהודים.

בעקבות הסערה שעורר פרופ' אריאל טואף בקרב היהודים בארץ ובעולם, בעיקר באירופה, הוא החליט בסופו של להקפיא את הוצאתו לאור של ספרו, וטוב שכך.

בינתיים קיימת 'עלילת דם' מסוג אחר שמתפרסמת ויוצאת לאור בלי שום הפרעה, בלי שום ביקורת, התנגדות או פיקוח כבר קרוב ל40 שנה והפכה לחומר קריאה חובה בקרב לימודי נשים/מגדר באוניברסיטאות בעולם המערבי. הכוונה לספר מניפסט החלאה של הרוצחת הפמיניסטית וולרי סולואנס משנת 1967 שתורגם והגיע לארץ לפני 5 שנים:

אני מתנצל מראש אם יהיה מי שייפגע מדבריי, אין בכוונתי לפגוע ברגשותיו הדתיים של אף אדם, אבל חשוב לי להסביר מדוע אני מתנגד כ"כ לטקס ברית המילה.

בעיניי ובעיני רבים, טקס ברית המילה הוא לא טקס לגיטימי והוא משקף מסורת מכוערת, ברברית ולא אנושית שבכלל לא קשורה לזהותו של הגבר כיהודי - הרי יהודי הוא אדם שאימו יהודייה, מה שמספיק להסביר כמה המנהג הזה מיותר, חסר טעם ולא הגיוני.

סטודנטית לגנטיקה בשם מיכל דקל זכתה במקום הראשון בתחרות מדעית FameLab ונשלחה לייצג את ישראל באנגליה לאחר שהרצתה על נושא הפריית עוברים עם שתי ביציות, ללא שום צורך בתא זרע גברי, מה שאומר מבחינתה ומבחינת הפמיניסטיות שדאגו שתזכה: השאיפה לעולם נטול גברים.

גזענות ותפיסות גזעניות מושרשות מאוד עמוק בתרבות הישראלית ובמיוחד במדיניות ממסדית גלויה נגד אנשים כהי עור ותפיסות גזעניות של ממש שהמובילה בהן לדעתי היא הגישה ש"אצל המזרחיים אין כבוד לנשים" (דוגמא) ולגביה אפרט כאן לעומק.

לפני כשנתיים עלה לדיון (ולא בפעם הראשונה) הנושא "האם אפשרי עולם בלי גברים?" בתוכנית הטלוויזיה 'פוליטיקה' בערוץ ה1, שאלה מקוממת שחשוב לנתח, לתרגם ולהסביר את משמעותה האמיתית ומה באמת עומד מאחוריה: