זכויות הגבר בישראל

אחד משדה המוקשים או מסלול המכשולים שאנשים נכנסים אליו ברגע שאני מדבר ומתדיין איתם על נושא הפמיניזם ואנטי פמיניזם, זו נטייה אוטומטית לחשוב במובנים של אחד על אחד - "אתה מדבר על גברים שנפגעים... יש גם גברים חראות שפוגעים בנשים! יש גם נשים מסכנות שסובלות!" וזוהי מלכודת חשיבה שקצת קשה להוציא ממנה אנשים כי הם אינם מודעים עד כמה הם סוטים מהנושא העיקרי שנגדו אני מתקומם, שזה בעצם הפמיניזם הממוסד, המערכתי והממוסחר ולא מקרה פרטי של פלוני אלמוני כזה או אחר. האזרח הממוצע לא ממש מודע למימדים המפלצתיים של מנגנוני התעמולה, שטיפת מוח, יחסי ציבור, שיווק וים של כסף שמגלגלים הארגונים הפמיניסטיים. בראש ובראשונה זוהי תעשייה של כסף והרבה מאוד כסף שמגלגלות עסקניות המגדר סביב לשכנע כמה שיותר נשים שהן *כולן* קורבנות קולקטיביים של המין הגברי כולו והן זקוקות להגנתן.

מעולם לא הכחשתי ואינני מסוגל להכחיש את העובדה שיש גם גברים מרושעים ויש נשים מסכנות שנפגעות וסובלות כי מבחינתי זה מובן מאליו ומה שאני מדבר עליו ומתקומם נגדו הוא ברובד הרבה יותר עמוק, מורכב, סבוך ונוגע בפוליטיקה מאוד צינית, אופורטוניסטית ונצלנית שבה כל בעיה וכל פיפס של חיכוך שנוצר בין גברים ונשים מנוצל בראש חוצות כדי להעניק עוד כוח, פרסום וכסף לארגוני הנשים.

הדבר הראשון שחשוב להבין לגבי פמיניזם שזוהי קודם כל תנועה פוליטית ולא שום דבר אחר. לא זכויות אדם, לא הומניטאריות, לא "עזרה לחלשים", לא "חברתי" ולא שום דבר אחר - זו תנועה פוליטית על תשתית של כת שכל מטרתה לצבור כמה שיותר מאמינים, כוח, פרסום, כסף ושליטה מחשבתית - למנוע מאנשים לחשוב בצורה עצמאית ובוגרת. ממליץ לכם בחום להקשיב לפרופסור ג'אניס פיאמנגו שמסבירה זאת טוב ממני.

על מנת להבין לעומק את הפוליטיקה המגדרית, צריך להכיר מעט את השפה של הפמיניסטיות ובייחוד מושג שהמציאו בתחילת ההשתלטות שלהן - "האישי הוא הפוליטי". מה שהמושג הזה אומר שאם גבר מאוד מסויים פוגע באישה מסויימת - הוא בעצם מייצג את כל הגברים בעולם בלי יוצא מהכלל, כל הגברים שותפים לפשע של אותו אחד, ואשמים בעצם העובדה שנולדו זכרים. למה? כי גברים, לפי האידיאולוגיה הפמיניסטית הם כולם "קבוצה פריווילגית" בעלת כוח ושליטה קולקטיבית בעולם, מה שהן מכנות "הפטריארכיה". בין אם גבר הוא פוליטיקאי, מנקה רחוב או אפילו קבצן, כל הגברים שותפים לכוח ול"שליטה של הגברים בעולם".

מה שמעניין לגבי החוק הזה שאי אפשר להפעיל אותו הפוך. כלומר אם תביא בפני הפמיניסטיות אלף דוגמאות על נשים שפגעו בגברים, הן תמיד יענו לך אוטומטית שזה אף פעם לא מייצג, "אל תעשה הכללות!" ויסבירו לך אם תקשיב להן בסבלנות שזה שונה לגמרי במקרה שאפילו גבר אחד פוגע באישה אחת הוא כן מייצג את "הגברים" כי "לגברים יש שליטה, מעמד וכוח-על שאותו הם יכולים לנצל תמיד לטובתם". הן מגיעות מראש בהנחה שגברים תמיד יצדדו בגברים ויחפו אחד על השני - הנחה שהיא כמובן שקרית מהיסוד ואין לה שום אחיזה במציאות, אך כמיטב מסורת המדע הפתולוגי - שקר שחוזרים עליו מספיק פעמים, כולם מתחילים להאמין בו. מסיבה זו הן תמיד מצפות/דורשות מכל גבר להביע כמה שיותר דברי גינוי, מחאה, התנצלות והסתייגות מכל מעשה של גבר שפגע באישה, בדומה ליחסים דיפלומטיים בין ארצות ועמים שונים.

כלומר, במילים אחרות אנחנו רואים שבעצם הפמיניזם יצר סוג של לאמנות ונאמנות מגדרית של נשים - סולידאריות נשית בינלאומית (ע"ע יום האישה הבינלאומי) ופלגנות שמצד אחד הנשים ה"מסכנות" וה"מדוכאות" ומהצד השני הגברים ה"פריוולגים", "השולטים", "המתעללים" וכו'.

במציאות פוליטית כזאת, לפי תבנית שידועה ומוכרת כ"פוליטיקה של זהויות", שבה מראש אתה אשם ואתה לא בסדר רק בגלל שנולדת גבר, פתאום מצדיקים נגדך ענישה קולקטיבית, יחס עוין, חשדנות והגבלות מרחיקות לכת ואז בעצם הפגיעה בגברים נעשית פגיעה גורפת, כוללנית, מערכתית וממוסדת וזה לא שאישה שונאת-גברים מתוסבכת ספציפית שמה עליך תוויות אלא כל מוסדות המדינה והגופים הרשמיים הכי חזקים של מדינת ישראל!!!

פעמים רבות כשאני מדבר עם נשים על איך גברים נפגעים בגלל הפמיניזם, הן מתחילות לספר לי סיפורים על נשים שנפגעו מגברים, לעיתים אף בטון מתלהם. השאלה למה הן עושות את זה? אני (ואני בטוח שלא רק אני) לא צריך שיתאמצו להסביר ולשכנע אותי שיש גברים רעים שפוגעים בנשים, זה הרי כל-כך מובן מאליו וברור - אנחנו לא הרי איזה עם או גזע נפרד - לכל אחד מאיתנו יש נשים במשפחה שהוא אוהב והן יקרות לליבו ולא היה רוצה שייפגעו!

ההסבר שלי לדפוס הזה הוא סוג של עמדת התגוננות שנשים נכנסות אליו לרוב באופן לא מודע וזה בדיוק ההרעלה הפמיניסטית שאני מדבר עליה, סוג של נאמנות מוגזמת - שוביניזם נשי, שנשים מסגלות לעצמן, בגלל שטיפת המוח ולרוב בגלל גישת "ראש קטן": אם הפמיניסטיות אומרות כך וכך אז זה חייב להיות נכון. אח"כ הן גם מתרצות שאין להן זמן וכוח ואנרגיות לקרוא חומרים ולהתעמק בנושא כדי להבין בכלל על מה הן מדברות ומה הן מצטטות...

בג'ונגל המלל הסבוך שיצרו הפמיניסטיות במשטר הדיקטטורה הפמיניסטית שמכתיב לכולנו איך לחשוב, מה מותר ומה אסור לחשוב, לומר או להרגיש - חשוב להכיר את המושגים הבסיסיים כדי להתמצא ולא ללכת לאיבוד כי פמיניסטיות יודעות היטב להציף בשטף מילים, ציטוטים, סיסמאות וקלישאות בלי סוף, בעיקר כדי לבלבל, להוליך שולל, להסיט את נושא הדיון כדי למנוע ממך לקבל תשובות לגופו של עניין. אי לכך ולצורך זה הכנתי רשימה מתומצתת של מושגים ומונחים בתחום מגדר, פמיניזם וכל מה שמסביב:

מגדר: להבדיל מ"מין" שזה מושג ביולוגי, מגדר מתאר כביכול חלוקת תפקידים מלאכותית שנוצרה ונוצרת ע"י חוקים, כללים ומוסכמויות חברתיות שמעצבות את ה"מגדר" של האדם מילדותו ועד בגרותו. בפועל זהו בעצם מונח פוסט-מרקסיסטי שהומצא ע"י חבר אסכולת פרנקפורט אריך פרום (Erich Fromm) כשחיפשו דרכים להמיר מונחים מנושא מאבקי מעמד כלכליים לעבר נושאי מאבק חברתיים (לדוגמא "חזיר קפיטליסט" הפך ל"חזיר שוביניסט").

סקסיזם: כל יחס מזלזל, פוגעני או מבזה כלפי אדם בגלל מינו. הפמיניסטיות מגדירות כל יחס כזה כלפי אישה כסקסיסטי תוך כדי שהן מבטלות ומכחישות כל קיום סקסיזם כלפי גברים, בדומה ל'החפצה'. כשמביאים בפניהן אינספור הוכחות לקיומן של תופעות סקסיזם כלפי גברים, הן לרוב מצחקקות וטוענות "מגיע לכם - זאת אפליה מתקנת" או "לא נורא. נשים נפגעות הרבה יותר".

החפצה: התייחסות לאדם כאל אובייקט מיני שערכו נמדד בשטחיות אך ורק לפי האטרקטיביות החיצונית. בדומה ל'סקסיזם' - לפי הפמיניסטיות ההגדרה תקפה ורלבנטית כל עוד היא נוגעת ליחס מבזה ומזלזל כלפי נשים אך לא כלפי גברים.

הסגברה: מושג פמיניסטי מגדרי שמשלב שני מילים "הסברה" ו"גבר" ונועד לבטא כביכול התנשאות של גבר כלפי אישה תוך כדי שהוא מסביר לה משהו שהיא כאילו בתור אישה לא מבינה או לא יודעת. בפועל, הביטו היטב על פעולות ה"הסברה" של הפמיניסטיות וראו בעצמכם איך כל הרטוריקה הפמיניסטית בנויה על התנשאות, פטרנליזם, הפחדה של נשים ופנייה אליהן כמו לילדות קטנות ומסכנות - אינפנטיליזציה מוחלטת של המין הנשי. מי שלא מסכימה אפילו במעט מוגדרת כ"בוגדת באחיותיה", מנודה ומושפלת על ידן, לעיתים אף באלימות. מבחינות רבות אפשר לומר ש"הסגברה" זוהי הקרנה פסיכולוגית של תכונותיהן של הפמיניסטיות עצמן על מי שהן כה שונאות ומשניאות (הגברים)

הטרדה מינית: מושג משפטי פלילי מאוד מעורפל, לא חד משמעי ולא מוגדר בתחום מספיק ברור שמאפשר לכל אישה להאשים כל גבר ב"הטרדה" בין אם בטענות על מגע גופני, מילים, יחס ויש כאלה אף שמדברות על מבטים ו"נעיצות מבט" (ואין צורך בשום הוכחה או עדים). "יצירת סביבה עויינת לנשים" היא עוד וריאנט של הטרדה מינית ויכולה לכלול למעשה כל דבר שולי וטריויאלי כמו למשל בדיחות "גסות" או "שוביניסטיות" שנזרקות בין עובדים גברים שבמקרה נפשה הרכה של העובדת נחשפה אליהן.

שוביניזם: ההגדרה הקלאסית מדברת על לאומנות, פטריוטיזם ותחושת גאווה של קבוצה מסויימת תוך כדי עויינות וחוסר סובלנות מוחלטת לשונה ממנה. הסופרת כריסטינה הוף סומרס מגדירה בפועל את הפמיניזם המגדרי מהגל השלישי כ"שוביניזם נשי" וזוהי למעשה ההגדרה הטובה ביותר של פמיניזם כיום.

מרחב מוגן: מושג מיליטנטי מעולם המלחמה שמתאר מצב או מקום השמור לנשים בעלות דעות פמיניסטיות מאוד מסויימות ומרחיק כל אדם - גבר או אישה, שעלולים לעורר דו-שיח או להציב אתגר כלשהו כלפי דפוס החשיבה הפמיניסטי. במילים אחרות - תחומי שליטה דיקטטורית שבהם אסור לשאול שאלות, לפקפק בתורתן אומנותן של המנהיגות הפמיניסטיות ובטח שלא לאתגר את תפיסת העולם הפמיניסטית. דרישות בסיסיות כמו לתהות:"מה מהימנות הנתונים והמחקרים הפמיניסטיים?" זוכות ליחס אוטומטי של "את/ה בדיוק כמו מכחישי השואה!" (כפי שמתארת בספריה כריסטינה הוף סומרס)

פמיניזם: קיים פער עצום בהבדלים של שמיים וארץ בין ההגדרה המילונית הרשמית לבין ההגדרה האמיתית בפועל. בזמן שבמילון מוגדר הפמיניזם כאידיאולוגיה של שאיפה לפעול לטובת שוויון מלא לנשים מבחינה חברתית, כלכלית, פוליטית, חוקית ועוד - בפועל התנועה הזאת פועלת אך ורק להעניק לנשים אינספור פריווילגיות, זכויות יתר, יחס מועדף, "העדפה מתקנת" והגנה מיוחדת לנשים בלבד תוך כדי הענשה קולקטיבית, דמוניזציה ושנאה תהומית כלפי גברים כולל כלפי נשים שאוהבות גברים. בפועל פמיניזם זוהי תנועת אחות סוציאליסטית שמטרתה להעביר סמכויות, שליטה וכוח יתר למדינה ולמוסדות המדינה כדי לחטט ולשלוט בחייהם הפרטיים של כל אזרח ואזרחית.

תקינות פוליטית: מושג פוסט מרקסיסטי שהומצא ע"י חברי אסכולת פרנקפורט הגרמניים (ע"ע 'מגדר'). מקור המושג היה במשטר הקומוניזם החשוך והאפל בו נאסרה חשיבה עצמאית וחופש הביטוי והאזרחים חוייבו מהילדות לחשוב, להתבטא ולדבר אך ורק בדרכים מאוד מסויימות - אחרת נענשו בחומרה. אדם שנחשד שהיו לו דעות "לא תקינות" מבחינת המשטר היה מוכרז כ"חולה נפש", נלקח ל"טיפול" ורבים הועלמו בדרך זו.

מיזוגיניה: שנאה כלפי נשים. כמו במושג 'שוביניזם', פמיניסטיות משתמשות בביטוי זה כלפי כל מי שמעז לחלוק על דעתן, כל מי שחושב שנשים הן לא מושלמות ו/או טובות יותר מגברים, וכלפי נשים שאוהבות גברים ומתנגדות לפמיניזם רדיקלי והן טוענות שהן "קיבלו עליהן והפנימו את שנאת הנשים".

תרבות האונס: מושג מעורפל, כוללני וקיצוני שמתאר את כל החברה ההטרוסקסואלית בתור "אונס" של האישה, כלומר כל מגע מיני או בעל אופי מיני בין גבר לאישה הוא בעצם אונס או סוג של אונס/ניצול/פגיעה מינית. התרגום האמיתי של מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית הוא למעשה "מרכזי משבר האונס" שמתארים מצב מלחמה וקונפליקט נוראי שתחתיו נמצאות כל הנשים וכל גבר הוא למעשה אנס או מטריד מינית בפוטנציה.

מיזאנדריה: שנאת גברים. מוכחשת בכל פעם מחדש על-ידי הפמיניסטיות לא משנה כמה הוכחות יביאו בפניהן. יש פמיניסטיות כמו רובין מורגן שאף מודות שלא רק שהן שונאות גברים אלא שרואות בכך זכות בסיסית ביותר של הנשים "לשנוא את מי ששולט בהן ומדכא אותן".

בולשביזם: הרעיון והזרם הפוליטי האלים ביותר בהיסטוריה של הקומוניזם לפיו כל מי שלא מסכים איתך - מות יומת. משטר בולשביקי, בדיוק כמו הפמיניזם, דורש נאמנות מוחלטת, עיוורת, חסרת כל ביקורת עצמית, קומון סנס בסיסי או יכולת שיפוט עצמאית.

הקוזאק הנגזל: הקוזאקים היו עם אכזר שנהג לשדוד ולהכות יהודים ואז להמציא סיפורים כאילו היהודים גנבו מהם, פגעו בהם, התעללו, שדדו וכו'. זו השיטה הקלאסית להאשים את הקורבן ולהפיל עליו את כל האשמה (מי שזוכר את סדרת הטלוויזיה המצויירת פינוקיו: באחד הפרקים שמשון ויובב בוכים בפני אדם מהם גנבו שעון זהב ומספרים לו שפינוקיו מכריח אותם לגנוב ולא נותן להם לנוח או לאכול).

התקרבנות: תהליך תודעתי אישי וקולקטיבי בו-זמנית בו נשים לומדות או נחשפות לדרכים שבהן החברה ה"פטריארכלית" מנצלת אותן, משתמשת בהן, מתמרנת אותן לחשוב, להתנהג, להתלבש ולהרגיש בדרכים מאוד מסויימות שע"פ הדוגמה ("האמת") הפמיניסטית היא נוחה לצרכיהם של הגברים בלבד. המושג "האישי הוא הפוליטי" מבטא רעיון והשקפת עולם לפיה אם גבר ספציפי פוגע באישה ספציפית, "הוא בעצם פגע בכל הנשים בעולם"! כלומר, במילים אחרות - נשים בתור מעמד וקבוצה פוליטית נפרדת הן קורבנות קולקטיביות של שלטון ה"פטריארכיה" בעולם.

פטריארכיה: בדומה לרעיון "זקני ציון" - האגדה כאילו ליהודים היה מועדון אקסקלוסיבי שבו הם התאספו וחיפשו דרכים להשתלט על העולם, ה"פטריארכיה" זהו מושג פמיניסטי שמתאר שלטון קולקטיבי של כל הגברים בעולם בלי כל יוצא מהכלל. אתה יכול להיות מנקה רחוב ועד ראש ממשלה - כל גבר הוא שותף לקנוניה הזאת שנובעת מ"יצר השליטה הטבוע עמוק בכל גבר" או כפי שהפמיניסט ד"ר חן נרדי מתאר:"בכל גבר יש טרזן קטן שרוצה לשלוט בנשים".

גינוצנטריזם: מסורת ארוכת שנים של צורת חשיבה, חינוך, קודים ודפוסים של התנהגות, ריטואלים ומעשים שנעשים כדי לרצות את הנשים, להגן עליהן, לשמור עליהן ולהעניק להן כמה שיותר זכויות יתר, יחס מועדף, הגנה ותנאים טובים יותר על חשבון הגברים. (מתארת זאת היטב פעילת זכויות הגבר הקנדית קרן שטרוהן).

תורת המדע הפתולוגי: הטקטיקה לפיה ברגע שמפיצים שקר וחוזרים עליו מיליוני פעמים, כולם מתחילים להאמין שזו אמת לא משנה כמה הוכחות יובאו להפריך אותו, זה כבר בלתי אפשרי לגרום לאנשים להקשיב כי עברו שטיפת מוח כ"כ חזקה וארוכת שנים שהרעיון הפך לאמונה ונורמה מקובלת.

אידיאל היופי: הפמיניסטית נעמי וולף כתבה בשנת 1990 ספר שהפך לתנ"ך פמיניסטי ומתאר כיצד העולם הגברי ה"פטריארכלי" מרעיב נשים וכופה עליהן מודל יופי מזיק, בלתי מציאותי, לא בריא, לא הוגן ומשפיל שנכפה עליהן משחר ילדותן וגורם לטענתה ל150,000 נשים בארה"ב למות בגלל אנורקסיה והרעבה עצמית, בזמן שהמספר האמיתי היה 100 בלבד. עד היום ממחזרות פמיניסטיות בכל הזדמנות את אותן טענות של נעמי וולף (ע"ע 'תורת המדע הפתולוגי'), למרות שהופרכו מזמן, ומאשימות את כל הגברים ההטרוסקסואלים ב"הרעבת הנשים" (תוך כדי שהן מתעלמות למשל מהעובדה שרבים ממעצבי האופנה המובילים הן נשים והומוסקסואלים).

פוליטיקה של זהויות: הפמיניזם המגדרי מתבסס בכולו על השקפת עולם זו לפיה יש לשפוט אנשים על-פי השיוך האתני או המגדרי שלהם ולפיכך להחליט למי לעזור וממי להתעלם (ולהשאיר מתבוסס בדמו). כך למשל יכול להיווצר מצב אבסורדי שגבר שמגיע ממשפחה ענייה לא יקבל שום עזרה וסיוע בלימודים מהמדינה (כי הוא גבר אז "שילך לעשות עבודת כפיים כמו סבלות") לעומת אישה ממשפחה עשירה ומבוססת שתקבל הכל על צלחת של כסף בתור מדיניות אפליה/העדפה מתקנת לנשים. לכן סטטיסטית בפריפריה ובאוכלוסיות "מוחלשות" הנשים מובילות בכל הקשור להישגים בלימודים, תעודות בגרות והשכלה אקדמאית. כוכבת הפריים טיים של ערוץ 2 אילנה דיין מתגאה בגלוי בסגידתה לפוליטיקה של זהויות וציינה בפירוש שהיא מתעלמת ממצוקות של גברים כי "הנשים זה הצד החלש".

התעללות ושנאת גברים באקדמיה הישראלית: איך עובדת ההנדסה הפמיניסטית ומופנמת שנאה עצמית בגברים בחסות האקדמיה בישראל - יואב לוין, 1 פברואר 2017

אני מביא כאן את הסיפור הזה באופן בלעדי. בשלב זה החלטתי למחוק את שמות כל המעורבים בפרשה שכן עניינו של הסטודנט מטופל ובמידה והדבר ייפתר לשביעות רצונו נמנע מהליכים משפטיים ופרסום שמות המעורבים בפרשה. כל הפרטים הן של המרצים, של ראשי החוגים וגורמים אחרים כולל שמה של האוניברסיטה שמורים אצלי במערכת המאגר הישראלי לאלימות נשים שעובד ביחד עם הדף לזכויות הגבר. עם זאת, ברצוני בשלב זה להסב את תשומת ליבו של הציבור ולחשוף בפניכם את פניה האמתיים של המערכת האקדמית בישראל. כפי שנראה מיד מדובר על מוסד שהיושרה האקדמית, המקצועית והאישית של כל מי שנושא באחריות ובתפקיד חינוכי כזה או אחר בו הוא ממנו והלאה. החתירה והרצון לחקר האמת אינה נר לרגליהם. אז מה כן? מדובר על ממסד שתחת מסווה מחקרי וחינוכי פועל בשני ראשי חץ וכחוד החנית במלחמה הפמיניסטית נגד גברים. ראש חץ אחד מכוון להטעיית הציבור ולדיסאינפורמציה כחלק מהמאמץ התעמולתי של הממסדים הפמיניסטיים וכחלק ממלחמת המידע שהם מנהלים נגד ציבור הגברים ויש לציין גם הנשים שאוהבות והתומכות בהם. החץ השני הנו כפי שנראה הוא הפנמה של מיזאנדריה ושנאה עצמית בסטודנטים הגברים, תופעה שפרופסור ג'אניס פיאמנגו מקנדה חשפה והתריע עליה.

תחילתו של הסיפור בסטודנט באחד האוניברסיטאות בישראל שפנה אלי בבקשה לקבלת מידע לאחר שנחשף למאגר הישראלי לאלימות נשים נגד גברים שאותו אני מנהל. סיפורו היה מדהים. "כבר במהלך השיעור הראשון", סיפר לי הסטודנט בשיחה ביננו, "המרצה העז לומר בצורה הכי פוגענית ולא מתחשבת אמירה כגון "מה נעשה אנחנו הגברים מטרידים מינית". וכך לאחר שהסטודנט הואשם על ידי המרצה בהטרדה מינית בהיותו גבר ולמעשה לאחר שכל הגברים הואשמו באופן גורף כמטרידים מינית בהיותם גברים החל מסע קפקאי של הסטודנט שעשה את המעשה שלא יעשה והעז להסב את תשומת ליבו של המרצה לגבי אמירתו המכלילה והפוגענית.

לאחר דין ודברים עם המרצה ולאחר שפנה אלי לקבלת המידע והמחקרים הרלוונטיים ששוללים את התבטאויותיו המיזאנדריות והסקסיסטיות נגד גברים, סיפקתי לסטודנט מאות מחקרים וסטטיסטיקות ששוללים את דבריו משוללי היסוד של המרצה ובכל תחום רלוונטי שקשור בנושא החל ממחקרים על היקף תלונות השווא, על כך שהיקף הפגיעה המינית בנשים על ידי נשים גבוה מזה של נשים מידי גברים, שהיקף הפגיעה המינית בגברים על ידי נשים אף גבוה מזו של נשים מידי גברים, על כך שיש יותר גברים שנפגעים במסגרת אלמ"ב מנשים ועוד.

בכל אופן, לאחר שקיבל את המידע, הסטודנט העביר אותו לעיונו של המרצה בתקווה לקבל ממנו התייחסות לנתונים מחקריים אחרים שמבטלים את טענותיו ובתקווה לנהל דיון אקדמי ולהגיע לחקר האמת. אתם כבר יכולים לנחש שלתשובתו של המרצה הסטודנט לא זכה אלא זה פתח במסכת התחמקויות והתעללות בסטודנט שבסיומו החל לאיים עליו ואף הרחיקו לצמיתות מכיתתו. וכך כתב הסטודנט במכתב התלונה ששלח לוועדת האתיקה של האוניברסיטה: "כמובן שלאחר יום כבר שלחתי את המייל המתבקש והתשובות שקיבלתי היו פותרניות ולא עונות לגופו של עניין. נראה שלא הביט אפילו בקישורים והקבצים ששלחתי לו ורק ביטל את דעתי מלכתחילה". אכן יושרה ואינטגריטי אישי ומקצועי של המרצה, הייתי אומר. זאת ועוד, בנוסף טען המרצה בפני הסטודנט "שיש מחקר שמעיד על 3 אחוז תלונות שווא". טענה זו כמובן אינה מגובה בשום מחקר אלא זהו מיתוס פמיניסטי שקרי שמופץ ללא שום גיבוי ונתונים סטטיסטיים. לאחר שהציג בפני המרצה את המחקרים ששלחתי ושמעידים על כך שמדובר בשקר ואף הציג בפניו את מקור השקר תוך בקשה להצגת המחקר וההפניות עליהם דיבר המרצה, זכה הסטודנט בתשובה אקדמית מדהימה כפי שנראה מיד.

וכך מתאר הסטודנט במכתבו את התשובה שקיבל מהמרצה שלו: "לאחר שחזר על דבריו שקיים מחקר בנושא ביקשתי שישלח לי את המחקר. הוא אמר בצורה הכי בוטה ומתריסה שיש עם תנועת לגלוג בשפתיו "אני לא חייב!!" חזרתי וביקשתי שיפנה אותי למקור או למחקר ואני אחפש לבד. על זה ענה לי שוב באותה נימת בוז כלפיי "רק אם אני ארצה". הסיפור הזה מלמדת אותנו על האופן המפחיד שבו השקרים וההסתה הפמיניסטית חדרה על כותל האקדמיה בישראל. מהסיפור עולה שמדובר על מוסד מיזאנדרי שאמון בעיקר על הפצת שקרים והסתה פרועה כנגד גברים. לסיפורי הבדים שמופצים בו אין שום כיסוי ואלו האמונים עליהם מתחמקים ממתן תשובות. אנשיו הולכים ומצטיירים כשרלטנים שלא רק לוקים בהבנה ובידע אלא במקום להודות בטעותם כפי שנדרש מאיש מחקר ומדע אמתי, לזנוח את דעותיו ותפיסותיו השגויות ולשאוף ולהחליפם בנתוני אמת חדשים, הם מגיבים בהיסטריה, בהשמצות ובאלימות כלפי הסטודנט. זאת ועוד, במלחמתו זו המוסד הזה אינו בוחל בהפצת שקרים ופסיאדו מחקרים. כאשר אנשיו מעומתים עם האמת והנתונים שמפריכים את התיאוריות הפמיניסטיות הוא אינו בוחל בהתעלמות ובצר לו ואין הסטודנטים מרפים בדרישה לדיון אקדמי אמתי הם עוברים לטקטיקה הפמיניסטית הידועה של תלונות שווא, רצח אופי של הסטודנטים, רקיחת עלילות דם (הסטודנט כבר עובר את כל זה בפועל) והכל בשביל להסתיר את האמת, להמשיך את מלחמתם בגברים ולשמור בדרך על המשכורות הדשנות שלהם במגדלי השן של הפסיאדו אקדמיה הישראלית.

סיפור קפקאי או יותר נכון האקדמיה הישראלית הולכת ומצטיירת כאזור הדמדומים שבו תיקים באפילה הולכת ונחשפת כסדרת קומיקס מצחיקה לילדים חנונים. 

תמונות: צילומי מסך ממכתב התלונה ששלח הסטודנט לוועדת האתיקה.

לצערי אני שומע יותר מדי אנשים אומרים לאחרונה לגבי פרשת אופק בוכריס:"הנה, הוא הודה ביחסים בהסכמה, אחרי שהכחיש הכל ואמר בהתחלה שלא היה כלום" ומוסיפים גם קללה עסיסית או שתיים. מה שעצוב שאנשים לא באמת מודעים למה מתרחש מאחורי הקלעים וללחץ המטורף המופעל על כל גבר שמוגשת נגדו תלונה או אפילו רק נזרקת לחלל האוויר שמועה ש"הטריד מינית", לקבל עסקת טיעון מתוך ברירת הרע במיעוטו - להודות במשהו שהוא לא עשה ולהיות מורשע בסעיף מופחת או להתעקש על חפותו המוחלטת ולהסתכן בהרשעה בסעיף החמור ביותר של אונס, בלי שום ראיות או הוכחות, אך ורק על סמך מילתה של המתלוננת הקדושה ובמערכת שבה 99 אחוז מכתבי האישום מסתיימים בהרשעה, מה בכלל הסיכויים של תת-אלוף בוכריס להוכיח את חפותו?!??

אני משוכנע שמדובר כאן בתפירת תיק מתוכננת היטב בתיאום מספר גורמי אינטרס ששמו לעצמם מטרה להפיל עוד אדם חשוב בצמרת הצבא - גיבור מלחמה נערץ ואהוב שמסמל עבור השמאל הקיצוני "אויב" ו"פושע מלחמה" שיש לעשות הכל כדי לחסל וכל האמצעים כשרים ו"מקדשים את המטרה". אם מישהו חושב שאני מביא תיאורית קונספירציה אני ממליץ להמשיך לקרוא את הנתונים ולראות שאינני ממציא כאן את הגלגל - אלא מצטט אנשים חכמים, חשובים ומנוסים הרבה יותר ממני:

העובדות בשטח:

הבא נראה מה יש לאנשי מקצוע בכירים לומר בנושא משפטי עבירות מין באופן כללי. הראשונה היא הסניגורית הציבורית, ענבל רובינשטיין:

"רוב הנאשמים הם אנשים מהיישוב, ללא רקע או עבר פלילי, וב-99 אחוזים בית המשפט מאמין למתלוננת. בשנים האחרונות ישנה החמרה אסטרונומית בעונשים שמגיעים ל-15 ואף 28 שנות מאסר, יותר חמור מתיקים של הריגה. ואז הנאשמים חושבים שאולי כדאי להם להסכים לעסקת טיעון בה יקבלו עבודות שירות או שנתיים ושלוש שנות מאסר במקום עונש של עשרים שנה". 

היא הוסיפה, "לשופטים קשה לזכות נאשם בעבירות מין, למרות גרסאות חלשות של המתלוננות וראיות מאוד חלשות, והפרקליטות מעדיפה שלא לחזור מכתב האישום ובוחרת שבית המשפט יחליט. הפרקליטות לוקחת פחות אחריות ומציעה עבודות שירות כשהיא יודעת שהגרסה של המתלוננת חלשה, ואז היא מציעה משהו שאפשר לחיות אתו. יש גם מתלוננות שלא מספרות את האמת".

השני הוא השופט בדימוס שלי טימן, מי שהיה שופט בכיר במשך 27 שנה והוא הראשון שיצא וחשף את מה שמתרחש מאחורי הקלעים של בתי המשפט:

השופט טימן: בשפיטה בעבירות מין - אין צדק

השופט (בדימ.) שלי טימן: מרבית האישומים בעבירות מין מסתיימים בהרשעה  התיקונים בחוק פוגעים בנאשמים ומקלים על התביעה  שדולות הנשים "נושפות בעורפה של התביעה"

. . .

מצד שני, "אין חוק שעבר כל כך הרבה תיקונים", כמו חוק עבירות מין. תיקונים אלו "נועדו לפגוע בנאשם ככל שניתן, ולאפשר לתביעה להוכיח ביתר קלות את האישום". כך נותר לדבריו בית המשפט בלי כלים "שבעניינם יוכל להכריע בעניין שבינו לבינה". על כך נוספת פעילותן של שדולות הנשים ה"נושפות בעורפה של התביעה".

הוא גם סיפר בראיון אחר ששופטים מפחדים וחוששים מהפמיניסטיות, ארגוני הנשים והלחץ שהן מפעילות בתקשורת:

"יש שופטים שלא יודעים מה זה זיכוי"

שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב, שלי טימן, פרש השבוע מתפקידו עם בטן מלאה: מערכת המשפט מזניחה את זכויות הנאשם, השופטים ממהרים להרשיע והקולגות לא תומכים ברגע האמת. בתחום הרגיש של עבירות מין, אומר טימן בראיון מיוחד ל"הארץ", יש השפעה חזקה מדי של שדולות הנשים

. . .

"יש לנו מורא, והמורא הוא גם מדעת הקהל. אי אפשר להתעלם ממנו. כשיש גופים שעושים נפשות יותר מאחרים ומרימים את קולם, מסתבר שזה מצליח. התוצאה היא שהפמיניסטיות, שעושות עבודה מצוינת מבחינתן, משכנעות בלובי שלהן להחמיר בענישה. ואני אומר, מה עם הלובי למען המלחמה בסמים? נגד פגיעה בקשישים? אותם לא שומעים. במצב כזה, לבית המשפט יש פחות ופחות כלים לקבוע מי דובר אמת. הוא נותן לנאשם פחות סיכוי להתגונן. זה יוצר מורא אצל כל הרשויות שעוסקות באכיפת החוק".

הוא אפילו סיפר כשהופיע ביומן הערוץ 1 שהפרקליטות והמשטרה ניסו לתפור לו תיק!!!

גם פרופסור יפה זילברשץ חטפה התנפלות מכל עבר על-ידי הפמיניסטיות על שחשפה את דעתה על מסעות הלינץ' סביב "הטרדות מיניות":

זילברשץ, אז דיקנית הפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר אילן, התייחסה לפרשת הטרדות מיניות מצד עובד של האוניברסיטה ואמרה "לטנגו מעין זה דרושים שניים. עובדה שזה לא קרה לו עם נשים אחרות שהוא עובד איתן, זה קרה לו איתה. אני אומרת שתמיד מדובר במערכת יחסים כלשהי, שבנקודה מסוימת אחד מהשותפים לה חצה קו".

זילברשץ טענה באומץ רב כי לנשים יש חלק במה שקורה כמעט תמיד. "למה לי זה לא קרה מעולם? אני אמנם לא גרייס קלי, אבל אני נראית לא רע לגילי. ועובדה, אף פעם זה לא קרה לי. אני מצטערת אם אני מזעזעת אותך, ואם אני נשמעת לך לא פוליטקלי קורקט. אבל אני מאמינה שכאשר גברים ונשים עובדים יחד נוצרות מערכות יחסים מסוגים שונים. אני צופה בכך שנים. אין מה להיתמם בעניין הזה, נוצר מתח מיני. זוהי דינמיקה אנושית מובנת.

פמיניזם משפטי

חשוב גם שתדעו מה האידיאולוגיה הרדיקאלית שעומדת מאחורי החקיקה הדרקונית בנושא אונס ועבירות מין: פרופ' קתרין מקינון היא המוח מאחורי החוק למניעת הטרדה מינית ועבירות מין - תלמידתה אורית קמיר, משפטנית פמיניסטית, היא זאת שיישמה ומיישמת בפועל במדינת ישראל את התיאוריות של מקינון לפיהם:

"בחברה פטריארכלית, כל יחסי מין הטרוסקסואליים הינם אונס מפני שנשים, בתור קבוצה, לא חזקות מספיק לבטא הסכמה".

לכן אני תמיד אומר שהמושג "יחסי מרות" הוא סוג של זריעת חול בעיניים כי למעשה לפי התיאוריה הפמיניסטית לגבי "הפטריארכיה" (בדומה ל"פרוטוקולים של זקני ציון") כל גבר הוא למעשה מראש בעמדת כוח ובמעמד גבוה יותר מכל אישה מעצם העובדה שנולד זכר!!

ואם מדברים על הטעיה וזריעת חול בעיניים, גם "מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית" הוא תרגום מטעה ומניפולטיבי של המושג האמיתי באנגלית "מרכזי משבר האונס" (RCC). משבר האונס הוא מושג פמיניסטי מגדרי מרקסיסטי שהומצא בשנות ה70 כדי לתאר מצב של מלחמה בה הגברים קולקטיבית שולטים בנשים וכופים עליהן מין ב"כוח הפטריארכיה". RCC זה בעצם גוף וזרם פוליטי בינלאומי עם תקציבי עתק ודוקטרינה פמיניסטית מגדרית אקדמית מאוד מיליטנטית ששמה מטרה למחוק כליל את הגברים ואת המיניות הגברית ההטרוסקסואלית - הנה לפניכם מאמר בנושא:

שיח זה, שהפך עד מהרה למגמה השלטת בהגות הפמיניסטית, נטה לטוטליות הן בהתעקשותו על הרסנותה של המיניות הגברית והן בהתכחשותו ליכולתן של הנשים לקבוע את גורלן. יותר מכל ניכר הדבר בטענותיהן של הפמיניסטיות בנוגע למה שמכונה "משבר האונס" (rape crisis). באמצעות שילוב של נתונים שנויים במחלוקת ורטוריקה חוצבת להבות, הפיצו חוגים פמיניסטיים את התפיסה שהאונס - כפי שניסחה זאת סוזן בראונמילר בספרה הקלאסי משנת 1975, בניגוד לרצוננו - "הוא תהליך מודע של הטלת אימה, שבאמצעותו מחזיקים כל הגברים את כל הנשים במצב של פחד".

בנוסף לכל, תוסיפו לפסטיבל הלינץ', לחגיגות ולריקודים על דמו של בוכריס את חלקה המרכזי של התקשורת. אנו שומעים רבות על שחיתות פוליטית, קומבינות וניצול קשרים אישיים להשגת מטרות שונות, אבל מי יעז לבדוק או לחשוף מה קורה מאחורי הקלעים של אמצעי התקשורת המובילים במדינה...?

הנה לפניכם ראיון יוצא דופן ונדיר בחשיבותו בו אנחנו נחשפים למריבה גועלית בין כתב הפלילים של ערוץ 2 גיא פלג ועורכת דינה של המתלוננת המרכזית נגד תת-אלוף אופק בוכריס, אביטל בן נון, לאחר שסירבה להעניק למר פלג ראיון אקסקלוסיבי עם המתלוננת "כוכבת הפרשה":

בן נון חשפה כי "ספגתי קללות ממספר אנשי תקשורת ואישומים בכך ששיקרתי. איש תקשורת פנה לאביה של המתלוננת בווטסאפ והכפיש את שמי בפניו".

מיד לאחר מכן חשפה בן נון כי מדובר בעיתונאי חדשות 2, גיא פלג וטענה כי "הוא שלח לי הודעות SMS שבהן הוא כתב לי שאני שקרנית קטנה ועלובה, משום שהם החליטו ששיקרתי אותם כשהודעתי בשלב מסוים שלא ניתן ראיונות והמשפחה שינתה את דעתה לאחר מכן ויצאתי לראיון והעזתי לא להודיע להם – אז אני שקרנית קטנה ועלובה".

לאחר דבריה של בן נון עלה גיא פלג עצמו לשידור ותקף בחריפות את בן נון: "אני ואת באותו תחום", אמר ליעל דן, "אני לא מבין ממה את כל כך נסערת. אביטל בן-נון מדייקת לגמרי במה שהיא אמרה. אכן קראתי לה שקרנית ואני חוזר וקורא לה שקרנית".

פלג הוסיף כי "לי ולמערכת הייתה תחושה שלאורך כל היום היתלו בנו, כאילו שמדובר באיזה הישג עיתונאי – להביא תגובה מעורכת דין".

אומרים שרק כשמישהו באמת כועס, האמת נשפכת החוצה ואם אתם מקשיבים לראיון, גיא פלג בעצמו ובקולו מודה ומתוודה שא' הסיקור שלהם בתקשורת היה מוטה מראש לטובת המתלוננת וב' - "אביטל בן נון היא חברת ילדות שלי מחיפה" - נו מישהו עדיין חושב שאין באמת קומבינות וקשרי "יד לוחצת יד" מאחורי הקלעים של התקשורת הישראלית?!??!??

אם נבחר להאמין לטענתו של גיא פלג שעו"ד בן נון היא שקרנית - ישנה אמרה דתית ישנה (ואני אינני אדם דתי) לפיה אם מישהו מסוגל לשקר על דברים קטנים (במקרה הזה "הקליינטית שלי לא מתראיינת לתקשורת") מסוגל גם מסוגל לשקר על דברים הרבה יותר גדולים ומשמעותיים!!! חומר למחשבה.

מי כאן הגבר?

משנתו של ההיסטוריון מרטין ון- קרפלד על נשים: הן לא סובלות מדיכוי, אין להן צורך במימוש עצמי

ורד קלנר, 'סופשבוע' (מתוך אתר 'מעריב' הישן, 2001)

פרופ' מרטין ון-קרפלד היה יכול לפרסם עוד ספר על היסטוריה צבאית, התחום שבזכותו קנה לו שם עולמי. הוא היה יכול לבלות את ימיו ברגיעה אקדמית, בין הספרייה לשבתון. הוא גם היה יכול לארגן לעצמו איזו פנסיה מוקדמת, לנוח על הזרים שהשיג בעמל, אולי אפילו לטייל קצת בעולם עם אשתו. אבל ון-קרפלד,  מבכירי החוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית, לא רוצה. ון-קרפלד מבעבע כעסים וטרוניות, מעדיף לריב עם כל העולם, וגם להתעקש שהוא לא מבין על מה הרעש.

בחודש שעבר התפרסם בגרמניה ספרו החדש "המין המיוחס" (הוצאת גרלינג), שבו הוא שוטח על פני אות עמודים את תפישותיו הפרובוקטיביות על מקומן של הנשים בעולם.

כצפוי, הספר עורר עניין רב בגרמניה, וון- קרפלד זכה לכתבת שער בשבועון הפופולרי "פוקוס". הוא מודה שהיה שמח לו ראה הספר אור באנגלית ובעברית, אלא שהמו"לים לא קופצים על המציאה. זהו אמנם ספר מרתק, לעתים מצחיק, אבל אף אחד לא רוצה להסתבך עם מסמך כל כך ראקציונרי. גם האמן פרננדו בוטרו, שנודע בזכות פסלי הנשים המדושנות שלו, התלבט זמן רב לפני שנתן לוון- קרפלד אישור להשתמש באחד מציוריו לכריכת הספר.

"אני מקבל הרבה מכתבי סירוב מהוצאות", מאשר ון- קרפלד. "רובם אומרים אותו דבר: 'יופי של ספר, אבל לא בשבילנו'. בכתבה ב'פוקוס' הוזכר מישהו שכתב ספר דומה, שלא הכרתי, שעבר דרך 80 הוצאות לאור עד שמצא מישהו שהסכים לפרסם את ספרו. אז אני לא מתייאש".

בעיניו, הדחיות הרבות הן אישור נוסף לחדגוניות שהשתלטה על השיח המגדרי.  "הפמיניסטיות צריכות להגיד לי תודה", הוא אומר שוב ושוב. "אני הגבר היחיד שקרא את כל הספרים שלהן ושמתעניין בנושא".

תולדות הפרובוקטור

מוקף בתפאורה מהוגנת למשעי - ספרייה משמאל, קול המוזיקה ברקע ואוויר הרים ירושלמי מתגנב מהחלון - לוון- קרפלד יש כל הנתונים להפוך להיסטוריון שופע מכובדות. אבל משהו בתוכו מתעקש לבעוט, לשפוך את התה הרותח בפרצופם של קוראיו ושומעיו. שיחת נימוסים אדיבה נקטעת באבחה מפתיעה של כעס, שאחריה מגיע מפל של מחאות. "אני רוצה שנשים יפסיקו לקטר ולשפוך עלי ביוב, ושיפסיקו לראות בי פושע רק כי יש לי איבר מין זכרי", הוא יורה, ורגע אחר כך הוא חוזר לחייך כאילו כלום.

מצד אחד הוא היסטוריון צבאי מהחשובים והמחוזרים בעולם (חוץ מבעיני הממסד הצבאי הישראלי, שמחרים אותו בכעס ובעלבון), ומצד שני, הוא לא מהסס לכתוב על קשיי האורגזמה הנשית וחרדת הביצוע הגברית. מאמריו בנושא היסטוריה צבאית מתפרסמים בכתבי עת יוקרתיים, אבל כשהוא כותב על נשים הוא נדחה בקרירות. "מה אכפת לי", הוא מסנן, "אני במצב שאני יכול להרשות לעצמי שספר שלי לא ייצא לאור".

בשביל מה אתה צריך את זה? על פי קוד ההתנהגות האקדמי לא מקובל לדלג בין תחומים.

"קולגות שלי אמרו לי שזו התאבדות מקצועית, ואולי הם צדקו. אבל במובן מסוים לא אכפת לי. לא נעשיתי פרופסור בן 57 עם קביעות, ומהידועים בעולם, כדי לתת לאנשים להגיד לי על מה לחשוב. ואם יש לזה מחיר, אז יש לזה מחיר. התפקיד של האקדמאי זה לחפש את האמת, גם אם האמת לא מוצאת חן בעיני כמה אנשים. אני מכיר עוד כמה אנשים שהאמת שלהם לא מצאה חן בעיני אחרים, מגלילאו ומטה".

האם חיפוש האמת הוא ההסבר הבלעדי להתנהגותו של ון- קרפלד? מעיון במעטפת הארכיון הנושאת את שמו עולה תשובה אחרת. ממחצית שנות השבעים והלאה הקפיד ון- קרפלד לספק לציבור הישראלי מנה גדושה וקבועה של פרובוקציות נשכניות. ב- 76', בעצרת יום הזיכרון שנערכה בבית הלל בלונדון, נאם ון- קרפלד על "פולחן הצבא והפלאפלים" ששטף את ישראל. בראשית שנות השמונים הוא הקפיץ את שומעיו כשקבע שמלחמת לבנון דרדרה את כוחו של צה"ל. ב- 83' הוא דרש 10,000 שקל תמורת ראיון ל"מעריב", וב- 90' כינה את הרמטכ"ל דן שומרון "דרעק" שמפקיר את חייליו. הספק לא רע.

בשנות התשעים הוא החליף זירה. למה? אולי מפני שהתברר לו שאת מקומן של מורשות הקרב תפס נושא בוער יותר: מעמד האישה. ון- קרפלד החליט שהוא לא ישאיר את המטמון הסקסי הזה בידי כמה נשים פמיניסטיות. הוא לא יוותר על החתיכה שלו בעוגת המגדר עתירת הרייטינג. והוא הבין דבר נוסף: הצטרפות למהפכה הפמיניסטית תיתן לו כמה שורות בעיתון. כתישת המהפכה תביא לו כותרות. ון- קרפלד אוהב כותרות.

הוא לא מתלהב מהתזה שלי. "אני לא מכיר מישהו שלא רוצה תשומת לב. אני זוכה לתשומת לב כי אנשים רבים בעולם חושבים שמה שיש לי לומר הוא חשוב ומעניין וראוי להתייחסות".

כן, אבל אתה חייב להודות שאתה נהנה מפרובוקציות.

"הפרובוקציות לא באות לי בכוונה, עד כמה שזה יישמע מוזר. האמת היא שהפרובוקציות רוב הזמן נורא מפתיעות אותי. אני אומר משהו שנשמע לי לעניין, וכל העולם קופץ. הפרובוקציות רודפות אחרי, ופעמים רבות זה לא נוח לי. זה לא נעים כשכל הזמן צועקים עליך.

"בשנים 89'- 91' עבדתי על ספר, שהתפרסם מאז, בשם 'עתיד המלחמה', שבו ניסיתי לפתח תאוריה חדשה של מה זה מלחמה. לצורך כך קראתי שוב את כל התאורטיקנים הישנים, ושמתי לב שהם פשוט מתעלמים מנשים. חשבתי שזו עובדה משונה שכל האנשים החכמים האלה כותבים על מלחמה כאילו אין נשים בעולם. רציתי להחזיר את הנשים לתאוריה המלחמתית. ואני מתכוון לנשים כנשים, ולא נשים כגברים.

"יש היום ספרות אדירה על נשים במלחמה, אבל היא תמיד מתייחסת לנשים כגברים סוג ב'. היא מתארת מה נשים יכולות לעשות כמו גברים. מה שעניין אותי הוא מה נשים יכולות לעשות במלחמה בתור נשים. עסקתי בנשים כגורמות מלחמה, כקורבנות של מלחמה, כבני אדם שהמלחמה נועדה להגן עליהם. עסקתי במה שגורם לנשים לרצות גברים לוחמים. אני זוכר עוד מנעורי בישראל, שמי שבא למסיבה במדים היה סגן של אלוהים, וקצין היה אלוהים ממש. נשים תמיד נמשכו ללוחמים.

"אבל מעל לכל עניינה אותי שאלה אחת: איך ייתכן שאחרי אלפי שנים שבהן נשים לא השתתפו במלחמה, ב- 30 השנה האחרונות נשים החלו להיכנס לצבאות ולתבוע שוויון? רציתי להבין מה השתנה, ומה אומר הדבר הן לגבי המלחמה והן לגבי יחסי גברים ונשים. כשעבדתי על זה גיליתי שההיסטוריה של הנשים והפמיניזם היא תחום מרתק, והחלטתי לכתוב עוד ספר".

בהקדמה של "המין המיוחס" מתאר ון- קרפלד את הטלטלה הנפשית שליוותה את כתיבת הספר. לדבריו, כל מה שרצה זה לנסות למצוא תשובה לשאלתה של סימון דה בבואר, שהודתה שהעולם שייך לגברים אבל טענה שאף אחד לא יודע מדוע. ון- קרפלד החליט לפצח את החידה. אחרי מספר חודשים שבהם היה שקוע עד צווארבספרות פמיניסטית, הרגיש שהוא מאבד את שפיותו.

"הרגשתי שמשהו לא בסדר. משהו לא התיישב טוב. הסתובבתי כמו פורפרה, עד שיום אחד דבורה, אשתי, סילקה אותי מהבית, כי היא לא יכלה יותר. ירדתי למטה ופתאום באה לי הארה".

אשליית השוויון

ון- קרפלד הגיע למסקנה שהנחת היסוד שלו מוטעית. "נולדתי בשנת 46' ומסוף שנות השישים אני לא זוכר חמש דקות שבהן לא שמעתי עד כמה נשים הן מסכנות. אתה לא יכול לפתוח עיתון, ספר, רדיו או טלוויזיה מבלי לראות עד כמה נשים סובלות, עד כמה גברים מתעללים בהן ועד כמה שצריך לעזור להן.

הנה, לפני מספר שנים ראיתי מודעה במקומון ירושלמי עם תינוק בחיתולים שמתחתיו נכתב: 'אף פעם לא מוקדם להתחיל ללמד אותו שלא להכות נשים'.  חשבתי שזה דבר שפל ואכזרי. הגברים מסומנים אוטומטית כפושעים".

שטיפת המוח הזו, טוען ון- קרפלד, סנוורה אותו. "התזה המרכזית של הספר היא שבניגוד לטיעונים הפמיניסטיים שאנו שומעים קרוב ל- 40 שנה, נשים הן לא המין המדוכא, המקופח והמופלה לרעה. האמת היא שעל כל חיסרון שיש בלהיות אישה, ויש כאלה, יש לפחות גם יתרון אחד. ואם מסתכלים על המאזן, זה די ברור שנשים הן לא מקופחות. או בלשון קצת יותר בוטה, הן פשוט מיוחסות".

הפריבילגיות המרכזיות, לדבריו, הן הפטור של נשים מעבודה פיזית קשה ומהשתתפות במלחמות. אבל הייחוס לא נגמר בזה. לטענתו, נשים נהנות ממערכת משפטית סלחנית, ממענקים כספיים מיוחדים, מרמת ציפיות נמוכה, מתוחלת חיים ארוכה, משעות פנאי רבות יותר, וכמובן, מהחיזור הגברי. הוא ממהר לסייג ולהודות שהריון, לידה והנקה הם מטלות כבדות משקל, אבל מדבריו עולה הרושם שכבר נמאס לו לשמוע על זה. ון- קרפלד חושב שהגיע הזמן שיטו אוזן לדברים שמכבידים עליו.

ון- קרפלד יודע את העבודה. ספרו כתוב לפי כל הכללים האקדמיים. את עמודיו האחרונים מאכלסים מאות עמודי הערות והפניות ביבליוגרפיות. הוא מודה שהפעם נהג הקפדה יתרה כי ידע שיחפשו אותו. התוצאה, כאמור, היא מניפסט קונטרה רבולוציוני, שבא להחזיר את הסדר הישן על כנו. אם הפמיניסטיות גנבו לו את ההיסטוריה, ון- קרפלד טוען שהגונב מגנב פטור.

כבר בהקדמה לספר הוא מעלה כמה טענות מרעישות. לדבריו, ההתנערות של נשים רבות מהדגל הפמיניסטי מעידה בהכרח על כשלון המהפכה. "היחסים המהותיים בין גברים ובין נשים לא השתנו כלל, ובמובן זה המהפכה הפמיניסטית נכשלה".

בני ישראל נאלצו להסתובב במדבר 40 שנה כדי להיפטר ממנטליות העבדים שלהם. אם דור הנשים הנוכחי הוא דור המדבר של הפמיניזם, יכול להיות שאימוץ הפמיניזם הוא עניין של זמן?

"אני חושב שאלה דברים ביולוגיים שלא השתנו בעבר ולא ישתנו בעתיד. נראה לי שהעיסוק בתחום עשה אותי יותר שמרני. כהיסטוריון אתה חושב שהחברה מעצבת את האדם, ואילו העיסוק בנושא הזה הביא אותי למסקנה שהגזמתי בהערכת כוחה של החברה בעיצוב האדם, ושיש גורמים הנעוצים עמוק יותר בביולוגיה ובהורמונים והם אינם משתנים.

"הפמיניזם לא שינה את העובדה שנשים נכנסות להריון, יולדות ומניקות. הוא לא שינה את העובדה שבגלל זה הרוב המכריע של הנשים נתמכות על ידי גברים. היום, כמו לפני מאה שנה, ככל שאדם עולה למעלה בסולם הכוח, הכסף והפרסום, הוא ימצא שם פחות נשים. אז נכון שנשים נכנסו למקצועות גבריים,  אבל עצם חלוקת התפקידים בין נשים וגברים לא השתנתה. למעלה משני שלישים מהנשים שעובדות מחוץ לבית נמצאות בגטאות של נשים. לשון אחר,  יש מקצועות גבריים שהפכו נשיים, אבל אם המטרה היתה שוויון, היא לא הושגה.

"ככל שהעבודה כרוכה בפחות מאמץ פיזי, או שהיא כרוכה בטיפול באחרים, ככה תמצאי שם יותר נשים. וככל שהעבודה כרוכה ביותר סכנה, לכלוך ומאמץ פיזי,  ככה תמצאי יותר גברים".

אבל אנחנו חיים בעידן שבו רוב האנשים כבר לא עוסקים בעבודה פיזית קשה. אתה לא חושב שבתנאים החדשים גם יחסי הכוחות אמורים להשתנות?

"אני מודע לכך שהרוב הגדול של האנושות לא עוסק בעבודה פיזית, אבל אני גם מודע לכך שגם היום אין כמעט עבודה, בין יצירתית בין ניהולית, שאינה דורשת אנרגיה גופנית. זה נכון לקריירה ניהולית ופוליטית, ולדעתי זה נכון אפילו לעבודה כמו שלי. אין זה מקרה שאקדמאיות מפרסמות פחות מאקדמאים. הדבר אינו קשור לעבודה בבית, כי הסטטיסטיקה מראה שאקדמאיות רווקות מפרסמות פחות מכולם. אחת הסיבות שנשים אינן מגיעות לעמדות בכירות היא הפסקת המחזור, שאליה מתלווה נפילה גדולה באנרגיה הגופנית של נשים. אצל גברים מתרחשת נפילה כזו עשר שנים מאוחר יותר. והרי רוב האנשים מגיעים לעמדות בכירות בשנות החמישים לחייהם".

יותר מאוחר הודה ון- קרפלד שבעשור שבין גיל 50 ל- 60 אנשים בעיקר קוצרים את פירות ההשקעה של שני העשורים הקודמים (30- 50). אלו העשורים שרוב הנשים עסוקות בהם בתמרון זהיר בין קריירה ומשפחה. אבל לוון- קרפלד נמאס לשמוע על קשיי האישה המודרנית. קריירה ומשפחה? ביג דיל. הרי הוא עושה ספונג'ה כל יום שישי, וחוץ מזה הוא זוכר בגעגועים איך כתב את הדוקטורט כשבנו התינוק התרוצץ סביבו. אלו, הואאומר, היו השנים היפות בחייו.

תגידו תודה, בנות

ון- קרפלד ממליץ לנשים לחזור הביתה, אל החיק החמים של המשפחה. בשביל מה להן לסבול כל יום בעבודה, להיתקע בפקקים, להתווכח עם הבוס ולחזור תשושות הביתה, הוא שואל. במקום זה הן יכולות לעבוד בגינה (דוגמה שוון- קרפלד משום מה חוזר עליה שוב ושוב), להחליף חיתולים ולהכין קציצות. ומה עם המימוש העצמי? האם חדוות היצירה, שהוא עצמו מתקשה להסתיר אותה, היא זכות השמורה לגברים בלבד?

"כליברל ודמוקרט אני בעד שוויון זכויות מלא לנשים, אבל אני לא חושב שלנשים יש את אותו הצורך למימוש כמו לגברים. אני מכיר אישה בגילי, בלי שמות, שהולכת לקבוצת התעמלות שכל המשתתפות בה עובדות חוץ ממנה. את לא תאמיני מה עשו לה. אפשר לחשוב שהיא פושעת. כשאישה מטפלת בילדיה,  הפמיניסטיות רואות בה פרה, בעל חיים. המחקר הביא אותי למסקנה שייתכן שפרויד צדק, וקנאת פין אכן קיימת. אחרת איך תסבירי מדוע כל דבר שגברים עושים, גם אם זה לקפוץ מהגג, גם נשים רוצות לעשות?".

אולי זה מפני שנשים הבינו שהדרך היחידה לצבור כוח היא לשחק במגרש הגברי. הן יודעות שרק אם יהיו עשרות טייסות קרב הן יוכלו לצעוק מחלון המכונית: "אני אולי לא יודעת לנהוג במכונית, אבל תן לי אף- 16 ואני אראה לך מה זה".

"לי ברור שבכל חברה מה שגברים עושים זה מה שחשוב, ואם נשים יטוסו באף- 16 זה רק אומר שלטוס באף- 16 זה כבר לא חשוב. הדור הבא של המטוסים, אף- 22 ואף- 35, הם המטוסים הראשונים שתוכננו מראש כדי שיתאימו גם לגברים וגם לנשים, ולדעתי, שלא במקרה הם יהיו מטוסי הקרב המאוישים האחרונים בהיסטוריה, וספק אם גם הם ייכנסו לשירות מקצועי".

בפרק השני של "המין המיוחס" מתחיל ון- קרפלד את מסכת הקיטורים היסודית שלו. הוא מודה שעד היום גברים התוו את הסטנדרט האנושי המקובל, ולפיהם עוצבה ההתנהגות הנורמטיבית, אבל לדבריו, זה מה שמעניק לנשים נישה מיוחדת ומעוררת קנאה. הנה, תראו כמה ספרים יש על הפסיכולוגיה של האישה, תראו כמה ספרים מוקדשים לבריאות האישה. ון- קרפלד נעלב. גנבו לו את הצעצוע. פתאום נשים הן לא רק הטפט האפרפר שמודבק כרקע לגבריותו המתפרצת.

"באוניברסיטה שאני עובד בה יש תחנה לבדיקת סרטן השד, אבל על תחנה לבדיקת סרטן הערמונית לא שמעתי, למרות שבערך 80 אחוז מהסגל הבכיר הם גברים. לפני כמה ימים קראתי באינטרנט בז'ורנל לבריאות נשים ש- 25 אחוז מהנשים בהריון סובלות מדיכאון. גלשתי לספריית הקונגרס כדי לחפש ז'ורנל לבריאות גברים ולא מצאתי".

כי הז'ורנל הכללי לבריאות עוסק בגברים.

"זה לא נכון. בספרייה יש מדור חינוך ומדור חינוך נשים, אבל לא מדור חינוך גברים".

קוראים לזה העדפה מתקנת.

"אין מה לתקן. כבר במצרים העתיקה היו ספרים על בריאות נשים, כך גם ביוון ובימי הביניים ובסין. ולא רק בתחום הבריאות. תסתכלי היום בטלוויזיה, על כל תוכנית שיש על גברים, אם יש בכלל, יש עשר תוכניות על נשים".

ון- קרפלד חוזר עד לרחם כדי למנות את יתרונות האישה. כבר שם הזרע עומד לשירותה של הביצית, שלא לדבר על זה שהרבה יותר קשה להפיק זכר. העובדה שכל בני האדם יוצאים מרחם אישה, ממשיך ון- קרפלד, גורמת לכך שלבנות יותר קל, כי כל מה שהן צריכות זה פשוט ללכת בעקבות האמהות שלהן. זכרים, לעומתן, חייבים לבעוט בהזדהות הראשונית עם האם, לטפח תסביך אדיפוס ולנטוש את הקן. גרוע מזה, גברים הם למעשה מיותרים. כל מה שצריך מהם זה זרע.

על פי ון- קרפלד, הגברים חיים תחת צל כבד של חרדת ביצוע, חשש מפליטה מוקדמת וחובת החיזור אחרי האישה. "כמעט בכל התרבויות, כדי למשוך ולשמור אישה הגבר חייב להשקיע בה", כותב ון- קרפלד, "כדי למשוך ולשמור גבר, אישה חייבת להשקיע בעצמה". הגבר נבחן לפי כיסו. האישה מחפשת מי שישלם עבורה. התוצאה? "הגברים הם בהמות המשא של האנושות".

אבל ון- קרפלד מודה, שלמרות כל הקשיים, הגברים לא רוצים לשנות את המצב הקיים. הם מוכנים לעבוד קשה, לקרוס תחת המשא, לפרנס, להילחם ולמות צעירים, העיקר להגן על הנשים. "אם נפסיק לתמוך בנשים", הוא כותב, "אנו נאבד לא רק את הקיום שלנו, אלא גם את כבודנו העצמי". אז מה בכל זאת ון- קרפלד רוצה? בשורה האחרונה של הספר הוא מגלה: "זה יהיה נחמד אם מדי פעם מתוך מפלי השנאה שנשפכים עלינו, היינו שומעים קול נעים של אישה אומרת לנו: תודה, חבר".

לא חששת להישמע בכייני, שלא לומר נשי, עם כל הקיטורים האלו?

"בהחלט הייתי מודע לכך, ויכול להיות שהטון של הספר מסביר את קשיי הפרסום שלו. הייתי מודע לכך שלגברים יהיה קשה להזדהות עם הספר, ולכן לא יקנו אותו. אנחנו חיים בחברה שבה לנשים מותר לעשות דברים שלגברים אסור".

למה לגברים אסור?

"כי הטבע עשה אותנו בהמות משא, וגם כי אף אישה לא רוצה בעל מתבכיין. היה לי תלמיד שאמר פעם: נשים יהיו שוות ביום שהןיתחילו להתחתן עם פאשלונרים".

או שלגברים אסור להתלונן ולבכות כי הם לא מאפשרים לעצמם. אם אנחנו חיים תחת הגמוניה גברית, אז שהגברים ישנו את הכללים. רוצה לבכות?  קדימה.

"אני לא יכול להרשות לעצמי. כמו שאני לא יכול להרשות לעצמי להישאר בבית ולגדל ילדים. כי אני מכיר נשים מעטות מאוד שתסכמנה לצאת החוצה ולפרנס את בני ביתן בשעה שהבעלים שלהן יישבו בבית ויגדלו את הילדים".

הרייך השלישי ואני

גם אם ון- קרפלד אינו בא כוחם של כל הגברים עלי אדמות, הרי שספרו מספק הצצה חשובה אל פוטנציאל התסכול הגברי. ובמשא ומתן לשלום בין המינים,  כמו במשא ומתן לשלום, חשוב להבין מה מניע את הצד השני ומה כואב לו.

אם זה כל כך קשה להיות גבר, אתה צריך לברך על התנועה הפמיניסטית,  שהעבירה חלק מעול החיזור והפרנסה אל כתפי הנשים.

"תראי, בסופו של דבר לא באתי לא לברך ולא לקלל. באתי לברר את האמת. ואם תשאלי את דעתי, הפמיניזם הוא קטסטרופה לנשים. אם הפמיניזם היה מביא לכך שאוכל לבלות יותר עם ילדי או שתוחלת החיים שלי תשתווה לזו של אשתי, אז הייתי שמח. אבל זה לא קורה. הפמיניזם מביא למפל אדיר של ביוב שנשפך על ראשי 24 שעות ביממה".

אולי היה רצוי שבמקום לעבוד 15 שעות ביום, גברים ילמדו מנשים כיצד לנווט טוב יותר בין משפחה וקריירה?

"שני המינים נמצאים במלכוד של ביולוגיה וכללים חברתיים. ואני מאמין שהכללים נקבעים באותה מידה על ידי גברים ונשים. הטיעון הפמיניסטי כאילו לגברים יש מונופול על הכללים לא מקובל עלי. אני לא מקבל את זה שנשים חלשות והכל מוכתב להן".

או שגברים לא ששים להחליף תפקידים, כי הם יודעים שבשעה שהם גמרו את הארוחה העסקית האישה שלהם הספיקה לסיים יום עבודה, לאסוף את הילדים,  לשחק, להאכיל, לרחוץ, להשכיב, לכבס, לקפל ולסדר את הבית.

"אותו דבר אני יכול לטעון לגבי נשים. רובן לא רוצות להתחלף עם גברים שמשרתים במילואים, קורעים את התחת ומתמודדים בתחרות קשה בעבודה.  במקרה של גירושים הם אלה שלא יקבלו את הילדים אבל ימשיכו לשלם מזונות.  לרוב הגדול של הנשים נוח להיות נשים, וזו אחת הסיבות שהפמיניזם לא מוביל לשום מקום. מי רוצה להיות בהמת משא?".

ברשימת הפריבילגיות שנשים נהנות מהן, לשיטתך, אתה מונה את הפטור משירות בחבר מושבעים. אני הייתי מוסיפה את הפטור ממצוות עשה שהזמן גרמן. אלא שמה שאתה רואה כהקלה הוא בסך הכל אמצעי להרחיק נשים מעמדות השפעה.

"אני לא בטוח שזה כך. אני חושב שהמטרה הראשונה היא להגן על הנשים, כי נשים לא מוגנות פשוט ימותו. הן לא יעמדו בזה. המטרה הראשונה היא להגן על נשים כדי שיוכלו למלא את תפקידן הביולוגי".

בפרק המרתק ביותר בספר מתייחס ון- קרפלד למיתוסים היסטוריים שנוצרו על ידי המחקר הפמיניסטי. אחד מהם הוא היחס הבעייתי לנשים בזמן הרייך השלישי. המפלגה הנאצית ראתה את ייעודה העיקרי, שלא לומר הבלעדי, של האישה הארית בלידה ובטיפוח דור נוסף של טהורי גזע. ון- קרפלד לא מבין מה כל כך מקומם בזה.

המדיניות הנאצית ביחס לנשים, טוען ון- קרפלד, לוותה ברשימה ארוכה של הטבות מיוחדות: מענק חתונה, קצבאות ילדים, תמיכה בנשות לוחמים, הרחקת נשים מעבודה במפעלים כבדים. בעמוד 29 הוא מפרט את השקפתו האישית של אדולף היטלר בנושא: "היטלר ראה נשים כיצורים עדינים שאינם מתאימים לחספוס ולקשיים שבפוליטיקה". מסקנתו של היטלר היתה שיש להגן על נשים, בין השאר על ידי סגירת דלתות הכניסה לפוליטיקה, לאקדמיה או לעריכת דין.

סליחה, אבל הדמיון בין תפישתו של היטלר ובין תפישתך לא מדליק אצלך כמה נורות אדומות?

"ללא התייחסות להיטלר, כן, אני חושב שנשים זקוקות להגנה מיוחדת על מנת שיוכלו לחיות ולמלא את תפקידן הביולוגי".

ועם התייחסות להיטלר?

"בעניין הרייך השלישי יש להפריד בין אגדה למציאות. אני נותן השנה קורס עם ד"ר עודד היילברונר על 'הרייך השלישי בין שפיות לטירוף'. ברייך השלישי היו אספקטים שפויים לגמרי והיו אספקטים מטורפים. היחס לנשים הוא בין האספקטים היותר שפויים".

זה לא מוזר בעיניך שאדם משכיל ותרבותי מוצא את עצמו מסכים עם היטלר ביחס למעמד האישה?

"אני בן אדם כמו כל אחד אחר. הייתי רוצה הסכמה ופרסום, אבל כאקדמאי אני חושב כמו ניטשה: העובדה שרוב האנשים חושבים משהו, אינה אומרת דבר לגבי אמיתותו".

בסיכום הספר אתה לועג לפמיניזם וטוען שזו תורה של נשים שלא הצליחו למצוא חתן. לך יש חך שסוע. יכול להיות שגם תפישת עולמך קשורה לאיך שאתה נראה?

"השאלה היא לא מיהו פרופסור ון- קרפלד, אלא אם מה שאני כותב הוא נכון או לא. נניח שמחר נגלה שאיינשטיין כתב את תורת היחסות כי היה מטורף. זה לא אומר דבר על אמיתות התורה. לכל אחד מאיתנו יש יתרונות וקשיים, אבל צריך לשפוט אותנו לפי התוצר".

קיימת שאיפה להשמיד את המין הגברי כולו. לא, זאת לא בדיחה וזה כלל לא מצחיק. זו שאיפה אמיתית אך לפני שארחיב ואביא דוגמאות, ברצוני לבקר דווקא גברים כי לגברים יש 3 תכונות דפוקות שאינני אוהב והרבה פעמים בגללן הם מכניסים לעצמם "גול עצמי" ומכשילים את כל הגברים בעולם (כולל את עבדכם הנאמן):

1.  גברים צוחקים וממציאים בדיחות בעיתוי הכי לא מתאים ודווקא במצבים שגברים נפגעים הכי הרבה: אתה יכול לדבר עם גבר על נושא הכי כאוב בעולם והוא כבר ימציא בדיחה קורעת (כלומר יעשה צחוק בעיתוי לא מתאים). יש לנטייה הזאת מספר סיבות והסברים, כפי שגברים אומרים בגלוי - לפעמים עדיף לצחוק על משהו מאשר לבכות בגללו, וברמה העקרונית הם צודקים. הבעיה שכיום במיוחד בעידן טכנולוגיית המידע, קל לפתוח מסעות לינץ' ושיימינג דרך הפייסבוק, עוד יותר קל במיוחד לנשים פמיניסטיות מניפולטיביות, להוציא דברים מהקשרם, ולנצל לרעה כל שטות שתכתוב אם בסערת רגשות, תיסכול או שיעמום.

כפי שמסביר ד"ר וורן פארל בספרו THE MYTH OF MALE POWER, זו מסורת שהתפתחה במשך מאות שנות מלחמה שגברים ששרדו זוועות מחרידות בשדה הקרב, היו מתאספים, משתכרים ומספרים בדיחות. גברים מעדיפים לצחוק כפי שנשים מעדיפות לבכות אבל זה לא אומר שהם חסרי רגישות, אטומים או בלתי פגיעים - זו פשוט דרך ההתמודדות שלהם ולמעשה היחידה בה החברה שלנו מרשה ומאפשרת לגברים להתבטא. בעיית הבעיות כפי שציינתי, שפמיניסטיות יודעות נהדר לנצל באופן הכי ציני והכי בוטה את הנטייה הזאת של גברים כדי לטעון פעמים רבות כאילו "לא מפריע לגברים שנשים מעליבות ופוגעות בהם, להיפך, זה מצחיק ומשעשע אותם", "את עושה להן טובה, זה דווקא מדליק אותם" וכו'. אני מנסה להסביר לגברים (ולא בהצלחה, אם להודות באמת) שיש הבדל עצום בהומור הגברי לעומת הנשי - גברים משתמשים בהומור מתוך מצוקה ועמדת נחיתות, נשים משתמשות בהומור כדי לעקוץ, להעליב, לפגוע ולהכאיב מתוך גאוותנות.

2. גברים הם אובייקטיבים, פאסיבים ו"ניטראליים" מתי שלא צריך. יש להם קושי בסיסי מובנה להתווכח עם אישה, לא משנה עד כמה היא שונאת אותם וכמה טיעוניה הזויים ובלתי מבוססים ושקריים - ככל שהיא תוקפנית וצועקת חזק יותר - כך הגבר נסוג לאחור מהר יותר. לעומת זאת לגבר אין שום בעיה להתווכח בקולי קולות על סף אלימות מילולית בוטה עם גבר שדווקא מסכים לדעתו ב100 אחוז!!!! במילים אחרות אין בכלל דבר כזה סולידאריות-גברית כפי שהיא קיימת אוטומטית אצל נשים (לכן הביטוי השקרי "שוביניזם" הוא כלל לא רלבנטי ולא קיים במציאות!!!!).

3. גברים ובייחוד הישראלים, הם פחדנים, מוגי לב וחסרי עמוד שידרה. הרבה גברים אמרו ואומרים לי ב4 עיניים: "אתה צודק לגמרי אבל עזוב, אל תגלה לאף אחד שדיברנו על זה". גברים מפחדים פחד מוות מהכוח החברתי הבלתי מעורער ובלתי מוגבל שיש לנשים - הם חוששים מחרם, כפי שהם אומרים לי בגלוי:"אני לא רוצה שמישהי שקרובה אליי תתפוס אותי מתעסק עם זה". גילוי נאות: גם אליי פנו ופונות עד היום נשים ומבקשות בנימוס (כאילו שהן פונות לילד) :"עזוב יעקב, אל תתעסק בנושא". מיותר לציין שבמקרה שלי זה משפיע הפוך כי חוקר אמיתי בנשמתו לא מפחד להיכנס ל"אזורי הסכנה".

ובחזרה לנושא השמדת הגברי (ולא במרכאות):

השאיפה של "עולם ללא גברים" או כפי שפמיניסטיות כמו פרופסור מארי דלי מארה"ב אמרו ואומרות בגלוי "נפעל שיהיו רק 10 אחוז גברים בעולם" זו לא בדיחה, פליטת פה או אמירה קיצונית ספונטאנית של מטורפת כזאת או אחרת אלא מדיניות ממוסדת היטב - תהליך שלם בתחום שנקרא הנדסה חברתית, שנועד להבטיח שאפילו לא יהיה צורך להרוג או להשמיד את הגברים - הם כבר יעשו זאת בעצמם.

דן מרגלית הוא דוגמא אחת לחזיר פמיניסט שסוגד למין הנשי. פעמים רבות כשהנחה את תוכניתו "פוליטיקה" ו"פופוליטיקה" הוא העלה את הדיון בשאלה "האם עולם ללא גברים אפשרי?" תמיד בחיוך רחב, ממחזר את אותן טענות שוב ושוב:"עולם ללא גברים יהיה עולם ללא אלימות, ללא שנאה, ללא מלחמות, ללא תחרות, ללא שחיתות וללא פערי שכר" וכו', מביא תמיד פמיניסטיות וחוקרים שונים שמאשרים את תיאורית "העולם האידיאלי ללא גברים". בתו שירה היא כיום אחת הפמיניסטיות הכי חזקות ומשפיעות בתקשורת ובאינטרנט בישראל (ניהלה את ערוץ 2 וכיום מנהלת את אתר האינטרנט הפמיניסטי סלונה). עודד שוחר אומנם היה מאוזן יותר יחסית ממנו אך עדיין, עצם העלאת השאלה היא בלתי לגיטימית לחלוטין - החליפו את המילה 'גברים' ב'כושים', 'יהודים', 'ערבים', 'צוענים', 'הומוסקסואלים', 'אינדיאנים' או כל קבוצה אתנית אחרת ותבינו.

טענתי פשוטה: מדובר כאן בתעמולה ושטיפת מוח, מלחמה פסיכולוגית (שאגב עובדת פרפקט על ילדים בגיל הרך) לא "איך טכנית נשמיד את הגברים" אלא יותר איך לגרום לגברים להרגיש כמו אפסים והנה עובדה שזה בדיוק מה שקורה - רק במדינת ישראל הקטנטונת מתוך 400 מתאבדים בשנה, 200 אלה גברים בהליכי גירושין וזה כמובן לא מזיז לאף אחד. גם שהמספר יעלה ל4,000 או 40,000 גברים, אני מתערב אתכם על מה שתרצו - זה לא יזיז לאף אחד במדינה המסריחה שלנו !!! איך אני יודע? זה משהו שקורה בכל העולם - בכל המדינות שבהן השתלטו הפמיניסטיות, אחוז הגברים המתאבדים הולך וגדל במהירות שיא ולא רק שזה לא מזיז לפמיניסטיות - הן אף דורשות לצנזר ולהשתיק לגמרי את הנושא כפי שמסבירה האישה המקסימה הזאת מקנדה!!

לא. זה לא מצחיק.

הרבה פעמים אנשים, כולל חברים טובים וקרובים אומרים לי:"אתה צודק אבל אתה מאוד מגזים ונסחף", "אתה קיצוני". זה לא מזיז לי כי אני יודע שככל שההתנגדות גדולה ושורשית יותר, במיוחד כשהיא מגיעה מגברים, כך זה מוכיח שקשר השתיקה סביב הנושא גדול יותר, אז תמשיכו להגיד שאני היסטרי, שאני פרנואיד או משוגע. זכותכם. רק תעברו על הקישורים שאני מביא כי זאת חוכמה מאוד קטנה לבטל את דבריי מבלי לקרוא, ללמוד לעומק ולהיחשף לממצאים שאני מביא!!! יש כמובן את הבדיחה שאני שומע המון מגברים (ראו בתחילת דבריי על 3 נקודות התורפה של הגבר):"עולם בלי גברים? הלוואי! אני בתור גבר בודד איחשב נסיך ויהיו לי אלף נשים!", אז אבקש שתחסכו אותה ממני!!

מתוך אתר YNET ידיעות אחרונות: 

"מי בכלל צריך גברים?

כמעט בכל קטגוריה נמצא שנשים מוצלחות יותר מגברים. ובכל זאת, בעולם גברי כשלנו, זה לא מספיק להן כדי להשיג ג'ובים טובים יותר, ושכר גבוה או לפחות זהה לשכר הגברים בתפקידים זהים. האם יש סיכוי שאפליית הנשים תיעלם? אולי בעתיד הרחוק כשאפשר יהיה לשבט ילודים ואז יתברר שהגברים הם בכלל גזע מיותר"

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2898553,00.html

מניפסט החלאה - חומר לימוד חובה בחוג לימודי המגדר באוניברסיטאות:

"בינו לבין עצמו יודע כל גבר שהוא חתיכת חרא חסרת ערך. תחושת החייתיות גוברת עליו וגורמת לו בושה עמוקה. כיוון שאינו רוצה דווקא לבטא את עצמו, אלא להסתיר מהזולת את גופניותו המוחלטת, את האגוצנטריות המוחלטת שלו, את השנאה והבוז שהוא חש כלפי גברים אחרים, כמו גם להסתיר מפני עצמו את השנאה והבוז שהוא חושד שגברים אחרים חשים כלפיו, וכיוון שמערכת העצבים שלו אינה משוכללת, והיא מתערערת בקלות עקב כל הפגנה פעוטה של רגש או של תחושה – הגבר מנסה לאכוף קוד "חברתי" המבטיח תפלות מושלמת, שאין בה אף שמץ של רגש או של דעה מקוממת. הוא משתמש במונחים דוגמת "להזדווג", "מגע מיני", "לקיים יחסים עם" (בשביל גברים קיימת יתירות במונח "יחסי מין"), אשר מצופים שכבה עבה של נימוסים פלצניים – חליפה לשימפנזה."

סטודנטית לגנטיקה בשם מיכל דקל שנשלחה לייצג את ישראל בתחרות מדעית בינלאומית כשהיא טוענת שההישג המדעי החשוב ביותר הוא להוכיח שניתן להביא לעולם תינוקות ללא צורך בגברים (ולא חס חלילה אולי להציל אנשים ממחלות סופניות??)

https://www.youtube.com/watch?v=I4Op5ddCNRo

דיון שלם שפמיניסטיות טוענות ש"זהו, הגברים הם גמורים": (שולח חיבוק ע-נ-ק לכריסטינה הוף סומרס שיוצאת להגן על הגברים באומץ יוצא מהכלל!!)

https://www.youtube.com/watch?v=QNINB0tyGI0

http://bananot.co.il/articles/334

"ולסיום, תפילה קצרה

כגבר, בן אחד הדורות האחרונים של מיני, אינני כועס או מצר על הכחדתי, נהפוך הוא, אני מברך על התהליך האבולוציוני שעתיד להתרחש. אני מקבל בהכנעה את היעלמותי הקרבה ומשתדל למלא את זמני בסגידה מתמדת לאדון המתחזק והגודל. אני זועק ,בצורה אווילית משהו, על היותי רלוונטי, על היותי מין אך בשום פנים אינני נאבק. המאבק בנשיות הוא המאבק באנושיות כפי שהיא אמורה להראות וכפי שהיא אכן תראה. הנשיות היא הצורה הראויה היחידה לחיים אנושיים על פני כדור הארץ ומחוצה לו. ועל כן לא נותר לי אלא ללחוש תפילה קצרה: "מי ייתן ותבוא גם נשיות עלי."

"

משהו שכותב רב בישראל בשם מניס פרידמן:

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3800419,00.html

"אם תפשיט מהגבר את כל הגינונים החיצוניים, אם תיקח ממנו את המכונית, את הכסף, את הנעליים האופנתיות – אז הוא חש שאין כלום, רק עפר. כל גבר נבהל מכך שבסוף הוא יסתכם בכלום "

מתוך אתר וואלה:

"כל הגברים אותו הדבר

מחקר חדש מוכיח שנשים מסובכות יותר גנטית מגברים. הן לא רק שונות יותר מגברים מכפי ששיערו, הן גם שונות יותר זו מזו"

http://news.walla.co.il/item/706732

עיתונאית פמיניסטית מאנגליה:"כל הגברים הם אנסים, להכניס את כולם לכלא ולירות בכולם"

http://www.dailywire.com/news/8386/feminist-journalist-all-men-are-rapists-and-should-amanda-prestigiacomo

בלוגרית פמיניסטית מארה"ב אומרת שיש להשמיד את כל הגברים בעולם ומציגה תוכנית פעולה הדרגתית:

https://www.youtube.com/watch?v=uSCPPkI-Ywo

עוד דוגמאות ופירוט נוסף בפוסט שכתבתי בנושא בבלוג:

http://cafe.themarker.com/post/1182285/

לפניכם פוסט נהדר של יואב לוין, מנהל "אנטי פמיניזם ישראל - קבוצת דיון ועבודה":

https://www.facebook.com/groups/antifeminismandmisandry

ואתר "הכרוניקה של תרבות המיזאנדריה"

http://yinfol.wixsite.com/antifeminismil-org

דפוסי שליטה נשיים ומיתוס ההגמוניה הגברית: מודל של אינטראקציה גברית/נשית בחברה החקלאית המסורתית

המאמר הבא מבוסס על מחקר פרי עטה של חוקרת בשם סוזן קרול רוג'רס. הוא נקרא "דפוסי שליטה נשיים ומיתוס ההגמוניה הגברית: מודל של אינטראקציה גברית/נשית בחברה החקלאית המסורתית". הנה הקישור:

http://www.faculty.fairfield.edu/dcrawford/rogers.pdf

זהו מאמר ארוך למדי אך מאיר עיניים. עשרים ותשע עמודים של קריאה משובחת, חשובה מעין כמוה. כל מי שמתעניין בהפרכת הטיעונים הפמיניסטיים, ובעיקר אלו שעומדים בבסיס התיאורית שלהן כגון מודל דולות הידוע לשמצה ושמשמש כבסיס לכל תכניות האלמ"ב נגד גברים, רעיון "הפטריארכיה" ולכל אלו המעוניינים לרכוש כלים איכותיים לדיון עמן, מומלץ לקרוא את כל המאמר. בכל אופן אני אסכם כאן את המחקר בקצרה ואוסיף עליו עוד כמה דברים כדי לבהיר ולחזק את הנקודות שעולות בו.

סוזן מתחילה את מחקרה בכך שהיא מציינת את אחת מנקודות התורפה היותר בעייתיות של המחקר האנתרופולוגי בהיותה דיסציפלינה הבנויה על כמה הנחות גורפות ולא מבוססות שמשפיעה באופן ישיר על איך שהחוקרים מבינים ורואים מונחים ומושגים ככוח, שליטה וסמכות. אנתרופולוגים מניחים בדרך כלל שצורות הכוח, השליטה והסמכות היחידות שלהן יש תוקף ומשמעות מעשית כלשהיא הם אלו שעוברות קודיפיקציה רשמית ופורמלית כמו כללים, חוקים, תקנות ועמדות במוסדות פוליטיים. היינו הן מתייחסים אך ורק לצורות כוח פורמליות וממוסדות ומתעלמים מכל השאר. כאמור אין בתצפיותיהם שום מקום לצורות של כוח לא פורמלי ולכן הם פשוט מתעלמים לחלוטין מגילויי וצורותיו השונים. לשיטתם לראש העיר יש כוח: לאשת ראש העיר אין. ואם כך העיוות הזה של המציאות וראייתה באופן מעוות וחלקי בלבד תוך התמקדות בהיבטים הפורמליים של כוח וסמכות גורמת לו (לכוח ולסמכות) להיראות כאילו ההגמוניה הגברית היא כמעט אוניברסלית ומתפרשת על פני כל ההיסטוריה והחברות השונות שעלו על בימתה מאז שחר ימיה של האנושות כולה. העיוות השקרי הזה של המציאות הוא הבסיס לרעיון הפטריארכיה. כדי להחמיר ולסבך עוד יותר את העניינים במהלך ההיסטוריה האנושית גברים ונשים כאחד התנהגו על בסיס המיתוס הזה כאילו הגברים הם הדומיננטיים כאשר בפועל ובמציאות למצב הזה היו יותר הרבה ניואנסים.

סוזן כותבת, "למרות שגברים בחברה החקלאית המסורתית תופסים עמדות של כוח וזוכים בתמורה לכבוד והערכה מצד הנשים ולכן באופן שטחי מצטיירים כדומיננטיים הם מחזיקים פועל מעט מאוד כוח אמתי" (עמוד 728). מתצפיותיה ובחינתה את החברה החקלאית המסורתית, נמצא שנשים ששלטו במרבית המקורות (המשפחתיים והאחרים) וגם היו אלו שקיבלו את ההחלטות לגבי השימוש בהן כך שמרבית הכוח המעשי היה נתון בידיהם ולא בידי הגברים. ואם זה המצב, אם הנשים החזיקו בידיהן ברוב הכוח, אז למה להתנהג כאילו המצב הפוך? למה להציג תמונה כאילו הכוח אינו נמצא בידי הנשים אלא דווקא בידי הגברים כאשר זה לא מה שקורה בפועל במציאות? זה למעשה הדבר המדהים ביותר והתשובה האולטימטיבית במחקרה של סוזן. היא מבינה את זה במאה אחוז ותשובתה לא משאירה מקום לספקות. קודם כל היא מתחילה על ידי הגדרת המיתוס כאמונה שניתן לראות שבבסיסה אינה תואמת או בנויה על נתונים אובייקטיביים או על עובדות אמתיות כפי שבאות לידי ביטוי במציאות. קחו כדוגמא אחרת את הנרטיב שגברים שחורים או מכל מוצא אתני שונה (ונחות) הם בעלי איבר מין יותר גדול מאשר בקבוצה האתנית השלטת. מדובר במיתוס כמובן. אולם למרות הכול אפילו גברים שחורים או מכל קבוצה אתנית נחותה אחרת בחברה, למרות שהם הכי חשופים בעצמם לאיבר מינם, מתחילה להאמין במיתוס זה למרות שהוא לא מוכח עובדתית ומעוגן בנתוני אמת. אבל בשורה התחתונה זה לא נכון. זה חלק מנרטיב גזעני שמכוון להוריד את השחורים או שוב כל קבוצה אתנית אחרת בחברה לרמה של חיות. וזה שורשיה אגב בתולדות העבדות של השחורים בארצות הברית. על התופעה הזו ניתן לקרוא בלינק הבא:

http://racehist.blogspot.ca/2010/01/oversized-penile-length-in-black-people.html

כאן חשוב לציין שמיתוסים יכולים להיות מזיקים אך גם טובים ולמעשה חלק מהן חשובים ובלתי נמנעים על מנת להחזיק את החברה ואת מרקם היחסים העדין בה בין האנשים. אז אנחנו הולכים לדבר כאן עכשיו ולחזור לא רק על הרעיון כיצד מיתוסים יכולים להיות פרודוקטיביים אך גם הרסניים כאשר החברה מפסיקה להבין אותם כמיתוס ולראותם כאמת מוחלטת. בקבוצות שסוזן בדקה וחקרה לא הגברים ולא הנשים האמינו שהגברים הם הכוח הדומיננטי השליט בחברה אך הן הנשים והגברים התנהגו כאילו זו האמת. למה? במערכת יחסים עדינה ומורכבת כזוגיות או נישואים שני הצדדים רוצים להרגיש שווים, רצויים, מוערכים ולכן גם כבעלי יתרונות ברורים האחד מול השני. והם מעוניינים בכך שתכונות אלו יחולקו ביניהם בצורה הוגנת, לאו דווקא שוויונית במובן האבסולוטי של הרעיון כך שאף אחד לא ירגיש מקופח, משני או כסטטיסט בלבד. הם רוצים להיראות כאילו האחד והשנייה "זכו" זה בזו. יתר על כן, גברים ונשים כאחד רואים עצמם תלויים הדדית זה בזה. הם אינם תלותיים האחד בשנייה אלא מבינים את התלות ההדדית לא רק בין גבר לאישה אלא בין כל פרטי החברה. הבנה זו מפתחת אצלם את סוג הענווה הרצוי שבו הם מבינים כי כדי להיות מאושרים אנו זקוקים באופן משלים האחד לשני ולא בראייה ובהליכה האגואיסטית  לבד האחד על חשבון ועל הגב של השני.

כאשר בוחנים מציאות זו דרך משקפי הילודה, הצאצאים והעובדה שלאישה יתרון ופריבילגיה מוחלטת על הגבר בתחום שהוא הכי משמעותי עבור הזוגיות, אמת זו מוכיחה את עצמה לא רק כנכונה והכרחית אלא אף מקבלת יותר משנה תוקף. סוזן מציינת כי בחברות החקלאיות המסורתיות הדבר אפשר להגשים ולהבין ששני חלקי המשוואה תלויים הדדית זה בזו ולכן אנו משתדלים גם כיום ליצור מבנה חברתי שגורם לגברים ולנשים כאחד להרגיש מוערכים וכי הם מטופלים בכבוד והגינות במערכת יחסים שכזו

אז מה היו אותם המשאבים וצורות הכוח הלא פורמלי שבהן שלטו הנשים? בחברות החקלאיות יחידת המפתח של הייצור הכלכלי והחברתי הייתה המשפחה הגרעינית. בעל, אישה, ילדים, ואולי חברים מורחבים של המשפחה בצורה של סבא וסבתא. ג'יל דוביש בניסיונה להעריך את הכוח שנשים החזיקו בחברות החקלאיות, גיבשה ארבעה קריטריונים כדי להגדיר עד כמה שווה הכוח המופץ בין בעלים ונשים: א) איך הזוג מתנהג האחד כלפי השנייה ובאיזה כבוד הם מתייחסים זה לזו, הן באופן פרטי ופומבי; ב) באיזו תדירות או כמה בני הזוג מתערבים ונכנסים האחד לתחומי האחריות של השני ?; ג) איך הוקצו משאבי המשפחה?; ד) כיצד התקבלו ההחלטות לגבי תכניות הנוגעות לילדי המשפחה? הנה דוגמא מעשית של איך זה עובד במציאות אפילו היום: בכפרים יווניים למשל, נשים שולטות בכל המשאבים הכספיים והפיננסיים של המשפחה, כי הם לוקחים אחריות עיקרית להפקת המזון/מוצרים שיימכרו בשוק המקומי. הנשים עושות את הלחם, מייצרות את החמאה, אורגות את הבד, אוספות את הביצים, חולבות  את העזים, מפיקות את הגבינה, וכך הלאה. הן הולכות לבסוף ומוכרות את מרכולתם בשווקים, קובעות את המחירים, וגובות את התשלום.

עד כה, אלו הם המניעים העיקריים של השגשוג והנוחות של המשפחה. גבר ללא אישה חרוצה, תומכת ונאמנה, כמו זו המתוארת למעלה, שחייה הם עבור המשפחה ולא עבור גחמותיה האגואיסטיות וההדוניסטיות שלה, חייו יהרסו ויהפכו לגיהינום עלי אדמות. למעלה הבאתי דוגמא מן התרבות היוונית, אולם מציאות זו קיימת כמובן בכל התרבויות ולמעשה אחד הביטויים היפים ביותר למציאות זו אפשר למצוא במקורותינו שלנו בספר משלי בשיר הלל לאישה מעין זו שנקראת אשת חייל. למי שאינו בקיא בספרות המקראית אציין רק שספר משלי הוא חלק ממה שנקרא מאגר החכמה בספרי התנ"ך ומדובר לאו דווקא בספרות מקראית גרידא אלא כפי שאמרתי קורפוס חכמה שחלקו אותו כל התרבויות והאנושות כולה. לכן, השיר מבטא אמת אוניברסלית. ברצוני לצטט את השיר:

י  אֵשֶׁת-חַיִל, מִי יִמְצָא;    וְרָחֹק מִפְּנִינִים מִכְרָהּ.
יא  בָּטַח בָּהּ, לֵב בַּעְלָהּ;    וְשָׁלָל, לֹא יֶחְסָר.
יב  גְּמָלַתְהוּ טוֹב וְלֹא-רָע    כֹּל, יְמֵי חַיֶּיהָ.
יג  דָּרְשָׁה, צֶמֶר וּפִשְׁתִּים;    וַתַּעַשׂ, בְּחֵפֶץ כַּפֶּיהָ.
יד  הָיְתָה, כָּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר;    מִמֶּרְחָק, תָּבִיא לַחְמָהּ.
טו  וַתָּקָם, בְּעוֹד לַיְלָהוַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָהּ;    וְחֹק, לְנַעֲרֹתֶיהָ.
טז  זָמְמָה שָׂדֶה, וַתִּקָּחֵהוּ;    מִפְּרִי כַפֶּיהָ, נטע (נָטְעָה) כָּרֶם.
יז  חָגְרָה בְעוֹז מָתְנֶיהָ;    וַתְּאַמֵּץ, זְרוֹעֹתֶיהָ.
יח  טָעֲמָה, כִּי-טוֹב סַחְרָהּ;    לֹא-יִכְבֶּה בליל (בַלַּיְלָה) נֵרָהּ.
יט  יָדֶיהָ, שִׁלְּחָה בַכִּישׁוֹר;    וְכַפֶּיהָ, תָּמְכוּ פָלֶךְ.
כ  כַּפָּהּ, פָּרְשָׂה לֶעָנִי;    וְיָדֶיהָ, שִׁלְּחָה לָאֶבְיוֹן.
כא  לֹא-תִירָא לְבֵיתָהּ מִשָּׁלֶג:    כִּי כָל-בֵּיתָהּ, לָבֻשׁ שָׁנִים.
כב  מַרְבַדִּים עָשְׂתָה-לָּהּ;    שֵׁשׁ וְאַרְגָּמָן לְבוּשָׁהּ.
כג  נוֹדָע בַּשְּׁעָרִים בַּעְלָהּ;    בְּשִׁבְתּוֹ, עִם-זִקְנֵי-אָרֶץ.
כד  סָדִין עָשְׂתָה, וַתִּמְכֹּר;    וַחֲגוֹר, נָתְנָה לַכְּנַעֲנִי.
כה  עֹז-וְהָדָר לְבוּשָׁהּ;    וַתִּשְׂחַק, לְיוֹם אַחֲרוֹן.
כו  פִּיהָ, פָּתְחָה בְחָכְמָה;    וְתוֹרַת חֶסֶד, עַל-לְשׁוֹנָהּ.
כז  צוֹפִיָּה, הילכות (הֲלִיכוֹת) בֵּיתָהּ;    וְלֶחֶם עַצְלוּת, לֹא תֹאכֵל.
כח  קָמוּ בָנֶיהָ, וַיְאַשְּׁרוּהָ;    בַּעְלָהּ, וַיְהַלְלָהּ.
כט  רַבּוֹת בָּנוֹת, עָשׂוּ חָיִל;    וְאַתְּ, עָלִית עַל-כֻּלָּנָה.
ל  שֶׁקֶר הַחֵן, וְהֶבֶל הַיֹּפִי:    אִשָּׁה יִרְאַת-יְהוָה, הִיא תִתְהַלָּל.
לא  תְּנוּ-לָהּ, מִפְּרִי יָדֶיהָ;    וִיהַלְלוּהָ בַשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ.  {ש}

עכשיו, התגובה הפמיניסטית הטיפוסית לכך היא ואההה ... תראה איך קשה היא עובדת האישה המסכנה... ואההה ... בעלה פשוט יושב על התחת שלו ולא עשה דבר .... ואההה ... היא עברה התעללות ונוצלה ...דוגמא לכך ניתן לראות כאן:

https://www.marxists.org/subject/women/authors/dixon-marlene/super-exploitation.htm

תגובות אלו לשיר ההלל למעלה מתעלמות משתי מציאויות חשובות ביותר. קודם כל האישה המתוארת "באשת חייל"  באה ממשפחה מאוד עמידה, זה ברור מהתיאור בשיר. לא כולם זוכים להיות אמידים. אלה החיים ואין מה לעשות. הדבר היחיד שחשוב הוא אפילו לא ההזדמנות להיות אמיד אלא לחיות בכבוד. לכן, האישה "באשת חייל" יכולה לשקול איזה שדה לעבד, מה לשתול וכך הלאה, אבל היו סמוכים ובטוחים שהיא לא תעשה את העבודה הפיזית הקשה. תפקידה הוא בניהול העבודה ולא בעבודה הפיזית. את זו, אז כהיום, ביצעו הגברים, בעיקר מעוטי היכולת ביניהם שהיו צריכים לפרנס את משפחותיהם, את ילדיהם ואת נשותיהם. שנית וזו המציאות השנייה שממנה מתעלמים מעלי הטענות כגון אלו שלמעלה זה שהגברים העמידים אינם יושבים על התחת ולא עושים. הם יוצרים את המבנים הפוליטיים והחברתיים המאפשרים עבור הכלכלות שלהם לעבוד. הם קובעים את הבסיס עליו מתנהלת הכלכלה, הם מתווכים בסכסוכים, הם מחוקקים חוקים, אוכפים אותם וכו.

במילים אחרות, הם ממסדים את הכוח והסמכות, כותבים את הקודיפיקציה ויוצרים  את ההקשר הפוליטי שעל בסיסו עובדת ומתפקדת כל החברה. ולכן, רק כאשר נבחנים מוקדי הכוח הפורמלי והמבנים הממוסדים של הסמכות, הם נראים לגמרי דומיננטיים. אבל הם לא. אז בזמן שבעלה מנהל את בסיס הכוח הפורמלי, "אשת החיל" שלנו מבלה בניהול בסיס הכוח הלא פורמלי. היא עמלה ומבלה את יומה בניהול כוח העבודה הגברי שעומד לרשותה. היא מקבלת את הפשתן ומכינה אותו לשיווק בשווקים. היא מוודאת שילדיה טופלו כראוי. היא תורמת לעניי עירה. היא דבקה בתכונות של חכמה, אהבה, נאמנות, חמלה וחסד. ואז, מגיע "איש החיל", ובהתאם להסתה הפמיניסטית, מעיף לה סתירה, שודד את כספה, כופה עליה לשרתו ללא הפסק, מחליט שהוא לא אוהב את מה שהילדים עושים, איך הם לבושים, מה היא עשתה ואיך היא התלבשה ובסוף מצווה עליה ללכת למטבח ולהביא לו אוכל. אז איך אומרים באנגלית: בולשיט או my fucking ass he does this. אבל זה מה שהמיתוס הפמיניסטי של הפטריארכיה רוצה שנאמין, לא? כי גברים הם נצלנים ומעליבים ואלילי השליטה. והם מחזיקים את כל רסן השלטון ולא יהססו להשתמש בו ובכוח שניתן להם כדי לפגוע ולהגביל את חייהן של נשים: נשותיהם, אחיותיהם, בנותיהם, אמותיהם. ותוך כדי כך, להרוס את החברה כולה. והפתרון היחיד לבעיה הנוראה הזו של ההתעללות, הרוע והניצול הגברי הוא לקחת מהם את כל הכוח הציבורי, הרשמי, הפורמלי והממוסד תוך כדי שמירה של הנשים על מוקדי הכוח הלא פורמלי המסורתי שלהן, המשך השליטה הנשית על כל המשאבים המשפחתיים כולל אלו של הילדים והמקורות הפיננסיים. זהו הפמיניזם על קצה המזלג ולאור זה אפשר להבין את התנגדותם לשינוי בחזקת הגיל הרך, לשינוי בחוקי המזונות, חוקי הפלה, זכויות רבייה (לנשים בלבד), גירושין, חלוקת דיני קניין וכך הלאה. כל אלה הם הדרכים לעגן שליטה מוחלטת של נשים הן על המשאבים המשפחתיים כמו גם אלו הציבוריים. הפמיניזם אף פעם לא רצה וגם כיום לא רוצה שוויון. הפמיניזם זה אגו טריפ של כוח, רצוי את כל הכוח.

ואם כך, החברות החקלאיות המסורתיות ראו והבינו שהנשים שלטו בפועל ברוב המשאבים הסופיים של החברה כולל אלה של הגברים הפחות עמידים ובפועל גם אלו האמידים שביניהם. נשים בחברות אלו גם הבינו שכדי להחזיק מערכות יחסים זוגיות של נישואין שהן הבסיס לכל חברה תקינה עליהן לגרום לגבר להרגיש כמוערך, כפחות פגיע ופחות מתגונן. מי היה רוצה שיתייחסו אליו כמו עבד או משרת. לכן הנשים ויתרו מצד אחד והגברים הסכימו לקחת את מבני הכוח הפורמליים, שאינם יכולים להתקיים ללא הבסיס של הכוח הלא פורמלי ועבודתם של גברים פחות אמידים שנתונים למרות הנשית של אותו כוח לא פורמלי ובמילים אחרות כאשר הנשים ממשיכות להחזיק באותם מוקדי הכוח הלא פורמליים החשובים באמת. וכדי לוודא כי גברים ונשים כאחד ירגישו מוערכים באותה מידה, יצרו אבותינו הקדמונים מיתוס של הדומיננטיות הגבריות בידיעה כי יחסי הכוחות האמתיים אינם משקפים את המציאות ומיתוס זה ושבפועל הכף נוטה בכבדות לטובת הנשים. במילים אחרות, כולם הבינו את שרעיון הדומיננטיות הגברית או אם תרצו "הפטריארכיה" אינו אלא מיתוס. סיפור שנועד לעורר כבוד ושגשוג הדדי. ובמשך אלפי, עשרות, מאות ואף מיליוני שנים זה עבד בצורה מושלמת.

אז מה קרה עם המיתוס של הדומיננטיות הגברית !? בשלב מסוים בתרבות שלנו שכחנו שזה רק מיתוס, שכחנו שזה סיפור בלבד. סיפור עם מוסר השכל חשוב שבא לשבח ולהלל, סיפור שמבטיח כבוד והערכה הדדית בין גבר לאישה. מה שקרה זה שקבוצות של ארגוני נשים זועמות ונקמניות החליטה כי "הדרת" רגלי נשים ממבני כוח פורמליים הייתה בעיה וכי היא זקוקה לתיקון. ואתם יודעים מה, בואו נהייה מספיק הוגנים. בסדר. בואו ניתן יותר סמכות לנשים בתוך מבני הכוח הרשמיים, אפילו שהן מראות נטייה קטנה או רצון להיות שם. אבל, בתמורה לגישה זו, נשים תצטרכנה לוותר על גישתם הבלעדית למבני כוח לא פורמליים נשיים מסורתיים. וזה לא קורה. זה גם לא ייקרה, כי נשים לא יותרו ולא ניתן לוותר על מוקדי הכוח האלה. בהשפעת האינדוקטרינציה הפמיניסטית וההסתה שלהן, נשים כיום רוצות גם את מוקדי הכוח הגבריים המסורתיים אבל גם בהמשך השליטה על מוקדי הכוח והסמכויות הנשיות המסורתיות. רצוי את כל הסמכות וכל הכוח! הן רוצות את הזכות לשלוט בגברים על ידי שליטה על שני המשאבים היקרים ביותר בכל תרבות אנושית: הילדים כמו גם כל המשאבים הפיננסיים, הכלכליים והכספיים של המשפחה, ובנוסף לכך בזכות להחזיק ברסן השלטון הרשמי, הפורמלי, הממוסד, והשולט בכל חיינו. זה מפחית את הגברים, אנשים עניים בפרט, אפילו לא לכדי משרת או עבד אלה חפץ לשירות חד פעמי – ללא ערך, ללא כבוד וללא הערכה כלשהי.

וזה בדיוק מה שקורה היום במציאות הפמיניסטית של ימינו. גברים עוברים השפלה, ביזוי ושיסוי בתקשורת שמתנהגת ורואה בהם חיות, בבונים וקופים פרימיטיביים. הם עוברים הסתה יום יומית, אווילית ומרושעת, כשליחיו של השטן עלי אדמות על ידי הארגונים הפמיניסטיים ואלו המובילות אותם. בעיותיהם וקשייהם לא זוכים להתייחסות אלה ללגלוג כמו במאמר בביטאון הפמיניסטי הזה:

http://jezebel.com/5967923/fuck-you-mras

השיעורים שבהם גברים נוטלים את חייהם מייאוש מפחידה והם עומדים על ארבע גברים לאישה אחת. כל זה הוא תוצאה של הסתה מתמשכת נגד גברים, התעלמות מבעיותיהם וההתייחסות אליהם לא כבני אדם אלא כטינופת של המין האנושי. פמיניסטיות ממשיכות לטעון שכל גילוי של כוח פורמלי אצל גברים הוא עדות לפטריארכיה ולדיכוי נשים. כפי שאמרנו הפתרון שלהם לסיום שלטון הרשע הגברי הוא חילוץ כל הכוח הרשמי מידי הגברים, העברתו לשליטה נשית בלעדית תוך שימור השליטה במוקדי הכוח הנשיים גם באופן בלעדי בידי הנשים בלבד. יש לנו מילה אחת לתאר את החברה שבסופו של דבר תתפתח אם מאמץ כזה יישא פרי. זה לא הפטריארכיה. זה מטריארכיה. זה היפוך די מרשים, לא. כאשר הפמיניסטיות משתמשות במונח פטריארכיה ומזהות אותה כבעיה מה שהן מתנגדות לו זה ההערכה והכבוד ההדדי שרר בין המינים וחלוקת הכוח השוויונית בין גברים לנשים בהקשר של כוח פורמלי ולא פורמלי. המציאות כיום היא שהכוח זולג באופן לא פרופורציונלי לנשים. קל להתעלם ולהכחיש את זה כי הזליגה היא בתחום הכוח הפורמלי (אך כאשר אמורה להתבצע זליגת איזון של הכוח הלא פורמלי קמה מהומת עולם וזה לא מתבצע כמובן). זו הסיבה מדוע גברים נוטשים כיום מערכות יחסים ונשים בכלל ואף את החברה כולה. זו גם הסיבה לממדים הבלתי נתפסים של אובדנות גברים. הדרך לעצור את האסון החברתי הזה עוברת בהחזרת ויצירת איזון שפוי בין צורות הכוח השונות. דבר זה הוא תפקידם של גברים ונשים כאחד. למרות כמאה שנות פמיניזם עדיין מרבית הנשים אינן מעוניינות בכוח הפורמלי ורובו נמצא עדיין בשליטת הגברים. הפטריארכיה אף פעם לא הייתה קיימת באופן שבו הפמיניזם תיאר אותה והיא גם אף פעם לא הייתה הבעיה.

פעמים רבות אני מוצא עצמי נשאל על ידי אנשים, גם כאלה שאני מכיר, חברים, קרובי משפחה ואנשים שאני פוגש בכל מיני אתרים (גם הרבה לפני הפייסבוק) את אותן שאלות שכבר התעייפתי מלחזור על עצמי ולענות עליהן שוב ושוב, לכן ריכזתי לפניכם 10 תשובות ל10 שאלות שאני שומע הכי הרבה:

1. מה זה "זכויות הגבר"?

אני לומד את הנושא למעלה מ20 שנה. פעם הנושא היה מוכר כ"זכויות הגבר" אבל הבנתי עם השנים, ככל שהתעמקתי, שזה הרבה מאוד מעבר לנושא זכויות גברים ואפילו זכויות נשים - הפמיניזם זו תנועה פוליטית כוחנית ומפלצתית ופשיסטית שמטרתה לפגוע כמה שיותר בגברים מתוך נקמה ו/או סגירת חשבונות היסטורית - מה שבסופו של דבר פוגע לטווח הארוך בחברה כולה, בילדים ואפילו בנשים עצמן. הפמיניזם זה בפירוש אויב האנושות ואחד המשטרים האפלים ביותר שקמו בהיסטוריה.

2. איך אתה מגדיר את עצמך? שוביניסט?

אנטי-פמיניסט שמאמין בשוויון אמיתי בין גברים ונשים ואינני מתכוון לשוויון במובן החברתי-כלכלי-פוליטי-מלאכותי-מזוייף. אני מאמין שלכל אדם מגיע יחס ניטרלי, הוגן ושווה לטוב ולרע, לא משנה מה מינו, צבע עורו, גזעו, מוצאו, דתו וכו'. פמיניסטיות משמיטות במכוון את שוויון החובות שחייב להגיע במקביל לשוויון זכויות והזדמנויות לנשים. לביטוי המעוות "שוביניסט" אין מקום לא במקרה שלי ולא במקרה של איש בעולם כי זה מושג מאוד כללי וגורף שמתייחס לגזענות, נאמנות מופרזת וגאוותנות (פטריוטיזם) של קבוצה מסויימת, לאו דווקא גברים!!

3. יש גם נשים שנפגעות על ידי גברים

נכון, יש, אבל מה שאין - אין אלפי ארגונים וגופים שונים עם תקציבי עתק שמוקדשים אך ורק להגן על זכויותיהם של גברים כמו שיש לנשים, ואני מדבר רק על מדינת ישראל הקטנה! גברים לא רק נפגעים על ידי נשים אלא נפגעים על-ידי כל רשויות המדינה - מערכת המשפט, המשטרה, הרווחה, ארגוני נשים במימון המדינה, הפרקליטות, התקשורת, האקדמיה וכו', כולם מגוייסים מראש להילחם בגברים לטובת הנשים, מלחמה חד-צדדית לא הוגנת ורחוקה מלהיות שקולה או מאוזנת!

4. מה צריכות להיות המטרות?

אחת המטרות המרכזיות היא לבטל לחלוטין כל אפלייה או העדפה מתקנת לנשים. בעולם שבו גברים ונשים שווים במובן של הזדמנויות ואפשרויות השכלה, תעסוקה, הכשרה, עבודה וקידום - אין שום סיבה שבעולם שלנשים יישאר יחס מועדף בכל תחום שהוא!!

מטרה נוספת וחשובה ביותר היא הפסקה של מלחמת המינים - כל תורת המגדר היא תורה מיליטנטית, גזענית ומיותרת שאך ורק גורמת לפילוג בחברה, מסכסכת, מציתה אש ושנאה עד כדי אלימות של ממש.

5. לא נמאס לך ממלחמות?

זה נחשב מלחמה כשיש שני צדדים עם כוחות שקולים שמצליחים פחות או יותר להילחם ולהתגבר על האיומים והפגיעות שהצד השני מסב להם. במקרה של גברים ונשים, אין מלחמה יותר לא צודקת, לא הוגנת, לא שקולה ו"מתחת לחגורה" כמו המלחמה של הפמיניסטיות נגד גברים. 40 שנה הן רגילות רק לדבר ולקשקש בלי סוף ולשטוף את מוחותיהם של אנשים באין מפריע כי הן מראש מגיעות בטרמינולוגיה בולשביקית שאם אינך פמיניסט אז אתה בוודאי "שוביניסט" שזו מילה נרדפת לגזען וחשוך ואין לך שום זכות קיום. לאחרונה תנועות הגברים זה נושא שמאוד התקדם והתפתח בעולם - מה שמכונה MRA ורק בארץ מתעקשים להשתיק בכל דרך שפלה אפשרית (בראש ובראשונה בגלל שארגוני הנשים מגלגלים מיליונים סביב תעשיית השנאה הזאת). אני למזלי מכיר את כל השיטות והטקטיקות, כולל הטחת איומים ועלבונות אישיים כמו "הומו", "קוקסינל", "דפוק", "חולה נפש" ועוד ולכן לא מתרגש כלל. במילים אחרות, זאת עדיין לא באמת מלחמה, הגברים רק מתחילים ללמוד להגן על עצמם וטוב שכך. גם מסע מאוד ארוך מתחיל בצעד בודד.

6. מה זה פמיניזם?

ההגדרה של פמיניזם מאוד בעייתית, מבלבלת ומטעה כי מצד אחד קיימת הטענה שזו אידיאולוגיה שפועלת למען שוויון זכויות מלא לנשים, אבל בפועל, כשרואים ומנתחים איך התנועה התנהלה, מתנהלת וקרוב לוודאי תמשיך להתנהל בעתיד (כפי שאני חוקר למעלה מ20 שנה), רואים בפירוש שאין שום קשר בין שוויון לגברים ונשים כי אם רק מלחמה חד סיטרית נגד המין הגברי כולו. לא רק שהפמיניזם לא פועל להשיג שוויון בין גברים ונשים - הוא עושה את ההיפך המוחלט - דואג לשמר ולהנציח מצב בלתי פוסק של מלחמה ותחושת קיפוח וקורבנות היסטרית של הנשים, שגורם להן מגיל צעיר לחשוב שהכל מגיע להן, שהגברים כולם רעים ומרושעים ואלימים והנשים כולן טובות, תמימות וטהורות. הפמיניזם אפילו לא בעד נשים באותה עוצמה שהוא נגד גברים ויעידו על כך נשים גיבורות ואמיצות שקמו ויצאו נגדו.

7. מה זה מגדר?

מושג שהומצא על-ידי פוסט מרקסיסטיים גרמניים מאסכולת פרנקפורט. על אותו בסיס של הסוציאליזם (האידיאולוגיה הרצחנית ביותר בהיסטוריה האנושית), מתבצעת חלוקה דיכוטומית שחור-לבן של שני מעמדות - אחד שולט בעולם והשני מדוכא ומסכן. בקומוניזם היו אלה הפועלים מול בעלי ההון, בפמיניזם אלה הנשים המסכנות מול הגברים החזקים ש"שולטים בעולם" באמצעות מה שהן מכנות "הפטריארכיה" - מושג שהוא לא שונה מהפרוטוקולים של זקני ציון, כאילו כל גבר מקבצן, מנקה רחוב, פועל ועד ראש ממשלה - כולם שותפים לקנוניה לשלוט בנשים ולדכא אותן. הפמיניסטיות לא טיפשות או תמימות, הן אלופות ומקצועניות בתעמולה ושטיפת מוח ולכן דוחפות את התורה המיגדרית בגילאים מאוד צעירים ורכים בבתי הספר ולאחרונה אפילו בגני חובה.

8. מה יוצא לך? מה האינטרס שלך?

אין לי למעשה שום אינטרס חוץ מחשיפת האמת. אני לומד את הנושא מגיל 14, כלומר מאז היותי ילד. אין לי שום כוונה נסתרת או משהו שאני רוצה להשיג או להרוויח עבור עצמי. למזלי אני שולט היטב בחומר, יש לי המון ידע שצברתי עם השנים ויכולת לשלוף מידע ממאגר מידע שאני בונה, זה משהו שאני עושה לא כי כיף או משעמם לי אלא כי אני מרגיש שחובתי האנושית לחשוף את מה שגיליתי.

9. מה, גברים טובים יותר? נשים נחותות מגברים?

אני מאוד לא אוהב את הגישה הילדותית והפרימיטיבית של "מי טוב יותר". תפישות לגבי נחיתות או עליונות של קבוצה כלשהי תמיד היו שורש הגזענות בעולם. אני בעד להתייחס בכבוד ובהגינות לכל אדם ולכל בעל חיים אחר. אני גם מאוד נגד הדת ולא אוהב גישות כמו "היהודים טובים יותר מהגויים", "הנשים רגישות ואנושיות יותר", "הנשים במעמד רוחני גבוה יותר" וכו'. זה מגעיל ומעצבן אותי.

גם הדתות וגם האנטי-דתות כמו הסוציאליזם פעלו בסופו של דבר על פי אותן שיטות אכזריות וגרמו אך ורק למלחמות, שנאה ושפיכות דמים. הפמיניזם לא שונה כלל ובכל הזדמנות אנחנו שומעים על כאילו מחקרים ש"מוכיחים" עליונות ביולוגית/גנטית/שכלית/אבולוציונית/רגשית והשד-יודע-מה - שיש לנשים על פני הגברים. בני אדם תמיד חיפשו סיבות ותירוצים לריב, להתקוטט ולרצוח, תמיד מתוך תחושת עליונות ורצון לשלוט, אז היום עושים לגברים את מה שעשו בעבר ליהודים, לעבדים ה"כושים", לצוענים, לאינדיאנים וכו'.

10. אתה באמת חושב שיש לך סיכוי נגד כל הממסד? אתה נלחם בתחנות רוח

אני בפירוש כן מרגיש בשינוי הדרגתי לטובה. נכון שזו טיפה בים ורק התחלה אבל זה תהליך מאוד חשוב, חיוני ובלתי-נמנע שאני מרגיש כבוד ענק שאני מצליח להניע ואנשי מקצוע אובייקטיבים, חשובים וחכמים ממני אישרו זאת בפניי. במהלך השנים פנו אליי אלפי אנשים, גברים ונשים, נערים ונערות, חיילים, סטודנטים וגם מרצים וחוקרים, עיתונאים ומעצבי דעת קהל ורבים מהם הודו לי מקרב לב וסיפרו עד כמה הצלחתי לפקוח ולהאיר את עיניהם.

ולסיכום, אנקדוטה נחמדה מלפני 16 שנה, לאיך קיבלתי דברי חיזוק ותמיכה מכיוון לא צפוי: כשעברנו לדירה בקומה ראשונה בגלל הנכות הפיזית שלי, ישבנו פעם במשרדו של מנהל במשרד עמיגור. דמיינו לעצמכם אדם גבוה, קשוח ומרוחק. אחד שמדבר מעט ואם הוא רואה שעובד לא ממלא את הוראותיו, הוא נוזף בו בקול מאוד רועם שאני מודה שאפילו אני שרגיל לאנשים קשוחים, אפילו אותי זה הרתיע.

הוא הביט על המסמכים, הסתכל עליי בחצי חיוך ואמר לי:"אז אתה יעקב קנדלקר?", אמרתי "כן" בחשש, הוא אמר:"אני רואה שאתה מפרסם המון מכתבים בעיתון חדשות הקריות. בדרך-כלל אנשים כותבים שם סתם שטויות אבל אתה כותב בצורה מאוד מעניינת ומקורית, כל הכבוד!" הוא סימן לי עם האצבע "מצויין".

פרופ' קתרין מקינון היא המוח מאחורי החוק למניעת הטרדה מינית ועבירות מין: תלמידתה אורית קמיר, מיישמת בישראל את התיאוריה שלה לפיה:

"בחברה פטריארכלית, כל יחסי מין הטרוסקסואליים הינם אונס מפני שנשים, בתור קבוצה, לא חזקות מספיק כדי לבטא הסכמה"

אי לכך, במציאות ובפלטפורמה משפטית שכזאת, שנשלטת ברובה הגדול על-ידי נשים פמיניסטיות, לגבר שאישה מגישה נגדו תלונה אין היום שום סיכוי בעולם להוכיח את חפותו ולא משנה עד כמה תלונתה של האישה הזויה ומנותקת מהמציאות!!

לפניכם תיאור כללי ומתומצת של השינויים בדרישותיהן של הפמיניסטיות עם השנים. מבחינה היסטורית, הפמיניזם התפתח ולמעשה נסוג לאחור בשלושה גלים עיקריים

(ליחצו על התמונה כדי לראותה בגודל מלא)

הגל הראשון:

לפני למעלה מ100 שנה - דרישה לשוויון זכויות בפני החוק, זכות הצבעה והזכות שיתייחסו לנשים כאל בני אדם שווים לכל דבר

הגל השני:

שנות ה60 עד סוף שנות ה80 של המאה הקודמת - גברים ונשים הם שווים, אין שום סיבה למנוע מאישה או מגבר למלא תפקיד שנחשב גברי או נשי מדי. ניתן לכנות זאת גם מלכודת הדבש כי גברים פותו באשלייה ובאחיזת העיניים כאילו בעידן של שוויון בין המינים, גם גברים כמו הנשים יהיו משוחררים וחופשיים מהגבלות ומגבלות חברתיות נוקשות. לא היה להם מושג מה הגיע בשלב הבא...

הגל השלישי:

תחילת שנות ה90 ועד היום - גברים ונשים הם שני מגדרים שנמצאים במאבק כוחות היסטורי נצחי. הגברים תמיד נמצאים בעמדת עליונות מול הנשים (מה שמכונה Male Privilege) ולכן כדי להגיע לשוויון אמיתי יש להעצים ולחזק את הנשים תוך כדי אפלייה מתקנת ורמיסה טוטאלית של הגברים, כל סמלי השלטון הגברי "הפטריארכיה", החלפת גברים בנשים בכל מוקדי הכוח וההשפעה בכל תחומי החברה: תרבות, אקדמיה, אמנות, קולנוע, תקשורת, משפטים, פילוסופיה, ממשל ופוליטיקה, חיי המשפחה ואפילו במדע!!!

כפי שהסברתי בפוסט נפרד, הפמיניזם כפי שאנחנו רואים אותו היום הוא בעצם מרקסיזם (ידוע גם כסוציאליזם וקומוניזם):

בשבוע שעבר ראיינו אותי לתוכנית הרדיו של דנה ספקטור ביחד עם רון קופמן שהחליף את רן שריג. למעשה זה הראיון הראשון שלי בתקשורת וממה שחברים וקרובי משפחה התרשמו - אמרו לי שהראיון היה מוצלח למדי (אני מודה שמאוד התרגשתי). הופתעתי שהראיון הגיע כמעט ל10 דקות, כי ידעתי שיגבילו אותי בזמן (חשבתי 5 דקות) וכפי שניתן לשמוע, כמה פעמים נאבקתי להשלים את המשפט במיוחד מול רון קופמן שכל שנייה התפרץ עליי. דנה ספקטור, לעומתו, הייתה הוגנת ופתוחה איתי.

כפי שציינתי בראיון, אני לומד וחוקר את נושא השתלטות הפמיניזם יותר מ20 שנה, אפילו עוד מהיותי נער בן 14 (כתבתי על כך בהרחבה בפוסט ישן יותר שלי) לגבי השאלה מדוע אני רווק מבחירה, כפי שציינתי אני עוסק באמנות, לכך אני מקדיש את חיי ואני מודה כל בוקר לבורא עולם שנתן לי את המתנה הזאת ואני לא מתכוון רק לתחום המוזיקה אלא גם לנושא של גרפיקה ואנימציה תלת מימדית (החלום שלי תמיד היה לעשות סרטים). אתם מוזמנים לבקר בבלוג האמנות שלי ולגלות בין היתר שאני דווקא מאוד אוהב לצייר נשים. אני אף פעם לא טורק את הדלת ואם יהיה לי המזל להכיר אישה טובה שהיא גם כמוני אובססיבית וחולת אמנות ויצירה (ותדבר איתי באותה שפה), אני מאוד אשמח אבל אני באמת משאיר זאת בידי האל.

לא ציינתי את העובדה שאני סובל מנכות פיזית קשה (מחלת ניוון שרירים נדירה וחסוכת מרפא) כי היה לי חשוב יותר לשים דגש על עובדות כמו האופן בו אני נלחם שנים רבות להביא מידע לציבור, תוך כדי התמודדות עם בריונות אינסופית, איומים, סתימת פיות, צנזורה, מחיקת חומרים וסגירת הבלוג המצליח שלי.

רון קופמן שאל אותי בפליאה "מה בארץ אין אנשים רציניים?" ומאחר ולא הספקתי להשלים את תשובתי, ארחיב מעט:

יש 3 סיבות עיקריות לשליטה הכל-כך מוחלטת של הפמיניסטיות במדינת ישראל:

1. ריבוי ארגוני נשים, אלפי ארגוני נשים שחולשים על המדינה בכל תחומי החיים ומגיעים לכל קבוצת נשים ללא הבדל גיל, לאום, עדה, שפה או מעמד סוציו-אקונומי וכו', תחת כינויים כמו "העצמת נשים" או "מעגל נשים", כאשר המכנה המשותף תמיד לגייס נשים למלחמת השנאה הקולקטיבית נגד הגברים וה"פטריארכיה" הדמיונית (תמיד עם תקציב בלתי מוגבל מהמדינה, משלם המיסים, תרומות ותזרים מזומנים מארגוני שמאל קיצוניים בעולם כמו הקרן החדשה לישראל)

2. התמכרות של הציבור לאמצעי התקשורת - כנראה משום שישראל נמצאת בסכנה ביטחונית מאז הקמתה, כולם כאן דבוקים לתקשורת באובססיביות חולנית כמעט. אנשים כל הזמן מקשיבים לחדשות ו"בולעים" כל פיפס שמגיע לכותרות הראשיות והופך בשניות לשיחת היום בכל פינה בכל בית (רוב הציבור לא מבין שהם רואים בתקשורת אולי רק אחוז אחד מהמציאות במקרה הטוב. לדוגמא לפני שבועיים היה פיגוע פלילי ו100 מטר מהבית שלי עבריינים פוצצו משאית אבל שום אמצעי תקשורת לא דיווח על כך!!!)

3. האופי של הישראלי וה"ראש הקטן", כלומר במילים אחרות "אם אני לא מרוויח מזה, למה שזה יעסיק אותי?", כפי שתיאר היטב חבר שלי שגדל ברוסיה - הישראלי הממוצע יודע לשחק עצמו תמים ו"לא ידעתי, לא שמעתי, לא ראיתי" אבל כשהוא רוצה להשיג משהו פתאום הוא הופך לפרופסור לפילוסופיה ולוגיקה!!

שילוב שלושת גורמים אלה ביחד עם העובדה שישראל יחסית מדינה קטנה שקל לשלוט באנשים ולמנוע ולהסתיר מידע מקבוצה גדולה מאוד של אנשים, רוב הציבור למעשה, הפכה את ישראל לגן עדן של פמיניסטיות פנאטיות ומלכודת מוות לגברים (תרתי משמע).

הרבה פעמים שאלו ושואלים אותי:"למה אתה בכלל עוסק בנושא? מה יוצא לך מזה? מה אתה מרוויח? אתה הרי רווק וחופשי!" אז התשובה נורא פשוטה - עניין של יושר אינטלקטואלי ויכולת לראות ולהראות את מה שרוב האנשים במדינה מעדיפים לא לראות או להתעלם לגמרי. במשך שנים קראתי ולמדתי את הנושא לעומק מאתרים ופורומים מחו"ל מאנשים כמוני שאיכפת להם, הם מבינים את החשיבות האסטרטגית של הנושאים עליהם אני מדבר וברגע שיש להם מידע, הם לא שומרים אותו לעצמם אלא מעבירים אותו הלאה. (ייתכן שאני מושפע מגיבור ילדותי טינטין שהוא גיבור סופר חסר-אגו שמניח תמיד את טובת הכלל לפניו)

זה משהו שלצערי אין במנטליות הישראלית בנוסף לעובדה שהגבר הישראלי, בניגוד לתעמולת השקר הפמיניסטית, הוא דווקא הכי חלש, כנוע, צייטן, נרמס, מפוחד ופאסיבי יותר מכל גבר אחר בעולם.

הרבה מאוד פעמים גברים אמרו ואומרים לי עד היום:"אין מה לעשות, הן יותר חזקות מאיתנו", משהו שמעולם לא שמעתי מגברים מחו"ל. הם גם מבקשים ומתחננים בפניי ב4 עיניים "אל תגלה לאף אחד שדיברתי איתך על זה!".

יעקב

הפמיניזם כפי שאנחנו רואים מאז שנות ה60 הוא בעצם מרקסיזם (ידוע גם כסוציאליזם וקומוניזם) - אידיאולוגיה ארסית ואלימה שמוסווית בתור דאגה לזכויות נשים אבל מה שמסתתר מאחורי התנועה הזאת רחוק מלהיות תמים וקשור ישירות לאידיאולוגיה שעל קדושתה נרצחו למעלה מ100 מיליון בני אדם !!!

ממליץ בחום לצפות בסרט הזה "ההיסטוריה של הפוליטיקלי קורקט".

המרקסיזם מסתתר תחת סיסמאות ושמות רבים: קומוניזם, סוציאליזם, נאציזם, שוויון וצדק חברתי, פמיניזם, פוליטיקלי קורקט, ליברליזם, "השמאל החדש" ועוד אבל בסופו של דבר האמצעים והכוונות הם תמיד אותו הדבר: לשקר, להוליך שולל מיליוני אנשים, להסית באופן רצחני נגד קבוצה מסויימת בחברה ובסופו של דבר להוביל רצח המוני של בני אדם ללא שום ייסורי מצפון.

גם לפמיניסטיות יש תורה שלמה שהן פיתחו ב4 העשורים האחרונים גם "מניפסט החלאה" וגם תורתה ה"מדעית" של פרופ' מארי דלי שלימדה במשך 30 שנה תיאוריה לפיה עולם אידיאלי ומושלם יהיה עולם עם 90 אחוז נשים (היא אפילו אמרה בראיון שאולי 10 אחוז גברים זה יותר מדי!)

ג'ק

מיתוס "תיקרת הזכוכית" הוא בלוף פמיניסטי מתוחכם שמתעלם במכוון מהעובדה הפשוטה שלמרות שבראש פירמידת הארגון עומד גבר אחד שהוא המנכ"ל, עדיין מספרית וסטטיסטית אפשר למצוא הרבה יותר נשים בדרגה אחת או שניים שמתחתיו (בעבודות משרד, מזכירות ואדמיניסטרציה) או במילים אחרות, שחלוקת הכוח אצל נשים היא שונה לעומת אצל גברים שם יש לך מנכ"ל גבר אחד לעומת רוב מוחץ של גברים פועלים וטכנאים ועובדים זוטרים שעושים את כל העבודה השחורה הכי קשה, שוחקת ולעיתים אף מסכנת בריאות. למעשה, ככל שיורדים נמוך בפירמידה הזאת - מגלים שיש שם הרבה יותר גברים מנשים !!!

למעשה נשים מראש בוחרות עבודות שנמצאות בהיררכיה במקום שני או שלישי לא כי הן טיפשות או נאיביות (או "מוחלשות") אלא יודעות (מלמדים אותן) שגם לפקידה זוטרית או לעוזרת פרלמנטרית של שר יש כוח השפעה אסטרונומי.

לדוגמא מפיקות בטלוויזיה: צילמו אותי פעם לתוכנית טלוויזיה בערוץ 2 והיה שם קטע כמה פעמים שהבמאי שאל אותי שאלות וביקש ממני לדבר על משהו והמפיקה ממש קטעה אותו והתחילה להתווכח איתו "מה זה קשור???". חוכמולוגיה נשית בפעולה.

ג'ק

עוד בנושא:

כל השקרים של הפמיניסטיות

אישה שירתה למוות בבעלה הורשעה בהריגה בלבד. ככה זה כשמערכת המשפט מפלה רוצחות לטובה ומטפלת בהן בכפפות של משי

גיל רונן | 31/1/2012 18:11

ושוב אותה תחושת בחילה קלה אוחזת בגרון. מבזק קטן, לא יותר מזה, מבשר: “עשר שנות מאסר נגזרו על תושבת אילת שהרגה את בעלה”.

ליליאנה מנדוזה מאילת, שעבדה כמאבטחת, הורשעה בהריגת בעלה, ארנסטו, לפני כשנה וחצי. הם חזרו מבילוי, הם רבו, היא היתה שיכורה, היא נטלה את אקדחה מהארון וירתה כדור אחד שחדר לחזהו של ארנסטו והרג אותו. בידיעות שפורסמו מיד לאחר הרצח צוטטו נציגי משטרה שאמרו שלא היו בידיהם כל תלונות קודמות על אלימות בין בני הזוג.

בהמשך, כמו בכל מקרה שבו אישה רוצחת גבר, הסנגוריה טענה כי הרוצחת סבלה מהתעללות. השופטת המחוזית רויטל יפה-כ”ץ קבעה כי הירי אמנם לא בוצע בהגנה עצמית אך סיכמה כי “לאור חרטתה הכנה של הנאשמת, ניסיונה להציל את המנוח לאחר הירי והעובדה שמדובר בירייה אחת בודדת, לצד התוצאה הקשה של המעשים והכלל בדבר כיבוד קדושת החיים, אנו גוזרים על הנאשמת מאסר בפועל למשך 10 שנים”. מסקנה – אם לרצוח, אז בירייה אחת בלבד.

ארנסטו ז”ל כבר לא יכול להעיד ולטהר את שמו, ואילו התביעה שטופה ברוח פמיניסטית מיליטנטית, שאינה מכירה כלל בקיומה של המילה “רוצחת”. הילדים העידו לטובת אמם, ממנה הם פוחדים מן הסתם. העיתונות הישראלית, מצדה, יודעת לדווח רק על דפוס אחד של התעללות בין גבר ואישה. עבורה, אין נשים חולות ומסוכנות, אין נשים רעות ומניפולטיביות. זה רק באגדות.

שיטות שונות

גם כאשר שופטי המחוזי מרשיעים אישה ברצח, שופטי העליון תמיד ימירו את האישום להריגה, בערעור. למה? ככה. יש במחוזותינו כלל בלתי כתוב שנשמר בקפידה, לפיו אישה לא תורשע לעולם ברצח בן זוגה. בהרצאה מאלפת בכנס “פנים שונות לאלימות המשפחה” שנערך באחרונה במרכז האוניברסיטאי אריאל, סקר ד”ר יואב מזא”ה מהקריה האקדמית אונו שורה ארוכה של מקרים בהם נשים שרצחו את בני הזוג שלהן או התעללו קשות בילדיהן, קיבלו יחס מלטף ממערכת המשפט.

ד”ר מזא”ה אף ידע לספר על מייל שקיבל מדמות בכירה בפרקליטות שהודתה בפה מלא כי הפרקליטות מפלה לטובה נשים, והצדיקה זאת ב”שיקולים חברתיים והיסטוריים”.

לכאורה, מקרים שבהם אישה רוצחת גבר הם נדירים יותר ממקרים שבהם גבר רוצח אישה. אלא שיש כאן תעתוע סטטיסטי: מה שנכון הוא שיש יותר גברים מנשים שרוצחים בשיטות גבריות. אבל כשמדובר בשיטות רצח נשיות, הנתונים שונים לגמרי.

תגיד תודה ארנסטו

השיטה הפופולרית ביותר לחיסול גברים בידי נשים כיום היא השימוש בעלילות שווא. מגישים תלונות כוזבות נגד הבעל, מרחיקים אותו מילדיו, נוטלים את רכושו וכספו, ואז פשוט נותנים לו להתאבד, או למות משברון לב, או סתם להפוך למת-חי.

בנובמבר האחרון אישר נציג משרד החוץ, ארתור לנק, בפני ועדת האו”ם לזכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות בז'נבה, כי מתוך כ-400 התאבדויות בשנה בישראל, 150 הן של גברים גרושים.

רבים מהאבות המתאבדים הללו ויתומיהם הם למעשה קורבנות של המדינה, אשר פיתחה מערכת שתפקידה לנתק אותם אלה מאלה. ח”כ עתניאל שנלר הפנה ב-.10.1.12 שאילתה במליאת הכנסת לשר הרווחה, משה כחלון, לגבי השימוש המופרז של עובדות סוציאליות בהפניית ילדי גירושין ל”מרכזי הקשר”, שם הם רואים את אבותיהם פעם בשבוע למשך כשעה, תחת פיקוח צמוד.

כחלון לא הכחיש את הנתון המדהים לפיו בישראל, שיעור ההפניה למרכזי הקשר גבוה פי ששה מהממוצע בעולם המפותח. תחשבו על זה: המדינה אישרה רשמית כי כשלושה גברים גרושים מתאבדים מדי שבוע. אבל בעיתונות לא תקראו עליהם מילה. תגיד תודה, ארנסטו, לפחות את שמך הזכירו.

הממצא הכי מזעזע למי שחוקר באמת לעומק את הפמיניזם ומנתח את המסרים שהאידיאולוגיה הזאת מעבירה באופן אגרסיבי, בשטיפת מוח בלתי פוסקת בכל אמצעי אפשרי, זאת העובדה שכל מה שהפמיניסטיות אומרות הוא בעצם שקר וכזב. אציג לפניכם 15 שקרים מרכזיים עליהם מתבססות הפמיניסטיות ואלפי ארגוני הנשים ישראל, כלפי ציבור שמכור לאמצעי התקשורת ומחובר אליהם כמו אינפוזיה לאדם חולה:

שקר: "יותר נשים נרצחות ע"י גברים מאשר ההיפך"

אמת: כשאישה רוצחת גבר, המעשה מראש לא נחשב רצח אלא 'הריגה' ומטה בסעיף ההרשעה, מה שאומר מספר שנים בודדות בכלא בלבד במקום 20-30 כפי שגבר יקבל על אותה עבירה באותן נסיבות. תמיד קיים גם סיכוי שאישה כלל לא תועמד לדין, כל שעליה לטעון ש"הגנה על עצמה" או הגיבה לאחר התעללות ממושכת, היא לא צריכה להביא שום הוכחות או חיזוקים לטענותיה, הנרצח הרי לא יכול להביא את גרסתו, מה שמאפשר לביהמ"ש לקבל את גרסתה של הרוצחת במלואה, תלוי בכישורי המשחק והבכי שלה המנופחים ע"י סיקור תקשורתי חד-סיטרי שמצדד בה ובגרסתה, כשעיתונאיות פמיניסטיות מנוסות ומקצועיות מוסיפות המון "תבלינים" לסיפור, לא משנה מה באמת התרחש.

לפיכך נשים שרצחו גברים כלל לא נחשבות רוצחות. חוקרים כמו ד"ר דברה שרמן קופלן מסבירים שנשים נוטות להשתמש בשיטות מגוונות יותר כדי להמית גבר כמו שימוש ברעל או הפעלת רוצח שכיר (לדוגמא המאהב שלה). לאחרונה התגלה שהאחוז הכי גבוה של מתאבדים הוא בקרב גברים בהליכי גירושין, בגלל התעללות קשה של המערכת שמגויסת כולה רק לטובת האישה. גם זה למעשה רצח שיטתי של גברים!

שקר: "נשים הן הקורבנות העיקריים של אלימות במשפחה"

אמת: כל המחקרים של מיטב המומחים המובילים בעולם בנושא מראים שנשים אלימות כלפי בני זוגן לא פחות מאשר ההיפך. מעבר לכך, נתון ידוע גם בארץ וגם בחו"ל הוא שנשים מובילות בלמעלה משני שליש בהתעללות בילדים. ככל שסוג ההתעללות קשה יותר, כך גדול יותר חלקן של נשים. הפמיניסטיות נוהגות לטשטש עובדה זו כשהן מרכזות תעמולה מאוד מאסיבית ואגרסיבית בנוגע להתעללות מינית בילדים שהיא למעשה רק 10 אחוז משאר סוגי ההתעללות, תוך הטענה שרוב המתעללים מינית הם גברים (טענה מניפולטיבית בפני עצמה).

שקר: "אנסים, פדופילים ועברייני מין הם תמיד גברים"

אמת: כמו בנוגע לאלימות, החוק בישראל לא מכיר כלל בעבירת אינוס שבוצעה ע"י אישה. במשך עשור היה ניסיון להעביר תיקון לחוק שיאפשר העמדה לדין של נשים שביצעו עבירות מין בקטינים (כפי שמקובל ברוב המדינות המתוקנות) אבל הוא טורפד סופית ע"י ארגוני הנשים ובמיוחד "מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית" בטיעון הזוי ובלתי מבוסס כאילו "התיקון יאפשר לאנסים להאשים את קורבן האונס שגרמה להם לחדור לגופה".

שקר: "אחת משלוש נשים עוברת תקיפה מינית" ו"אין אישה שלא עוברת הטרדה מינית"

אמת: כיום, רוב התלונות לגבי אונס, הטרדות מיניות ושאר "עבירות מין" למיניהן מתבררות בסופו של דבר כתלונות כזב. אחראים למגיפה הזאת ארגוני נשים שבאופן שיטתי מקדמים ומעודדים נשים להתלונן על כל שטות, כל מילה, מבט או הודעה באינטרנט, תוך כדי שהן מחפות עליהן ומבטיחות להן בכוח החוק להעניק להן פטור מהעמדה לדין במקרה שיוכח שהן שיקרו.

החקיקה בישראל בנוגע לעבירות מין היא מהקיצוניות ביותר בעולם בעיקר בגלל מי שניסחה את החוקים, משפטנית פמיניסטית קיצונית בשם אורית קמיר, תלמידתה וממשיכת דרכה של פרופ' קתרין מקינון מארה"ב שטוענת שכל יחסי מין הטרוסקסואליים, כולל בין גבר ואישה נשואים, הם בעצם "אונס של האישה".

שקר: "רוב האסירים בבתי הכלא הם גברים ולכן גברים אלימים ומסוכנים יותר"

אמת: בכל תחומי העבירות, מגניבות, עבירות תנועה, מעילות בכספים ועד רצח, נשים זוכות ליחס סלחני, וותרני ומקל במיוחד בגלל לחץ בלתי פוסק של ארגוני הנשים ופמיניסטיות שהחדירו למערכת המשפט, המשטרה והפרקליטות דוקטרינה מאוד שרירותית שקובעת שכל פשע שאישה מבצעת מעיד על היותה "קורבן התעללות ממושכת" ו/או "ילדות קשה", בדומה לסינדרום "האישה המוכה" הגורס שגם אם אישה תכננה מראש את רצח בן זוגה, רצחה אותו בשנתו או רצחה בן זוג נכה כשהיא בריאה וחזקה, עדיין היא שנחשבת מראש "הצד החלש וחסר הישע" שפעל מתוך "הגנה עצמית".

במילים אחרות, אישה לעולם לא יכולה להיות אשמה בפשע ותמיד יש גבר שאליו אפשר להעביר את האחריות. במציאות כזו, כשבתי משפט כלל לא מעמידים לדין נשים עברייניות גם במקרי אלימות קשים, הפמיניסטיות הן אלה שדואגות שנשים לא יגיעו לכלא ואם כן, במקרים קיצונים, סעיפי ההרשעה תמיד מופחתים ותקופת העונש נמוכה בהרבה מאוד - מכאן הפער העצום בכמות האסירות לעומת אסירים.

שקר: "נשים חיות יותר שנים כי הן זהירות יותר ומנהלות אורח חיים חכם ובריא יותר"

אמת: לפני 80 שנה הפער בתוחלת החיים היה שנה אחת בלבד לטובת הנשים בעולם המערבי ומאז הוא גדל ל7 שנים בגלל ההתקדמות של מדע רפואי שמצד אחד פתר את רוב גורמי התמותה המובילים של נשים כמו בעיקר סיבוכי לידה. מאז השתלטות הפמיניזם מדע הרפואה משקיע את רוב תקציבי מחקר הבריאות לנשים בלבד כשיתר התקציב הוא "שוויוני" כלפי שני המינים, מה שלא משאיר תקציב למחקר בנוגע לבעיות בריאות הפוגעות בעיקר בגברים, בעיקר סרטן הערמונית.

מעבר לכך, עד היום, למרות כל התעמולה והדיבורים האינסופיים על "שוויון" וטענות ש"נשים מסוגלות לעשות כל מה שגברים יכולים", עדיין גברים מובילים ב99 אחוז מהתפקידים והעבודות המסוכנות והמזיקות ביותר אם זה בצבא, עבודה עם חומרים מסוכנים, בניה, שיפוצים, תיקונים, סבלות, הובלת משאות כבדים, משימות חילוץ והצלה ועוד. ככל שהמקצוע מסוכן יותר ודורש יותר מאמץ פיזי וסיכון בריאותי פיזי ונפשי, כך חלקן של הנשים שואף לאפס.

שקר: "נשים מופלות בשכר ומרוויחות על אותה עבודה הרבה פחות מגברים"

אמת: גברים מבצעים את כל העבודות הכי קשות, מסוכנות, שוחקות ולא-נעימות שדורשות מאמץ והתמדה לאורך שנים רבות בזמן שנשים דורשות הקלות, זכויות יתר, חופשות ארוכות במיוחד ויצירת תנאי סביבת עבודה "נוחה לנשים" שלעיתים מפריעה לתפקוד של מקום עבודה.

ידוע היטב שגברים מבצעים באותם תפקידים הרבה יותר עבודה ומאמץ גם מבחינת שעות נוספות, משמרות לילה חובה ותפקידים "לגברים" כמו לסחוב ארגזים כבדים בסוף יום העבודה. למעשה הדרישה של הפמיניסטיות היא לא באמת לשכר שווה לעבודה שווה אלא שכר מלא ויותר לעבודה ששווה פחות מחצי מעבודתו של גבר, מה שבא לידי ביטוי בנקודות זיכוי והטבות כספיות שנשים מקבלות אוטומטית רק על היותן נשים.

שקר: "נשים מעורבות פחות בתאונות דרכים מה שמוכיח שהן נוהגות טוב יותר מגברים"

אמת: ידוע שנשים נוהגות למרחקים קצרים יותר, רוב (99%) הנהגים של רכבים כבדים כמו אוטובוסים, משאיות ורכבי הסעה הם גברים (נוהגים בתנאי לחץ זמן) ובכלל יש יותר נהגים גברים על הכביש מאשר נהגות נשים, לכך הגיוני שגברים יהיו יותר מעורבים מספרית בתאונות.

ועדיין - גם במקרים של עבירות תנועה קשות, אפילו כאלה הגורמות או עלולות לגרום לתאונות ונפגעים, מערכת החוק נוהגת בנשים בכפפות משי ומלכתחילה לא מענישה אותן. לדוגמא: שופטת נזפה בשוטר שעצר נהגת על שדיברה בטלפון נייד תוך כדי נהיגה והיא זיכתה את הנהגת בטענה שהשוטר לא הקשיב לטענותיה ונימוקיה של הנהגת. עד היום לא שמעתי אפילו נהג מנוסה אחד שאמר לי:"איזה יופי הנשים נוהגות" - בדיוק ההיפך.

שקר: "למרות הישגי הפמיניזם, עדיין יש תקרת זכוכית שמונעת מנשים להגיע לעמדות בכירות בחברות גדולות, בפוליטיקה, באקדמיה, בצבא וכו'"

אמת: תקרת הזכוכית זוהי מניפולציה פמיניסטית מתוחכמת שמתעלמת במכוון מההבדלים בחלוקת הכוח בין עובדות נשים לעומת עובדים גברים. כך למשל, בדיקה מעמיקה של ארגון מודרני תעלה שלמרות שבראש פירמידת הארגון, בתפקיד המנכ"ל עומד גבר, עדיין בדרגה אחת או שתיים מתחתיו יש הרבה יותר נשים מאשר גברים (עבודות משרד למיניהן).

ככל שיורדים בדרגות ומגיעים לתפקידים כמו פועלים, טכנאים ואנשי תחזוקה שמבצעים את כל העבודה השחורה, הקשה והשוחקת ביותר, מגלים שאחוז הגברים הוא מוחץ - 90 אחוז ומעלה. האם בגלל גבר מנכ"ל אחד לעומת 1000 גברים פועלים פשוטים אפשר לומר ש"הגברים שולטים בארגון"???

שקר: "פרסומאים עושים שימוש בגוף האישה ומציגים נשים כאובייקט מיני כדי למכור מוצר"

אמת: מאז שנות ה90 המלחמה הבלתי פוסקת של ארגונים פמיניסטיים שהמציאו מונחים גורפים כמו "החפצה", ההופכים כל דוגמנית ושחקנית ללא פחות מ"קורבן ניצול מיני", למרות ההצלחה והרווחים העצומים שהן משיגות בארץ ובחו"ל, דווקא גברים הם אלה שהפכו לאובייקט מובהק של לעג, השפלה ואלימות קשה. פרסומות שמשפילות גברים ומציגות את דמות הגבר באופן נלעג ונחות הפכו לכ"כ מובנות מאליהם שיש פרסומאים ובעיקר פרסומאיות נשים ביותר מ80 אחוז, שמתגאות במעשיהן ורואות בכך גבורה ו"הישג פמיניסטי ראוי".

שקר: "נשים מגיעות להישגים לימודיים טובים יותר בבתי הספר, במכללות ובאוניברסיטאות מה שמוכיח שהן חכמות יותר"

אמת: בתחילת שנות ה90 פתחו הפמיניסטיות (ובמיוחד קרול גיליגאן) בקמפיין מאוד אגרסיבי וסוחף שטוען שבנות הן מקופחות, מופלות ומוחלשות בסביבת בתי הספר, תוך כדי שהן מתבססות על נתונים שקריים כשדווקא ההישג של הבנות בלימודים היה טוב יותר מאי פעם.

התוצאה והתגובה ל"משבר" הדמיוני הזה שהוצף בכל אמצעי התקשורת ובכנסים לאנשי הוראה היה אינספור תוכניות בתקציבים בלתי מוגבלים כדי לקדם אך ורק בנות בלימודים ולהעניק להן יחס מועדף, מה שבא לידי ביטוי בין היתר במלגות לנשים בלבד ובשינוי תכני הלימוד שיהיו נוחים יותר עבור בנות ויקשו על הבנים.

כיום המציאות היא שמצב הבנים בחינוך הוא בשפל כמותו לא היה מעולם והסופרת האמיצה כריסטינה הוף סאמרס מכנה זאת 'מלחמה נגד הבנים' בספרה המהפכני שחושף את כל הדרכים והשיטות המכוערות בה דואגות פמיניסטיות לקדם אך ורק את הבנות בלימודים.

שקר: "צה"ל הוא ארגון גברי שוביניסטי המונע מנשים להתקדם וחוסם אותן בתפקידי קצונה ופיקוד בכירים"

אמת: אין עוד צבא בעולם שמקדם נשים, נותן להן יחס מועדף ואינספור קיצורי דרך לתפקידי קצונה ופיקוד בכירים כמו צבא ההגנה לישראל. למרות שיחסית לגברים פחות נשים מתגייסות לצה"ל עדיין האחוז שלהן בתפקידי קצונה ופיקוד הוא גבוה ביותר.

בפועל בזמן שאת הגברים מכריחים לבצע את כל התפקידים הכי קשים, מסוכנים, שוחקים ומכריחים אותם ע"פ חוק להקריב את חייהם ובריאותם, צה"ל הפך למכללה היוקרתית ביותר לקידום נשים כשהוא מכשיר ומקדם אותן במגוון אינסופי של תפקידים ומקצועות בהם הן יכולות להשתמש גם בחיים האזרחיים.

גם הסיפור על ה"חיילות הלוחמות" הוא חלול כי דואגים מראש לא לשלוח את ה"לוחמות" למקומות ומצבים בהם נשקפת סכנת חיים של ממש וכל תקרית יוצאת דופן שבה חיילת נפצעת או נשרטת נחשבת 'מחדל חמור' שמוביל להעביר את החיילות למקום בטוח יותר. בפועל להבדיל מהחיילים שנחשבים כבשר תותחים זול, לכל חיילת "לוחמת" שמורות אינספור זכויות ופריוולגיות כמו לעזוב את התפקיד מתי שמתחשק להן.

עוד בנושא: 'השוביניזם הנשי בצה"ל'

שקר: "בגלל האגו הגברי, גבר לא מוכן שאישה תפרנס אותו, תשלם עליו בדייטים וכו'"

אמת: כל אישה, לא משנה עד כמה היא "פמיניסטית" ומטיפה ל"שוויון", תחפש גבר חזק ומצליח כלכלית ותבחן אותו לפי כמה הוא מוכן להשקיע בה, בעיקר מבחינת הוצאות כספיות (שלא ייחשב חלילה "קמצן"). היום יותר מאי פעם אין דבר יותר "מוריד מהכבוד" עבור אישה לנהל מערכת יחסים עם גבר שלא עובד או מרוויח פחות ממנה, מה שמסמן מראש את הגבר כפרזיט, אוכל חינם, נצלן וכו', אבל יותר מכל כ"לא מספיק טוב בשבילה".

המון זוגות צעירים נפרדים והקשר נקטע ביוזמת האישה כי הגבר לא מצא עבודה, לא התקדם מספיק בעבודתו או לא יכל מסיבה בריאותית לצאת לעבוד, לא משנה עד כמה טוב הוא מילא את עבודות הבית (בישול, ניקוי, טיפול בילדים וכו'), הנשים הן אלה ששומרות בקנאות נוקשה על התפקיד שלהן כ"מפורנסות" והגבר בתור הצד שמחוייב גם ע"פ החוק וגם לפי מוסכמות חברתית לספק את כל צרכי האישה. נשים רבות מאוד עושות תואר, שניים ואפילו דוקטורט לא כדי שתוכלנה לצאת לעבוד אלא רק כדי למצוא בן זוג ברמה ובמעמד סוציו-אקונומי גבוה יותר.

במילים אחרות, הבעיה היא לא האגו הגברי כי אם האגו הנשי הדורסני בזמן שלא קיים גבר שבפנטזיה החבויה שלו לא היה רוצה שאישה תפרנס אותו, תפנק אותו, תקנה לו מתנות ותדאג לכל צרכיו.

שקר: "אם נשים היו מנהלות את העולם, לא היו יותר מלחמות"

אמת: ההיסטוריה דווקא מוכיחה שלמרות שהיו יחסית פחות נשים מנהיגות, הן הובילו ברובן הגדול להכי הרבה שפיכות דמים, מלחמות, עימותים וזוועות. הטענה כאילו "נשים יביאו שלום עולמי" גם מתבססת על הטענה הבלתי מציאותית כאילו נשים לא מסוגלות להיות אלימות, בזמן שבאופן מלאכותי דואגות פמיניסטיות להעניק הקלות ופטורים על נשים שביצעו עבירות אלימות קשות ויוצאות בגלוי להגנתה של כל אישה, גם היא רצחה באכזריות את בנה הפעוט בן ה4, או במקרה הזה מארה"ב שהארגון הלאומי לנשים בארה"ב NOW נלחם במשך שנים כדי לבטל את סעיף הרצח בה הורשעה רוצחת 5 ילדיה!

שקר: "הדת היהודית מקפחת, משפילה ומפלה לרעה את האישה"

אמת: לפי ההלכה היהודית הגבר ורק הוא מחוייב ונדרש להתחתן, להקים משפחה ולפרנס בזמן שכל מה שאישה תבחר לעשות או לא לעשות  - הכל מרצונה החופשי. למעשה לפי תיאורי הרבנים האישה ביהדות נחשבת כ"מושלמת" ו"במעמד רוחני גבוה יותר" משל הגבר, לכן נטל החובות והדרישות ממנה הרבה יותר קטן, היא לא צריכה להוכיח כלום, לא לעמוד בשום מבחנים ובטח לא להיות משועבדת למסגרת נוקשה של כללים, הגבלות ועונשים כבדים על אי-מילוי מצוות כאלה או אחרות.

גם הקמפיינים הבלתי פוסקים של ארגונים רפורמים, אנטי דתיים ושמאלניים-קיצוניים בנוגע לקיפוח נשים ברבנות, ההפרדה בקווי המהדרין, מסורבות הגט וכו', הכל תערובת של שקרים וחצאי אמיתות. נשים רבות מאוד היום יותר מאי פעם ביניהן נשים קרייריסטיות, אינטליגנטיות, משכילות מאוד, מצליחות ומבוססות כלכלית, בוחרות לחזור בתשובה, לא כי הן מרגישות "מושפלות" או שמטיפי הדת למיניהם מתנשאים כלפיהן אלא בדיוק ההיפך המוחלט. מדוע לדעתכם כוכבת הפופ המפורסמת ביותר בעולם, מדונה, החליטה ללמוד קבלה?? (עוד בנושא תוכלו לקרוא במאמרי "אף אחד לא מקפח את הנשים")

מי שמעוניין לצפות בשעתיים של פמיליזם מול פמיניזם... הנה ההזדמנות שלכם. כנס ירושלים הקרוב, יום שני, 3 בפברואר, בעוד כ-10 ימים... מלון קראון פלזה (הצמוד לבנייני האומה), ירושלים.

מנחה: סיון רהב-מאיר. הנושא: "פמיניזם דתי - פריצת דרך או פריצת גדר?" בפאנל עם עבדכם הנאמן: הרב ברוך אפרתי, הרב נריה גוטל, שרון מייבסקי, ליאורה מינקה, ד"ר חנה קהת, ד"ר חנה קטן. מתחיל בשעה 4:30 אחר הצהריים. אשמח לראותכם שם...

גיל רונן, עמותת הפמיליסטים
Gil Ronen
Tel. 052-5227714
[email protected]

בימים אלה, ובמיוחד לקראת 25.11, יום המאבק באלימות נגד נשים, מופצים בציבור נתונים שקריים ומניפולטיביים במסווה של סטטיסטיקת-אמת, לפיהם יש בישראל "200 אלף נשים מוכות".

זהו מספר שאין לו כל ביסוס מחקרי. המחקר היחידי עליו נסמכים ארגוני הנשים בעניין זה נערך ע"י מכון חיפאי ב-2002 עבור משרד הרווחה אולם מחקר זה הוכח כמופרך ובלתי מדעי בכנס אקדמי בינלאומי שנערך ע"י המחלקה לקרימינולוגיה באוניברסיטת אריאל ב-29 ו-30 באפריל השנה [ http://tinyurl.com/kp3tex9 ].

הכנס אירח את פרופ' מורי שטראוס (Murray Straus) מאוני' ניו המפשייר, המוכר בעולם כולו כמומחה המוביל והבולט בתחום חקר האלימות במשפחה. אחד מממצאיו של פרופ' שטראוס אף הוזכר בדברי הפתיחה למחקר של המכון החיפאי, ולפיו כביכול הגיעו למספר של 200,000 נשים מוכות בישראל, באמצעות פעולת כפל.

שטראוס עצמו קבע באופן חד משמעי כי מחקר זה היה לקוי, בין היתר בכך שבדק אך ורק אלימות נגד נשים ולא אלימות של נשים, ובכך שנשען באופן כמעט בלעדי על עדויותיהן של הנשים ולא הצליב מידע כנדרש במחקרים מסוג זה. לדבריו, "אם יש בישראל 200,000 נשים מוכות אז יש בה גם 200,000 גברים מוכים.”

בנוסף, גם חוקר מהמכון החיפאי התראיין בעיתונות זמן קצר אחרי פירסום המחקר, ו"הוריד" במחי יד את מספר הנשים המוכות מ-200,000 ל-50,000, [ http://tinyurl.com/q4md5r3 ] דבר המצביע מן הסתם על המבוכה בה היו נתונים עורכי המחקר לאחר שנחשף קלונם.

מחקרי האמת לגבי אלימות במשפחה מגלים תמונה מורכבת, בה יש מגוון של קורבנות – ילדים, נשים, גברים וזקנים – ומגוון של מבצעי אלימות, כולל נשים בשיעור לא קטן (למען הדיוק: שיעור האלימות בין בני זוג המבוצעת ע”י נשים פחות או יותר שווה לשיעור האלימות המובצעת ע”י גברים, אך נשים נפצעות בשיעור הגבוה פי 2 מגברים וגם חומרת פציעותיהן גבוהה פי 2 בממוצע). יתרה מזאת, האלימות בין בני זוג מאופיינת בדרך כלל ע"י הדדיות, כלומר – אין צד אחד שהוא הקורבן המובהק וצד אחר שהוא האלים המובהק, אלא ישנו דפוס של הסלמה. לפיכך הצגת נושא האלימות במשפחה כ"נשים מוכות" היא מניפולטיבית ושקרית.

אגב – המחקרים מראים כי מרבית האלימות כלפי ילדים מבוצעת ע"י אמהות דווקא.

היה לי הכבוד להיות שותף לארגון הכנס באוני' אריאל, ביחד עם פרופ' שרה בן דוד, ד"ר יואב מזא"ה, ד"ר חגית בוני-נוח, ד"ר אינה לוי וד"ר יעל אביעד. אשמח לענות על כל שאלה בנושא. אנא מכם – אל תשמשו כשופר עבור תעמולה שנועדה למטרות פוליטיות, לקידום שכבת 'עסקונה' מסויימת וליצירת אווירת מלחמה בין המינים שקורבנותיה העיקרים הם ילדים שלא חטאו.

גיל רונן – 052-5227714
[email protected]

אתר שדולת המשפחה