זכויות הגבר בישראל

אחד המיתוסים המרכזיים ביותר סביבו נבנתה האידיאולוגיה הפמיניסטית היא השקר כאילו "רק מנשים נמנעה זכות ההצבעה בגלל היותן נשים".  זה שקר כי בעבר לרוב הגברים לא הייתה כלל זכות הצבעה, רק למעטים מאוד. גם כשגברים קיבלו את זכות ההצבעה בגיל 21, זה היה רק לאחר שנשלחו למלחמה ומיליונים נהרגו, נפצעו או שותקו והפכו נכים פיזית ונפשית. עד היום למעשה בארה"ב ("בירת העולם החופשי") אם המדינה מחליטה לגייס גבר לצבא והוא מסרב - הוא מאבד בין יתר זכויות האזרח שלו גם את זכות ההצבעה.

מצוקתו האישית והמקצועית של הבדרן דודו טופז ז"ל לא החלה בפרשת תקיפת בכירים בתעשיית הטלוויזיה אלא כשארגוני הנשים 'התלבשו' עליו והצליחו להפילו ממעמד כוכב הבידור מס' 1 שהביא הכי הרבה רייטינג והפכו אותו בין לילה למטרה לבוז, שנאה, התנכלות והסתה בלתי פוסקת.

הצביעות והמוסר הכפול מצד הפמיניסטיות אף פעם לא מפסיקים להדהים אותי. ייתכן שהכותרת שנתתי לפוסט הזה תפתיע אתכם, אבל יש מאחוריה משמעות מאוד עמוקה, כפי שמייד תבינו :

שרת החוץ האמריקנית לשעבר קונדליסה רייס ושר החוץ הבריטי ג'ק סטרו טסו במטוס כאשר קונדליסה הציעה לאדון לישון במיטתה והיא מצידה העדיפה לישון על רצפת המטוס. הפמיניסטיות של מערכת ואללה כל-כך התעצבנו שהן פרסמו מאמר זועם תחת הכותרת "סטרו נתן לרייס לישון על רצפת המטוס" ובו מתואר כיצד הגבר ה"שוביניסט" "נתן לגברת מכובדת וחשובה לישון על רצפת המטוס כמו כלב".

בספמטבר 2002 פורסם באמצעי התיקשורת סיפור על אם שכלאה את בנה הפעוט בכלוב מאולתר. הפמיניסטיות זעמו מאוד על עצם פירסום הסיפור.

מאמר מצויין שתירגמתי מסביר היטב כיצד פמיניזם ושנאת גברים גורמת לגברים לשנוא נשים ובכך בעקיפין, פוגעת גם בהן. הסתכלו בתמונת הכותרת ושימו לב לקישור לגבי ספרי הסתה נגד גברים:

הסיבה העיקרית (מעבר ליוקרה, ותחושת כוח ושליטה) שהפמיניסטיות דורשות להחדיר לפולטיקה כמה שיותר נשים והן מבשלות למשל חוק שיחייב לשריין לפחות 50 אחוז מהמקומות בכנסת לנשים, זה כדי שהן תוכלנה להמשיך להמציא ולחוקק חוקים פמיניסטיים דרקוניים ומפלצתיים שרומסים את הגברים ואת זכויות האדם הבסיסיות ביותר שלהם. ישנן הצעות או רעיונות לחוקים שנראות לעיתים בלתי מציאותיות, ילדותיות ולא רציניות אבל חשוב מאוד להבין שעבור הפמיניסטיות, שרואות את העולם בצורה שונה מאיתנו ("גברים רעים, נשים טובות"), הכל לגיטימי והמטרה מקדשת את האמצעים.  תמיד.

בחברה המערבית-מודרנית שאנחנו חלק ממנה רגילות הנשים לקבל מחמאות, ליטופי אגו ופריוולגיות לפי עיקרון ה"ליידיס פירסט" רק בשל היותן נשים אך בתמורה רגילים הגברים לספוג מנשים עלבונות, השפלות, סטירות וייחס עוין, ממש כמו במערכון של "הקרקס המעופף של מונטי פייטון" בו גבר פותח לגברת את דלת המכונית והיא בתמורה בועטת באשכיו.

ממשרדי בפקולטה לפמיניסטולוגיה במכללת "מראה", איני יכול שלא לגחך בהביטי על בעלי-טור מתחרים המנסים ללא הצלחה למצוא את ההסבר להתנהגותה המוזרה של היונה המתאבדת, ציפי לבני. במה שנראה כהתנהגות אידיאולוגית של ממש – דבר הידוע כי פס מעולמנו מזמן, וכי ודאי שאינו מצוי בסביבתה של ראש מפלגת "קדימה" – מסרבת אשה זו להיכנס לממשלה הבאה, למרות הידיעה הכמעט ודאית שבכך היא היא מחסלת את מפלגתה-היא.

מערכת החינוך, מבתי ספר יסודיים, תיכון ועד מכללות ואוניברסיטאות הפכו לשדה-קרב של ממש במלחמה של הפמיניסטיות נגד גברים ונערים.

זהו הפוסט שפרסמתי ב10 למאי 2009 ובעקבותו הסתכסכתי סופית עם ד', שותפתי לשעבר לניהול הבלוג :

בשבועיים האחרונים מתפרסמת בתקשורת פרשה חמורה ומוזרה למדי במרכזה ילדה בת 10 שלפי החשד קיימה יחסי מין עם מספר רב של ילדים בני גילה (כלומר בני 10) - משפחת הילדה טוענת שהילדה נאנסה, כלומר שהמעשים נעשו בכוח ובכפייה ואילו בבית הספר טוענים שלילדה יש התנהגות מינית חריגה והיא זו שפיתתה את הילדים ויזמה בעצמה את המגעים המיניים.