הטיסה חזור מטיוואן הייתה מזעזעת, ישבנו עם מלא אסיאתים (אני לא יודעת בדיוק מאיפה הם) שהתנהגו כמו קריקטורות של בני אנוש.
תתארו לעצמכם שוק במדינת עולם שלישי ללא כל נימוסים, שליטה על דציבלים או מצב הרוק שלהם, כשהביוב זורם מכל עבר, יורד גשם חומצי ולכולם יש צרעת. אז יותר גרוע. במשך 12 שעות.
הם צרחו, שכבו על הרצפה, כל הזמן נתקלו באחרים, דחפו, התעטשו והשתעלו על כולם בפה פתוח. כי בדיוק רציתי לחטוף סארס או אבולה לפני סמסטר אביב וכבר חששתי שלא אמצא דרך לעשות זאת.
חזרנו לסמסטר כיפי נוסף של 12 קורסים, מחלות, תרופות ומשוואות. אניvחושבת שהמוח שלי הגיע לקצה גבול יכולת הספיגה וההתמודדות שלו עם המבחן בפרמקוקינטיקה א, אז קורס ההמשך במקצוע הנוראי הזה יגרום לי לניוון.
ואם זה לא יקרה בגלל פרמקוקינטיקה, אז הקורס ההיפי בהיבטים התנהגותיים יעשה את זה.
הוא נתן לנו לקרוא מאמר לפני השיעור ואז בשיעור נתן לאנשים להקריא חלקים מהמאמר, תרגם את החלקים האלה מאנגלית לעברית ואז דיסקסנו בו.
אז למה בזבזתי חצי שעה מחיי כדי לקרוא אותו בעצמי? וזה מחקר שלא הגיע לשום ממצאים משמעותיים שהתבסס על שום דבר,
אבל הוא בכל זאת הרגיש צורך ללמד אותו. כי אנחנו צריכים להקדיש את כל תשומת הלב שלנו למטופלים, לחבק אותם ולמחות את דמעותיהם בטישו.
כי הציבור הישראלי, כאמור, כל כך שברירי ועדין. עד שמונעים ממנו את השוקולד שלו.
אנחנו לומדים על מחלות נפש במסגרת קורס על מע' העצבים, כחלק ממנו יש לנו סבב היכרות בבית החולים הפסיכיאטרי.
פחדנו לאחר, אז לקחנו מונית בהלוך. ארבעתינו, בחורות צעירות, סטודנטיות למופת מדינת ישראל והעיר באר שבע, נכנסות למונית.
מרינה לנהג: אל תצחק, אבל אנחנו צריכות למיון הפסיכיאטרי.
מעניין אם זה קורה הרבה.
בעבודה הגיעה מישהי ורצתה להתייעץ, אמרתי לה שאני לא הרוקחת ושאני כבר אקרא לרוקח.
היא: אה, אז את פה סתם.
נאנחה.
ואמא שלך זונה, אבל את לא רואה אותי מתלוננת על זה, נכון?
חיפשתי שמלות באיביי וזו אחת התוצאות שקיבלתי:
כל הימים ממש ארוכים ומתישים, אבל לפחות ממש עוד מעט יש חופשת פסח. צריך להתחיל לאחסן לחם במקפיא.