עדיין בארון - עד מתי?

הייתי כלוא בבית כלא

שיש בו תאים

ללא סורגים.

שהסוהרים בו

אינם בני אדם

אלא מסתרי הנפש

והומופוביה גם.

שאין בו מקקים

או שירותים תורכיים

אלא אוכל של בית

ואסלות צחורות שאמא צחצחה.

ושאת החברים שבאים לבקר בו

אי אפשר לשמוע ולראות 

בדרכים רגילות,

אלא בחדר מיוחד,

מבעד לזכוכית עבה ועכורה,

שבצידה שפופרת שחורה.

הפעם אחרוג ממנהגי, ואכתוב פוסט על סרטן השד, לרגל יום המודעות לגילוי מוקדם של סרטן השד.

לפני מספר שנים, פנתה אמא שלי לרופא המשפחה לאחר שהרגישה שיש לה גוש קטן בשד. בתום סדרה ארוכה של בדיקות, כולל בדיקת ביופסיה, הודיע הרופא לאמא שלי: יש לי שתי בשורות עבורך. אחת טובה ואחת רעה. הבשורה הרעה היא שאת חולה בסרטן השד. הבשורה הטובה היא שבגלל שפנית אלינו בשלב מוקדם, מייד כשהבחנת בגוש, ניתן יהיה לרפא את המחלה בקלות ובמהירות יחסית, וכל זאת בלי לכרות את השד.

בימים הראשונים אמא שלי הייתה בהלם נוראי, אבל לאט לאט קלטה שהשד לא כל כך נורא. 3 פעמים בשבוע הייתי מסיע את אמא שלי לבית החולים, שם עברה הקרנות כנגד הסרטן.

בתקופת הטיפולים, הייתי מגיע עם אמא שלי למחלקה וממתין איתה בתור עד תום ההקרנות. בזמן ההמתנה פגשתי באישה מבוגרת, אף היא חולה בסרטן השד, אשר למרבה הצער נפטרה מהמחלה. משיחה עם בני משפחתה התברר, כי האישה ידעה במשך כמה שנים על גוש גדול בשד שלה, אבל מרוב בושה, פחד וחשש, לא פנתה לרופאים. הגוש גדל מאוד והגיע למשקל של כמעט 2 ק"ג! רק אז אזרה האישה אומץ, פנתה לרופא וגילתה לו את הסוד הנורא. מתברר שבשלב הזה היה כבר מאוחר מידי. הסרטן שלח גרורות לאיברים נוספים בגופה של האישה, מצבה החמיר ולא ניתן היה עוד לרפאה. אילו הייתה פונה לרופאים מייד עם גילוי הגוש - אולי הייתה האישה חיה עימנו היום.

ובחזרה לאמא שלי. לאחר כמה שבועות, עם תום סדרת ההקרנות בישר הרופא לאמי - "בשעה טובה, ניצחת את הסרטן!". מאז חלפו כמעט 12 שנים ואמא שלי ממשיכה לחיות חיים בריאים ללא הסרטן. כל זאת בזכות האבחון המוקדם.  

אז אם מישהי (או מישהו) שקורא את הפוסט מרגיש כי יש לו בגוף איזשהו גוש מוזר - בבקשה מכם פנו לרופא ובדקו מה זה, לפני שיהיה מאוחר מידי...

נ.ב. - לאחר פרסום הפוסט תהיתי למה כל כך התחברתי לסיפור של האישה המבוגרת שמתה בנסיבות כל כך מצערות. הרהרתי בנושא ועכשיו אני חושב שאני יודע את התשובה: כי היא הייתה ארוניסטית !!!   וכל התירוצים המטופשים שלה, כלומר הסיבות שבגללן לא גילתה לרופא על הגוש - מזכירים לי את התירוצים המטופשים שבגללם אני ועוד הרבה מאוד אנשים נמצאים שנים בארון ולא מספרים לאף אחד על הנטייה שלנו. ובסוף מי שנדפק מזה זה רק אנחנו. ותחשבו על זה...

הפעם הראשונה

שגיליתי שאני הומו,

הייתה ביום בו נכנסתי 

לארון האפל והחשוך

של חיי.  

הארון שנצר את הכנות

אך איפשר לשקרים

לצאת מבעד לחריצים.

הארון שהמיט עליי בדידות,

אך גם העניק לי

תחושת ביטחון מדומה.

הארון המיותר ביותר בעולם.

נוסע בכביש הערבה

בדרך לאילת

ורואה מדבר מכל הכיוונים

שמקיף אותי בחומו

הלוהט והמאובק.

מרחבים

אינסופיים

של שממה.

והשממה -  

כמו החיים שלי.

לבי אינו משלים

את פעימותיו

כי מעצורים שקופים

סוגרים עליו.

דמי פוֹקק

את עורקיי

כי לבי אינו פועם

במלוא תפוקותיו.

הקרדיולוג

חסר אונים

כי אינו יודע

מדוע דמַי

אינם זורמים,

בורידים ובעורקים.

אך אני יודע

בתוך תוכי 

כי מעצורים בלתי נראים

את מחלת הלב יוצרים

ואת יום מותי

מקרבים.