Anneliese Michel

מי הייתה אנליז מישל?

אנליז מישל (21 בספטמבר 1952- 1 ביולי 1976) הייתה אישה גרמנייה קתולית. כאמור היא הייתה אחוזת דיבוק והיא עברה גירוש שדים. שני סרטים, גירוש השדים של אמילי רוז ו-רקוויאם, מבוססים בצורה מרושלת על סיפורה של מישל.

מישל חוותה, כפי שאבחנו מומחים רפואיים, הפרעות פסיכיאטריות קשות מאז גיל 16 ועד למותה בגיל 23 מתת-תזונה, מצב משני למחלה נפשית. ככל הנראה, היא תכננה את מותה ברעב על מנת "לכפר על נעורים לא סדירים של היום וכמרים בוגדניים של כנסיות מודרניות". לאחר מספר שנים של טיפולים פסיכיאטריים לא יעילים, היא סירבה לטיפול תרופתי וביקשה גירוש שדים. שני הכמרים אשר ביצעו את הגירוש וההורים של מישל הורשעו על הרג רשלני מכיוון שהם לא דרשו טיפול תרופתי (בגלל סירובה לאכול) לתמיכתה למרות ההתנגדות שלה.

לפני גירוש השדים

אנליז מישל נולדה בספטמבר 1952 בקלינגנברג, בוואריה, גרמניה. מישל חונכה במשפחה קתולית קפדנית. כילדה רצינית, היא ניסתה לתקן חטאי כמרים בוגדניים ומכורים לסמים על ידי כך שישנה על רצפה חשופה באמצע החורף.

שאלות ותשובות

מתי החלה אנליז לסבול מתסמינים מוזרים?

בשנת 1968, כשהייתה בת 16 ועדיין בבית ספר תיכון, אנליז החלה לסבול מעיוותים. ממצאים של בית המשפט מראים כי היא חוותה את מתקפת האפילפסיה הראשונה ב-1969. זה היה כאשר נוירולוג אבחן אותה במרפאה פסיכיאטרית וירצבורג. הוא קבע כי היא סובלת מאפילפסיה חמורה.

עד מהרה, אנליז החלה לחוות הזיות שטניות בזמן שהתפללה. כמו כן, היא התחילה לשמוע קולות אשר אמרו לה שהיא מקוללת. בית המשפט קבע כי סמוך ל-1973 אנליז סבלה מדיכאון ושקלה התאבדות. בשנת 1975 ההורים שלה השתכנעו כי היא הייתה אחוזת דיבוק והם התייאשו מרופאים מהמרפאה הפסיכיאטרית. הם בחרו להסתמך אך ורק על גירוש שדים בשביל ריפוי.

מאז, השוו את התסמינים של אנליז לאלה של סכיזופרניה, וקיימת האפשרות כי הם הגיבו לטיפול.

מי אבחן לראשונה את אנליז כאחוזת דיבוק?

האבחון הלא רשמי הראשון נעשה על ידי אישה קשישה אשר ליוותה את אנליז בעליה לרגל (מסע דתי). היא הבחינה שאנליז נמנעה מלעבור ליד תמונה מסויימת של ישו, ושהיא סירבה לשתות מים ממעיין קדוש. האישה טענה בנוסף כי נדף מאנליז ריח נוראי. מגרש שדים מעיר קרובה בחן את אנליז והסיק כי השתלטו עליה שדים. לאחר שתי בקשות נדחות, הטקס של הגירוש התקבל לבסוף על ידי הבישוף (מראשי הכנסייה הקתולית).

האם דמותו של טום ווילקינסון, האב מור (מהסרט השדים של אמילי רוז), מבוססת על אדם אמיתי?

הדמות הייתה שילוב של שני אנשים מהמציאות- האב ארנולד רנז ופסטור ארנסט אלט (כמוצגים בתמונה למטה). שני הגברים התמנו על ידי הבישוף של וירצבורג, גו'זף סטאנגל, על מנת לבצע את "גירוש השדים הכביר" על אנליז מישל. היסוד בטקס זה היה "טקס רומי", מה שבאותה התקופה עדיין היה חוק בתוקף. האב ארנולד רנז היה מיסיונר לשעבר בסין, ופסטור ארנסט אלט היה כומר בקהילה בקרבת מקום. יחד הם ביצעו 67 טקסי גירוש שדים תוך תקופה של 10 חודשים, כשהם עורכים פגישות כאלו פעם אחת או פעמיים כל שבוע. כמה מהפגישות נמשכו עד לארבע שעות.

 (מצד ימין: האב ארנולד; צד שמאל: פסטור ארנסט אלט)

האם אנליז מישל באמת ראתה פני שדים על אנשים מסביבה כמו שאמילי רוז מהסרט ראתה?

לפי מאמר וושינגטון, ככל שהיא גדלה להאמין שהיא אחוזת דיבוק, אנליז החלה לראות את הפנים של השדים על אנשים וחפצים סביבה.

הקליפ מהסרט

אלו שדים השתלטו על אנליז?

אנליז שוכנעה כי היא נשלטת על ידי שדים שונים, כולל לוציפר, ג'ודאס איסקאריוט, נירו, קיין, היטלר ופלייצ'שמן, כומר פרנקי מבוייש מהמאה ה-16. כמו כן היא הזכירה כמה נשמות מקוללות אחרות אשר התגלו דרכה.

האם אמה של אנליז, אנה, תמכה בביצוע הסרט?

לא. אמה של אנליז לא תמכה בביצוע הסרט גירוש השדים של אמילי רוז. "אני לא רוצה לראות את הסרט ואני לא רוצה לדעת דבר עליו," אמרה גברת מישל, אשר באותו הזמן הייתה בת שמונים. אביה של אנליז מת לפני יציאת הסרט.

כמה אנשים נמצאו אשמים במותה של אנליז מישל?

בסרט של 2005 גירוש השדים של אמילי רוז, רק אחת מהדמויות, האב ריצ'ארד מור (אותו גילם טום ווילקינסון), נמצא אשם ברצח רשלני סביב מותה של אמילי רוז. במציאות, במשפט של שנת 1978, היו ארבעה נתבעים, לא רק אחד. הנתבעים היו האב ארנולד רנז, פסטור ארנסט והוריה של אנליז, ג'וזף ואנה. ארבעתם נמצאו אשמים בהרג רשלני ונידונו לשישה חודשים, מושעים עם תנאי של שלושה חודשים.

האם זה אפשרי כי אנליז העתיקה מה שראתה בסרט מגרש השדים (1973) של וויליאם פריידקין?

הסרט מגרש השדים בבימוי וויליאם פריידקין יצא בגרמניה בשנת 1974, שנתיים לפני הקלטות גירוש השדים בהם אנו שומעים את קולה של אנליז מוקלט (בהמשך, ההקלטה עצמה). למרות שקולה די מבעית, הוא מגלה דמיון בולט לנהימות, נביחות וקול לא אנושי של לינדה בלייר מהסרט של פריידקין. זאת גורם לכמה אנשים להסיק כי אנליז פשוט חיקתה את מה שראתה בסרט, אם היא אכן ראתה את הסרט. בעקבות יציאתו בגרמניה, הסרט יצר מעין היסטריה פאראנורמלית אשר סחפה את האומה. פסיכיאטרים אירופאיים דיווחו על עלייה ברעיונות אובססיביים בקרב מטופליהם. אך עם זאת, הסרט לא מעניק הסבר לשנים שלפני שנת 1974, בהם אנליז חוותה ייסורים רבים אחרים אשר היא והקרובים אליה ייחסו אותם להשתלטות שדים.

אלו דברים מטרידים אחרים עשתה אנליז?

אנליז ביצעה מספר פעולות מטרידות ביותר. היא ליקקה את השתן שלה מהרצפה. היא אכלה זבובים, עכבישים ופחם. היא נגסה בציפור מתה עד שראשה נפל ממקומו. במקרה אחד, היא זחלה מתחת לשולחן ונבחה כמו כלב במשך יומיים רצופים. לעיתים קרובות היה ניתן לשמוע אותה צורחת מבעד הקירות שעות רבות. קריעת הבגדים והשתנה על הרצפה נהיו למאורע קבוע.

האם גירושי השדים גרמו לה נזק גופני?

כן. אנליז סבלה 67 טקסי גירוש שדים במשך תקופה של 10 חודשים. כאשר בזמן ההוא, המיתרים (חיבור עצמות) בברכיים שלה נקרעו בעקבות כריעות הברך שהיא ביצעה בצורה כפייתית במשך כל פגישת גירוש שדים. כריעת הברך היא פעולה של הערצה המורכבת מנפילה על ברך אחת או שתיים (נקרא "כריעת ברך כפולה"). ב-30 ביוני, 1976, בעת טקס גירוש השדים האחרון שלה לפני מותה, היא הייתה יותר מידי חלשה פיסית מכדי לבצע את הכריעה לבדה. ההורים שלה עמדו ועזרו לה לבצע את התנועות עד הסוף.

האם היה נוכח רופא בזמן גירושי השדים, כמו בסרט?

לא. בסביבות חג הפסחא של השנה בה מתה, אנליז החלה לסרב לאכול ולשתות. העיוותים שלה חזרו ביותר אכזריות מאשר היו קודם. שום רופאים לא הוזמנו. בזמן המשפט, רופאים מומחים טענו כי אם ארבעת הנאשמים (האב ארנולד רנז, פסטור ארנסט וההורים) היו מתחילים להכריח אותה לאכול שבוע לפני מותה, אז אנליז הייתה עדיין חיה. אחת מהאחיות של אנליז הסבירה לבית המשפט במשפט של 1978 כי אנליז לא רצתה ללכת לבית חולים פסיכיאטרי, איפה שהיו מסממים אותה והיו מכריחים אותה לאכול.

בספרה, גירוש השדים של אנליז מישל, פלישיטאס ד. גודמן אימצה את האפשרות כי אנליז לא הייתה חולת אפילפסיה והתרופות שנתנו לה רופאים במטרה לשלוט בהתקפים שלה, רק גרמו להזיות שלה להחמיר.

למה אנליז מישל סירבה לאכול?

היא הכריחה את עצמה לצום כי האמינה שזה ישחרר את ההשפעה של השטן. כאשר מתה, היא שקלה רק 68 פאונדים (כ-45 ק"ג). לפני מותה, היא דיברה על מוות כדי לכפר על חטאים של הנוער המרדני וכמרים בוגדניים של הכנסייה המודרנית.

טכנית, ממה אנליז מתה?

לפי הניתוח שלאחר המוות, ב-1 ביולי, 1976, אנליז מישל נכנעה להשפעות של התייבשות ותת-תזונה חמורים. בזמן מותה, היא סבלה בנוסף לכך מדלקת ריאות וחום גבוה. היא נקברה ליד אחותה הממזרה מרת'ה בקצה החיצוני של בית הקברות. (תראו כאן). האזור הזה בדרך כלל שמור לילדים ממזרים ומתאבדים.

 הקבר של אנליז בבית הקברות קלינקנברג, גרמניה

מה היו המילים האחרונות של אנליז מישל?

תשושה, על סף המוות, היא אמרה את מילותיה האחרונות המפורסמות ביום אחד לפני שמתה. היא אמרה למגרשי השדים שלה "תתחננו למחילה". לאמא שלה, אנה, היא אמרה "אמא, אני מפחדת."

האם אנליז התעמקה בדת לפני היותה 'אחוזת דיבוק'?

כן. אנליז ושלושת אחיותיה גדלו במשפחה קתולית קפדנית. אביה ג'וזף שקל לעבור הכשרה לכומר ושלושת הדודות שלה היו נזירות.

ארבע שנים לפני שאנליז נולדה, אמה הולידה ילדה ממזרה, מרת'ה. כתוצאה מכך, אמה סבלה מבושה גדולה והוכרחה ללבוש מסווה שחור ביום חתונתה. כאשר אנליז הייתה ילדה, אמא שלה עודדה אותה לכפר על חטא הממזרות על ידי התמסרות מלאה. כשאחותה מרת'ה נפטרה בגיל שמונה בזמן ניתוח להסרת גידול בכליה, זה כנראה רק הגביר את רצונה של אנליז למימוש עונש עצמי בשביל אמה.

ככל שגדלה, אנליז המשיכה לסבול למען חטאי אחרים. כשהייתה נערה, אנליז ישנה על רצפת אבן חשופה כדי לכפר על חטאי כמרים בוגדניים ומכורי סמים. אפשר היה לראותה ישנה על הרצפה בתחנת רכבת מקומית. בקולג', באוניברסיטת וירצבורג שבגרמניה המערבית, היא תלתה תמונות של קדושים על התקרות בחדרה במעונות, שמרה מים קדושים ליד הדלת, ובאופן קבוע היא התפללה מספר תפילה. כנאמר קודם לכן, אפילו קרוב למותה היא דיברה על מוות בשביל לכפר על חטאי הנוער המרדני וכמרים בוגדניים.

האם זה אפשרי כי הכמרים אשר ביצעו את גירושי השדים סיפקו לאנליז תכונות להתנהוגתה הפסיכוטית?

כמה מומחים מאמינים שזה אפשרי. פסיכיאטרים אשר העידו בזמן המשפט דיברו על "גורם דוקטורינרי", אשר ביחס לאנליז מפרש כי היא קיבלה את ההסבר שהתנהגותה מצביעה על השתלטות שדים, בעיקר בגלל מגרשי השדים אשר הציגו רעיון זה רבות וחיזקו אותו בכל גירוש.

ב-1984, בישופים ותיאולוגים גרמנים הפצירו בפני רומא על מנת לשנות את מנהג גירוש השדים. הם הסיקו כי דיבור ישיר או "מתוך חובה" אל השד, במילים "אני מצווה עלייך, רוח מזוהמת..." רק מאשר למטופל כי הם ללא ספק אחוזי דיבוק.

בסרט, האם הבמאי ניסה לספק נימוק לשאלה אם היא באמת הייתה אחוזת דיבוק?

לא. בראיון, סקוט דריקסון (הבמאי) הגיב לשאלה זו באמירה, "ניסינו להשים במרכז הסרט את השאלה למה היא מתה, ומהי האמת מאחורי התופעה הזו? ובסופו של דבר לא לענות עליה." התסריטאי פואול האריס בורדמן המשיך להסביר, "יש לנו נגישות במאמץ לחומר הזה, כאשר אני קצת יותר ספקן וסקוט המאמין. אנחנו מתקרבים לזה ומנסים להיות מאוד הוגנים, גם כלפי שני הצדדים, לזויות הראיה שלנו. ככה אנחנו נגישים לכך באופן אנליטי.

קראתי שהגופה של אנליז מישל הוצאה מהקבר אחרי מותה, האם זה נכון?

כן. ב-25 בפבואר, 1978, כמעט שנתיים אחרי מותה, הגוף המנוח של אנליז מישל נחפר מהאדמה והועבר לארון קבורה חדש. רצון ההורים שלה להעביר אותה מארון קבורה זול, לכאורה היה תירוץ על מנת להוציאה מהקבר. במקום זאת, הם פעלו לפי המסר שהתקבל מנזירה ממסדר הכרמליתים מהמחוז אלגאו מבוואריה הדרומית. הנזירה אמרה להורים שהיה לה חזון כי גופת בתם עדיין לא ניזוקה. דיווחים רשמיים קובעים כי הגופה הציגה התדרדרות עקבית. תמונות של הגופה המוצאת מהקבר מעולם לא התפרסמו, והוריה של אנליז נאסרו להיות עדי ראייה בהוצאת הגופה.

למרות זאת, הם יכלו לראות מרחוק את קברה מחדר השינה בביתם, בו אמה עדיין גרה כיום.

האם זה נכון שיש סרט נוסף אשר מבוסס על גירוש השדים של אנליז מישל?

כן. ישנו סרט גרמני על אנליז מישל הנקרא רקוויאם, בוים על ידי האנס-כריסטיאן סצ'מיד. הסרט יצא בשנת 2006. הוא יותר סרט דרמה מאשר אימה, והוא כביכול עוקב אחר הסיפור האמיתי של אנליז מישל בצורה יותר מדויקת.

סיכום כללי

(מה יש לי לומר בעניין?)

http://www.youtube.com/watch?v=x4n9vK0_mdk

הקלטת גירוש השדים

לא ברור אם ההקלטה היא אמיתית, כי היא עדיין לא הופרכה. בויקיפדיה תמצאו את ההקלטה המלאה בקובץ wma.

אולם, מצאתי באתר הזה, תגובה של מישהו האומר כי הבישופים של גרמניה פסלו את ההקלטה. כלומר היא מזוייפת.

הוא מביא תרגום מהשפה הגרמנית לאנגלית, צד אחד של הקלטת.

(אם יהיה ביקוש רב, אתרגם לעברית, אבל לפי דעתי אפשר להבין גם את הגרסא הזו באנגלית. זה ימינה מסוף הרשימה של הVisitors בצד שמאל)

לפי האתר הזה, הקול נשמע דומה מאוד ללינדה בלייר מהסרט מגרש השדים. הסרט יצא שנתיים לפני ההקלטות. לכן, זה אפשרי כי מישל פשוט חיקתה את הקולות מהסרט. אבל זה לא ממש מסביר את ההתנהגות שלה בצעירותה.

אנליז מישל חלתה באפילפסיה וסבלה עוד לפני גירוש השדים. סביר מאוד להניח, ואולי זאת עובדה, שהרי היא לא הייתה בריאה בנפשה. משמע, היא הייתה יכולה להמציא שקרים שבסופו של דבר הפכו בשבילה למציאות. וזה היה נראה כה ריאלי, עד אשר אפילו הוריה האמינו בכך.

אז כן, לא התמזל מזלה של אנליז. עוד כשהייתה ילדה, כבר אז היו בראשה רעיונות מטורפים (העובדה שישנה על רצפה קרה באמצע החורף). אמה דחפה אותה להאמין כי היא צריכה לכפר על חטאים של אחרים. זה יכול להיות גם הסבר למעשיה. אנליז הרגישה חובה כלשהי, היא הייתה נאמנה לעקרונות שלה, לדת. אחרי הכל, היא חונכה במשפחה קתולית קפדנית וזה אומר- להאמין בנצרות, בישו, להתפלל כל יום ליד המיטה ולקוות שרוחות רעות לא ישתלטו עלייך.

האם היא באמת הייתה אחוזת דיבוק? כנראה שלעולם לא נדע.

מקורות

http://en.wikipedia.org/wiki/Anneliese_Michel

http://www.godscare.net/Skeptic/exorcisms/Emily.htm

http://www.chasingthefrog.com/reelfaces/emilyrose.php

http://catholic-caveman.blogspot.com/2007/01/not-exorcism-of-emily-rose-but-of.html

פוסטים קודמים

אימת אמיטוויל- הסיפור האמיתי

בקרוב

אגדת מפלצת הלוך נס (סרט דוקומנטרי)

אליסון דובואה האמיתית

בלאדי מארי

מידע על בנות ים

מידע על רוחות

ועוד...

כל החומר לפניכם תורגם מאנגלית ע"י אנוכי.

אז מה קרה באמת?

בתאריך 13 בנובמבר, 1974 בשעה 18:30 לערך, רונלד דה פאו ג'וניור (=הבן הצעיר) פרץ אל תוך הבר של הנרי בכפר אמיטוויל, "לונג איילנד" ניו יורק, והכריז: "אתם חייבים לעזור לי! אני חושב שאמא ואבא שלי נורו!"

דה פאו וקבוצה קטנה של אנשים הלכו לשדירת אושן 112 (112Ocean Avenue) שהייתה ממוקמת לא רחוק מהבר. הם מצאו את ההורים מתים. אחד מהחבורה, ג'ואי יסוויט, התקשר למשטרה שעשתה חיפוש בבית וגילתה ששישה מבני אותה המשפחה היו מתים במיטותיהם.

הקורבנות היו:

רונלד דה פאו האב- בן 43, סוחר מכוניות

לואיז דה פאו- בת 42

וארבעת ילדיהם:

דואון בת 18

אליסון בת 13

מארק בן 12

וג'ון מת'יו בן 9

כל הקורבנות נורו על ידי רובה קוטר 35 מ"מ, דגם Marlin 336C בסביבות 3 בבוקר של אותו היום. ההורים- שניהם נורו פעמיים, כאשר הילדים נהרגו בירייה אחת. משפחת דה פאו הייתה מאוכלסת בשדירת אושן 112 מאז רכישת הבית בשנת 1965.

רונלד דה פאו ג'וניור היה הבן הבכור במשפחה והיה ידוע כ"בוטש" (Butch). הוא נלקח לתחנת המשטרה המקומית להגנתו העצמית אחרי שאמר לקציני המשטרה בזירת הפשע כי הטבח נעשה על ידי רוצח שכיר בשם לואיז פאליני. אולם, הראיון עם דה פאו בתחנה במהרה חשף חוסר עקביות חמורה בגרסתו לאירועים, וביום למחרת הוא התוודה- הוא זה שביצע את הטבח. הוא אמר לבלשים: "ברגע שהתחלתי, לא יכולתי לעצור. זה התרחש כל כך מהר."

 בית אמיטיוויל

המשפט וההרשעה

משפטו של דה פאו החל ב-14 באוקטובר, 1975. הוא ועורך דינו וויליאם וובר הקימו הגנה של אי שפיות, בעוד דה פאו טוען כי קולות בראשו עוררו בו דחף להרוג. לטובת ההגנה, הפסיכיאטר ד"ר דניאל שוורץ תמך בהצהרה של אי השפיות. לטובת התביעה, הפסיכיאטר ד"ר הארולד זולאן התמיד בטענה כי למרות היות דה פאו צורך בהרואין ו-LSD, הייתה לו הפרעת אישיות אנטיסוציאלית והוא היה מודע לפעולותיו בשעת המעשה.

בתאריך 21 בנובמבר, 1975, דה פאו נמצא אשם בשישה סעיפים על רצח מדרגה שנייה. בתאריך 4 בדצמבר, 1975, השופט תומאס סטארק פסק על רונלד דה פאו ג'וניור 25 שנות מאסר עולם.

כיום דה פאו מוחזק בכלא Green Heaven Correctional Facility בביקמן, ניו-יורק, וכל הערעורים שלו אל ועדת השחרורים נדחו.

 רונלד דה פאו ג'וניור

מחלוקות סביב האירוע

כל ששת הקורבנות נמצאו שכובים במיטותיהם עם הפנים כלפי מטה בלי שום סימני היאבקות או כל סימן לכך שניתנו להם תרופות הרגעה. זאת הוביל למחשבה כי מישהו בתוך הבית היה אמור להתעורר מרעש הירי. שכנים לא דיווחו על שום קולות ירי. חקירת המשטרה קבעה כי הקורבנות ישנו בשעת הרציחות והאקדח לא היה מותאם עם משתיק-קול. קציני משטרה וחוקר מקרי מוות, שהיה נוכח בזירת הפשע, בתחילה היו תמהים מהמהירות ושיטת ההריגה, ואז שקלו את האפשרות כי יכול להיות יותר מאדם אחד האחראי לפשע. בזמן שהייתו בבית הסוהר, רונלד דה פאו מסר תיאורים שונים לגבי איך הרציחות בוצעו, כולם לא עקביים. בראיון בשנת 1986, הוא טען כי אמא שלו הייתה אחראית ליריות, מה שנודח כ"אבסורדי" על ידי פקיד רשמי לשעבר של סופולק קאונטרי.

בתאריך 30 בנובמבר, 2000, רונלד דה פאו נפגש עם ריק אוסונה, המחבר של הלילה בו דה פאו מתו, אשר פורסם בשנת 2002. לפי דברי אוסונה, דה פאו טען כי הוא ביצע את הרציחות "מתוך ייאוש" יחד עם אחותו דואון ושתי חברים (אשר לא ציין את שמם). הוא טען כי אחרי מריבה עצבנית עם אביו, הוא ואחותו תכננו לרצוח את הוריהם, ודואון רצחה את הילדים בכדי לחסל אותם כעדי ראייה. הוא אמר שכעס על פעולות אחותו, הכה אותה ובעודה מחוסרת הכרה על מיטתה, ירה בה בראש. דווח כי במהלך חקירת המשטרה הראשונה נמצאו סימני אבק-שריפה בכותונת הלילה של דואון, המצביעים על כך שהיא הייתה יכולה לירות עם נשק. תוכנית זו של החקירה לא נמשכה אחרי הודאתו של רונלד דה פאו.

הנסיונות ליצור קשר עם חשודים לשותפות בעבירה נכשלו, היות שאחד מהם מת בשנת 2001 והאחר נכנס לתוכנית להגנת עדים. מערכת היחסים בין רונלד דה פאו ג'וניור לאביו הייתה סוערת, אבל הסיבה לכך שכל המשפחה נהרגה לא ידועה. התביעה במשפט הניחה שהמניע מאחורי הרציחות היה לגבות את פוליסת ביטוח החיים של הוריו.

ג'ואי ניקל מציין כי בגלל התדירות בה רונלד דה פאו שינה את סיפורו במשך שנים, טיעונים חדשים ממנו לגבי האירועים שהתרחשו בליל הרציחות צריכים להתקבל בזהירות. במכתב לתוכנית רדיו בהנחיית לו ג'נטייל, דה פאו הכחיש שהוא מסר מידע לשימוש בספרו של ריק אוסונה.

הספר וגרסאות הסרטים הקשורים לרציחות

הרומן של ג'יי אנסון אימת אמיטיוויל פורסם בספטמבר 1977. הספר מבוסס על התקופה של 28 ימים בזמן דצמבר 1975 וינואר 1976, כאשר ג'ורג' וקת'י לאתס וילדיהם גרו בשדירת אושן 112. משפחת לאתס עזבה את הבית, בטענה שהם אויימו על ידי תופעה על-טבעית בזמן שהותם בבית.

הסרט אמיטיוויל 2: ההשתלטות (1982) מבוסס על הספר רצח באמיטוויל שנכתב על ידי הפאראפסיכולוג האנס הולזר. זהו פריקוול נערך בשדירת אושן 112, בכיכובה של משפחה בדיונית בשם מונטלי, שכאמור מבוססת על משפחת דה פאו. הסיפור מציג נושאים תיאורטיים ושנויים במחלוקת, הכוללים מערכת יחסים אינטימית (גילוי עריות) בין סוני מונטלי ואחותו בת העשרה, אשר מבוססים ברשלנות על רונלד דה פאו ג'וניור ואחותו דואון.

הגרסאות של סרטי הוליווד על רציחות דה פאו מכילים כמה אי-דיוקויות. הגרסא המחודשת של 2005 לסרט אימת אמיטיוויל מכיל דמות ילד בדיונית בשם ג'ודי דה פאו, אשר לא היה קורבן ירי בנובמבר 1974. הטענה שרונלד דה פאו ג'וניור הוסת לביצוע הרציחות על ידי נשמות מתוך קרקע של קבורות ילידי אמריקה באתר של שדירת אושן 112 נדחה על ידי היסטוריונים מקומיים ומנהיגים ילידי אמריקה, אשר נימקו כי אין מספיק הוכחות לתמוך בטענה שהקרקע היה קיים.

גרסת 2005 של הסרט אימת אמיטוויל מפריז את הבידוד של שדירת אושן 112 על ידי תיאור הבית כלא ידידותי (כלומר, בית שנמצא הרחק מכל חברה מתרובתת, עם "יופי" של משכן זדוני) הזדהה למלון "אוורלוק" בסרט הניצוץ של סטנלי קובריק. במציאות, שדירת אושן 112 היה בית פרוורי בטווח 50 רגל מבתים אחרים בשכונה.

 רומן הנכתב על ידי ריק אוסונה- הלילה בו דה פאו מתו

מקור

שיחת החירום

המרכזן: "משטרת "סופולק קאונטרי". אפשר לעזור?"

האיש: "יש לנו כאן ירי. אה, דה פאו."

המרכזן: "אדוני, מה שמך?"

האיש: "ג'ואי יסוויט"

המרכזן: "אתה יכול לאיית את זה?"

האיש: "כן. י-ס-ו-ו-י-ט"

המרכזן: "י-ס..."

האיש: "י-ס-ו-ו-י-ט"

המרכזן: "...ו-ו-י-ט. מה מספר הטלפון שלך?"

האיש: "אני לא יודע אפילו אם זה כאן. יש, אה, אין לי כאן מספר טלפון."

המרכזן: "אוקי. מאיפה אתה מתקשר?"

האיש: "זה באמיטוויל. תתקשר למשטרת אמיטוויל, וזה בדיוק, אה... שדירת אושן באמיטוויל."

המרכזן: "אוסטין?"

האיש: "שדירת אושן. מה לעז...?"

המרכזן: "שדירת... אושן? איפה בדיוק?"

האיש:  "זה בדיוק בכביש מריק. שדירת אושן."

המרכזן: "כביש מריק. מה... מה הבעיה, אדוני?"

האיש: "זה ירי!"

המרכזן: "יש ירי. מישהו נפגע?"

האיש: "אה?"

המרכזן: "מישהו נפגע?"

האיש: "כן, זה אה, אה- כולם מתים."

המרכזן: "למה אתה מתכוון, כולם מתים?"

האיש: "אני לא יודע מה קרה. נער בא בריצה לבר. הוא אומר שכולם במשפחה נהרגו ובאנו הנה."

המרכזן: "חכה רגע, אדוני."

(עכשיו קצין משטרה השתלט על השיחה)

קצין: "שלום."

איש: "שלום."

קצין: "מה שמך?"

איש: "שמי הוא ג'ואי יסוויט."

קצין: "ג'ורג' אדוורטס?"

איש: "ג'ואי יסוויט."קצין: "איך מאייתים את זה?"

איש: "מה? אני כרגע... כמה פעמים אני צריך להגיד לכם? י-ס-ו-ו-י-ט."

קצין: "איפה אתה נמצא?"

איש: "אני בשדירת אושן."

קצין: "מה המספר?"

איש: "אין לי מספר כאן. אין מספר על הטלפון."

קצין: "מה מספר הבית?"

איש: "אני לא יודע אפילו את זה."

קצין: "איפה אתה נמצא? שדירת אושן ומה?"

איש: "באמיטיוויל. תתקשר למשטרת אמיטיוויל ותגיד שמישהו יבוא לכאן. הם מכירים את המשפחה."

קצין: "אמיטיוויל."

איש: "כן, אמיטיוויל."

קצין: "אוקי. עכשיו, תגיד לי מה הבעיה."

איש: "אני לא יודע. בחור בא בריצה לבר. בחור בא בריצה לבר ואמר יש- אמא ואבא שלו נורו. הגענו לבית שלו וכולם בבית מתים. אני לא יודע כמה זמן, אתה יודע. אז, אה..."

קצין: "אה, מה הכתו... מה הכתובת של הבית?"

איש: "אה, חכה רגע. תן לי להסתכל על המספר. בסדר. חכה רגע. אחד-שתיים עשרה שדירת אושן, אמיטוויל."

קצין: "זה אמיטוויל או צפון אמיטוויל?"

איש: "אמיטוויל. בדיוק... דרומה לכביש מריק."

קצין: "זה בדיוק בגבולות הכפר?"

איש: "זה בגבולות הכפר, כן."

קצין: "אה, אוקי, מה מספר הטלפון שלך?"

איש: "אין לי אפילו אחד כזה. אין מספר על הטלפון."

קצין: "בסדר, מאיפה אתה מתקשר? טלפון ציבורי?"

איש: "לא, אני מתקשר ממש מהבית, כי אני לא רואה מספר על הטלפון."

קצין: "אתה בבית עצמו?"

איש: "כן."

קצין: "כמה גופות יש שם?"

איש: "אני חושב, אה, לא יודע- אה, אני חושב שהם אמרו ארבע."

קצין: "יש ארבע גופות?"

איש: "כן."

קצין: "בסדר גמור, אתה תישאר שם בבית, אני אתקשר למשטרת אמיטוויל והם יגיעו."

מקור

לאחר מעשי הרצח, בוטש (רונלד ג'וניור) הכין רשימה ארוכה של חמישים איש נוספים אותם ברצונו להרוג. הוא ציין שוב ושוב את חוסר הרגישות שלו לגבי רצח משפחתו, מלבד שמחה או הרגשת הקלה שהם כבר אינם. בעוד מספר מומחים, שבחנו את המקרה, מעידים על אלימות במשפחה ומודל לחיקוי של רמאות וגניבה בסופו של דבר הובילו לטבח של בוטש, למעשה, אף אחד לא באמת יודע.

הבית נמכר והוא נהיה לרקע בשביל מעשה הונאה, אימת אמיטוויל, ספר וסרט המבוססים על הרעיון שהבית נבנה על קרקע של קבורות אינדיאניים (או המקום בו משפחת שינקוקס שמרו את אי השפיות שלהם) והרוחות חסרות המנוחה גרמו לכל מי שגר בבית להפוך לאלים בצורה מטורפת. ג'ורג' וקת'י לאטס עברו לבית ותוך זמן קצר הותקפו. ג'ורג' כביכול גילם את בוטש ולקת'י היו חלומות מתמידים על רצח המשפחה. כומר שהגיע לברך את הבית כאמור חלה לחלוטין.

לאחר מכן הפרקליט שלהם טען כי הם כולם תכננו את התחבולה ביחד, אבל הוא תבע אותם עבור כסף והם תבעו אותו על מה שהוא אמר ואף אחד לא ידע מה לעשות בעניין. כמה ציידי רוחות אישרו שהבית אכן רדוף, אך הדגישו בספקנות את הטעויות הרבות בסיפור ואת העובדה שמשפחה אחרת שעברה אחרי הלאטסים לא חוותה שום השפעות שליליות.

ספר הנכתב על ידי ג'יי אנסון- אימת אמיטוויל

מקור

זאת ועוד...

כאן תמצאו מידע מלא על הבית.

תמונות מזירת הפשע, ראיונות, הכל על המשפט של משפחת לאטס (ששהו בבית וטענו כי הוא רדוף) ועוד.

בקרוב אתרגם את הסיפור של אנליז מישל- הסיפור האמיתי עליו מבוסס הסרט "השדים של אמילי".

ברשימות בצד תוכלו למצוא מה אתרגם בהמשך.