שם: קצת יותר ממורה ותלמידה.

כותבת: אן.

מיועד לאתגרון הכתיבה הזה. אני לא בנאדם של תחרויות כתיבה, אבל זה דרש שאני אכתוב את זה.

"מה קורה?"

הרמתי את מבטי מהטלפון הנייד שבידי. ניסיתי לחייך כשראיתי מולי פנים מוכרות וחיוך שאהבתי, אבל לא הצלחתי. לרגע קיוויתי שהצלחתי לשכנע אותו שהכל בסדר, אבל כמה שניות לאחר מכן הבנתי שהוא מכיר אותי טוב מדי בשביל לחשוב דבר שכזה כשברור שאני לא בסדר.

"הכל בסדר?" הוא נראה מודאג.

הנהנתי והתעטפתי במעיל שלי, מכניסה את הידיים שלי לכיסים שבו. "זה פשוט החורף," מלמלתי, רועדת. "אני לא אוהבת אותו. הוא תמיד גורם לי לדכדוך כזה." הוא הנהן קצרות בהבנה. הבחנתי שהמעיל הדק שהוא לבש, שכיסה גוף רזה ושרירי, היה סגור. כאיש אחד, פנינו שנינו לכיוון בניין בית הספר. התאמתי את קצב צעדיי לקצב ההליכה שלו, מביטה בו בדממה לרגע ארוך. "מה שלומך?" שאלתי לבסוף.

"בסדר." כרגיל, הוא לא פירט.

זה גרם לי לחייך. הוא השיב לי בחיוך משלו. "אין לי כוח ליום הזה," הודיתי בשקט. "הוא ארוך מדי ומיותר מדי."

"את עדיין חולה?" הנהנתי. "למה באת?"

"כי אני לא יכולה להרשות לעצמי להפסיד אותו." היססתי לרגע. אמנם הכרתי אותו כבר שלושה חודשים וידעתי שהוא תמיד שמח לדבר עם תלמידים, ובמיוחד איתי, אבל בכל פעם שבה שאלתי את השאלה הזאת, מצאתי את עצמי מתוחה. חששתי מהסירוב. "אתה חושב שזה יהיה בסדר אם אני אבוא לחפש אותך בהפסקה?" שאלתי, מחליטה לבסוף כן לדבר איתו על העניין. "יש משהו שרציתי לדבר איתך עליו."

הוא חשב לרגע. עצרנו מול חדר המורים, הוא עם היד על הדלת ואני מולו, נשענת כנגד הקיר. "בהפסקה הראשונה אני בפגישה, אבל בשנייה את יכולה לבוא." חייכתי בהקלה. הוא חייך לרגע לפני שנכנס אל תוך החדר, מנופף לי לשלום בעודו עוזב. הבטתי אחריו לרגע, מחייכת למראה שלו מדבר עם כמה מורות שהכרתי, ואז עליתי לקומה השלישית, אל הכיתה שלי.

כמו תמיד, בכיתה היה רועש. התיישבתי במקומי בשורה הראשונה, מנסה להתעלם מהבנות שצעקו על הבנים להיות בשקט ומהבנים שרצו ושיחקו בכיתה. שמעתי מישהו קורא בשמי, אבל התעלמתי ממנו, מתעלמת גם מהכדור הקטן שמצא את דרכו אל מתחת לכיסא שלי. לא היה לי כוח לדבר או להתווכח עם בני הנוער ששם. איימי, חברה טובה שלי, ניסתה למשוך את תשומת לבי, אבל התעלמתי גם ממנה. הדבר היחיד שרציתי באותו הבוקר היה ללכת הביתה.

לאחר כמה דקות שהרגישו כמו נצח נשמע הצלצול. שמעתי את המורה למתמטיקה נכנס לכיתה ומתחיל ללמד, ושלפתי בחוסר רצון את מחברת מתמטיקה מהתיק. הקשבתי לו בחצי אוזן בעוד השיעור מתנהל, פותרת את התרגילים בצורה אוטומטית. האמת היתה שלא יכול היה להיות לי אכפת פחות מהשיעור, למרות הציונים הגבוהים ששאפתי להגיע אליהם.

ככל שהיום התקדם מצאתי את עצמי פחות ופחות רגועה. ידעתי שהפנייה לאורן היתה נכונה, וידעתי שהוא יידע איך לעזור לי, אבל עדיין חששתי ממה שהיה לו להגיד. לא ידעתי איך הוא יגיב. האמת היתה שבכלל עוד לא הצלחתי לשכנע את עצמי לחלוטין שאני באמת רוצה את העזרה הזאת. אבל ידעתי בביטחון גמור שאם אני לא אפנה אליו, אני לא אפנה אל אף אחד, וכל הסיפור ימשיך להציק לי.

ברגע שנשמע הצלצול להפסקה השנייה מיהרתי החוצה. אפילו לא חיכיתי שהמורה תשחרר אותנו. רק מלמלתי משהו על זה שאני צריכה לצאת להירגע ויצאתי, מתקדמת לכיוון חדר המורים. שמעתי דיבורים מהכיתה מאחוריי - נדמה היה לי שכולם הופתעו מזה שיצאתי מהשיעור כך - אבל התעלמתי מהם. הדבר היחיד שהיה חשוב לי באותו הרגע היה לאתר את האדם היחיד שסמכתי עליו בצורה הזאת.

אל חדר המורים הגעתי לפניו. בעודי ממתינה לו הסתובבתי במסדרון שמול החדר, לא מצליחה להירגע. כמה מורים שהכרתי חלפו על פניי, אבל כמו משאר בני האדם שנתקלתי בהם באותו היום, גם מהם התעלמתי.

הוא הגיע כמה דקות אחרי הצלצול, מלווה בשלושה תלמידים. הוא חייך אליי משהבחין בי, וניסיתי להשיב לו בחיוך, אך נדמה היה לי ששוב לא הצלחתי לשכנע אותו שאני בסדר. הוא סיים לדבר עם התלמידים שליוו אותו ואז בא אליי, מסמן לי ללכת איתו.

"מה קרה?" הוא שאל בשקט בעודנו מתקדמים לכיוון חצר בית הספר.

חשבתי לרגע, מנסה למצוא את המילים הנכונות לתאר את הבעיה שלי. הוא המשיך ללכת איתי בדממה, ממתין שאדבר. הוא ידע שלפעמים היה לי קשה למצוא את המילים שחיפשתי, וכמו תמיד, ידע לא ללחוץ עליי.

"זה משהו... איך אתה מסתדר עם המשפחה שלך?" קטעתי את עצמי, משנה את דעתי.

הוא קימט את מצחו, לא מבין, אבל ענה בכל זאת. "המצומצמת או המורחבת?" הוא שאל, עיניו הירוקות מתמקדות בי.

"גם וגם."

"במשפחה המצומצמת אנחנו קרובים," הוא השיב. הבטתי בו בדממה, סוקרת את פניו. "אנחנו פחות קרובים כשזה נוגע למשפחה המורחבת - יש לי משפחה גדולה," הוא הסביר. הנהנתי בהבנה. "אבל עדיין הייתי אומר שאנחנו מסתדרים טוב."

התיישבנו על אחד הספסלים שבחוץ, הוא מקפל רגל אחת על הספסל ופונה אליי, ואני מחקה אותו מבלי משים. "ואם יש לך סוד... משהו רציני, שאתה לא רוצה שאף אחד ידע, אבל הוא משפיע על כל החיים שלך, היית מספר להם? היית חושף את זה כדי שהם ידעו מה משפיע עליהם ועלייך?"

הוא חשב לרגע. "אני לא יודע אם הייתי מספר להם הכל, אבל בהחלט הייתי אומר משהו. מגיע להם לדעת מה קורה אם זה משפיע גם עליהם. את לא חושבת?" כמו תמיד, הוא ידע להחזיר את השאלה אליי. הוא ידע שנהגתי לשאול אותו לגבי עצמו כדי ללמוד ממנו.

"אני כן... אבל אני לא בטוחה שאני מסוגלת להגיד את זה. זה פשוט..." היססתי. "זה כל כך עמוק. אני בקושי מצליחה להגיד את זה לעצמי. אני פשוט לא רוצה לעשות את זה."

"למה זה נוגע?" הוא שאל בשקט. ידעתי שכמו תמיד, אני לא חייבת לענות. בסופו של דבר, הדבר היחיד שהוא רצה היה לעזור לי, והוא תמיד הותיר את הברירה - האם לספר לו או לא - בידיי.

"למשהו שקרה לפני כמה שנים," עניתי, גם אני בקול שקט. "הייתי צריכה לטפל בזה כבר אז ולא עשיתי את זה, ואני מניחה שעכשיו זה חזר לרדוף אותי."

הוא הביט בי בדממה לרגע, ולא הייתי בטוח אם הוא חושב או שהוא ממתין שאני אמשיך לדבר. בסופו של דבר, אחרי שעברו כמה דקות, הוא דיבר שוב, קולו רציני כתמיד. "את יכולה לדבר עם אמא שלך. לספר לה קצת על מה שקורה. להסביר משהו להורים ולאחים שלך. אני חושב שזה יעשה לך טוב, ואני חושב שההורים שלך ידעו איך להעביר את זה הלאה בלי להגיד יותר מדי." השפלתי את מבטי לרגע, חושבת. קולו היה רך יותר כשהוסיף, "ואם את רוצה, את תמיד יכולה להסביר לי מה העניין."

הבטתי למעלה מיד, פוגשת בעיניים הירוקות הרציניות שאהבתי כל כך. למרות שכבר פניתי אליו בחודשים האחרונים בבקשות עזרה, בכל פעם מצאתי את עצמי נדהמת מטוב הלב שלו. "תודה," לחשתי, לא מסוגלת להגיד שום דבר אחר. המחשבות והרגשות שהתרוצצו בתוכי לא נתנו לי לחשוב על תשובה אמיתית.

הוא פטר את העניין בחיוך. "אין על מה." הוא הביט בי במבט בוחן לרגע ארוך לפני ששאל, "איך את מתקדמת עם הספר?"

בן רגע שכחתי מהצרות שלי. זה היה הספר השלישי שהוא הפנה אותי אליו, וכמו השניים הקודמים, הוא היה בחירה טובה. הסתובבתי לשלוף אותו מהתיק שלי כשנזכרתי שהתיק נשאר בכיתה. "הוא מצוין," אמרתי בהתלהבות. "אני כמעט באמצע. צדקת. אני אוהבת אותו."

הוא חייך שוב. "חשבתי שתאהבי אותו. הוא מתאים לך."

הצלצול נשמע אז, קוטע את שיחתנו. קמנו שנינו, פונים בחזרה לבניין בית הספר. ידעתי שהוא לא מלמד בשעה הזאת, אבל לצערי אני הייתי צריכה להיות בשיעור. התקדמנו בדממה, אני מתאימה את עצמי לקצב ההליכה שלו. הוא נראה רגוע, וכמו תמיד, משהו מהאווירה הרגועה שהוא השרה סביבו נגע גם בי, מרגיע את כל החששות שלי. פתאום הדרך שבה הייתי צריכה ללכת נראתה ברורה.

עצרנו מול הדלת לחדר המורים בפעם השנייה באותו היום. "אורן?" שאלתי בשקט לפני שהוא נכנס לחדר. הוא הסתובב אליי. "אני מצטערת שאני כל הזמן זורקת את זה עלייך ומציקה לך. אני פשוט... מרגישה בטוחה איתך."

ראיתי חיוך בעיניים שלו לשמע המשפט האחרון. "אני שמח לשמוע. כבר אמרתי לך, את לא מציקה. לא הייתי מדבר איתך אם לא הייתי רוצה לעשות את זה."

"אבל אני יודעת שאתה רוצה לעזור, וחשבתי שאולי אתה מדבר איתי בגלל זה, ולא בגלל שזה מעניין אותך..."

נדמה היה לי שהוא לא הצליח להבין מאיפה בא לי הרעיון הזה. "אני נהנה לדבר איתך כי את בנאדם עמוק ומעניין ואנחנו אוהבים את אותם הדברים. אני רוצה לעזור לך, אבל לא בגלל זה אני מדבר איתך. תתחילי להעריך את עצמך," הוא הוסיף, "יש בך הרבה מה להעריך."

השפלתי את מבטי לרגע, מסמיקה, לפני שהזדקפתי והנהנתי, מישירה אליו מבט. "אוקיי."

"עם מי יש לך שיעור עכשיו?" הוא שאל אז, מזכיר לי שהשיעור התחיל כבר לפני כמה דקות.

"אליס."

"אני אגיד לה שהיית איתי."

חייכתי. "תודה." הוא השיב לי בחיוך. הוא היה אדם כל כך רציני, אבל שמתי לב שכשהוא דיבר עם תלמידים שלו הוא חייך לעתים קרובות, ותמיד שמחתי לראות את זה. היה לו חיוך יפיפה. "אני אשלח לך מייל על הספר היום. יש לי המון מה להגיד."

"אני אצפה לזה," הוא אמר. החלפנו מבט אחד אחרון לפני שהוא פנה להיכנס לחדר המורים ואני חזרתי לכיתה שלי. ידעתי שבכל מקרה שהוא, גם אם אני אצטרך עזרה וגם אם סתם ארצה לדבר על ספרים ועל תחומי העניין שלנו כמו שעשיתי בחודשים האחרונים, אני תמיד אוכל למצוא אותו למחרת או במייל. זה הרגיע אותי יותר משיכולתי להסביר במילים.