איך אתה יודע בדיוק מתי להופיע? (-:
אין לך מושג איזה שבוע מטורף עובר עליי. אני יודעת שנראיתי לך כרגיל כשראית אותי בשני ובשלישי, אבל האמת שהשבוע שלי לא היה כל כך רגיל. יום ראשון היה בסדר, אבל ביום שני התפרצתי מול י' ור', בשלישי הברזתי מי' (החלטה דמוקרטית של הכיתה) וצעקתי על היועצת את כל מה שאני מרגישה כלפי בית הספר, והיום הודעתי לתלמידים בכיתה שלי בפיזיקה בדיוק מה אני חושבת עליהם. המחנכת שלי ביקשה לדבר איתי כבר אתמול. שבוע עמוס.
אז ביום שני י' ור' קראו לציפור "זה" (דרך אגב, אני די בטוחה שהוא סבכי שחור-כיפה, כי לבולבול יש זנב אדום כזה, שאני יודעת שלא ראית כי הסתרתי את כולו), וזה קצת הרגיז אותי. ואז הן אמרו לי לעזוב אותה ולכתוב מה שי' מכתיבה, אז אמרתי שמישהי מהכיתה כותבת את זה ושולחת לכולנו, ור' אמרה שזאת לא סיבה ואני צריכה לשבת. אז יכול להיות שאולי שאלתי מה הן מעדיפות שאני אעשה- אלמד פסיכולוגיה או אשחק במחשב. הן שלחו את ד' לדבר איתי (ראית שהיא בביה"ס לשבועיים הקרובים? אני כל כך שמחה. אני מתגעגעת אליה).
ואז אתמול הרגשתי ממש רע (היית צריך לראות אותי בבוקר. בקושי גררתי את עצמי מהמיטה. נכון נראיתי שפויה כשדיברת איתי בצהריים? זה היה אחרי שעה וחצי של פינק פלויד והמשחק של אנדר, קפה ומשהו קטן שלקחתי להרגעה. ועדיין הרגשתי רע) ובכל זאת הלכתי לביה"ס (הצבעתי אתמול בפעם הראשונה! איזה מרגש?), ובסופו של היום היה לי חלון ואז שיעור עם י'. ובינינו, אף אחד מאיתנו לא שם עליה, אז בהחלטה דמוקרטית החלטנו שכולנו הולכים הביתה והיא ממש כעסה אבל לא אכפת לי.
ואז בערב היועצת התקשרה להגיד שאני לא יכולה ללמוד פסיכולוגיה בביה"ס בגלל שאתה מלמד, והם חושבים שיקרה משהו וטוענים שזה חלק מהמדיניות שלהם של למנוע קשר כלשהו. ואמרתי לה שאתה אמרת שזה בסדר, ושלא יקרה כלום, אבל היא אמרה שזה לא משנה, והאמת היא שידעתי שהם יגידו את זה כי הם לא סומכים עליי. אז אמרתי לה שאני יודעת שבעיניהם אני ילדה קטנה והם לא סומכים עליי (היא הכחישה, אבל אני יודעת שהיא משקרת מההתנהגות שלה), אבל לפחות שיסמכו עלייך, כי גם אתה יודע ששנינו יודעים איפה הגבול ושנינו מרוצים, והיא אמרה שזה בכלל לא עניינך ואתה לא חלק מהעניין. אתה קולט? אתה לא חלק מהעניין. היא כל כך הרגיזה אותי, שסופסוף צעקתי עליה כמה אני שונאת את בית הספר, איך הייתי לוקחת את כיתת המחוננים חזרה בכל שנייה, כמה היא והמחנכת שלי התעלמו ממני לאורך כל הדרך וכמה בית הספר מתעלל בי. אז ברור שהיא הכחישה את הכל ואמרה שזה מעולם לא קרה, אבל לי יש לפחות שלוש דוגמאות בשלוף שמראות שהיא טועה. (אני יודעת למה היא מאמינה בזה. כי היא והמחנכת שלי תופסות את עצמן כשתיים שאכפת להן ועושת הכל עבור התלמידים והידיעה שהן לא עשו כלום במקרה שלי מאיימת על הדימוי העצמי שלהן, ובגלל זה הן מעוותות או מכחישות את החוויה. למדתי רוג'רס!)
ואני יכולה לספר לך שבמשך חצי שנה, אפילו יותר, בכיתה י', הייתי נכנסת ויוצאת מביה"ס מתי שהתחשק לי, לא מגיעה, כן מגיעה, יוצאת באמצע היום, לא עושה כלום, ומלבד פעמיים בתחילת השנה, המחנכת לא אמרה כלום. אתה יודע איך אני יודעת מה התהליך אם אני רוצה לצאת מביה"ס? כי אתה סיפרת לאמא שלי כשהתקשרת לבדוק מה קרה לי.
ואני יכולה גם לספר לך שביקשנו מהן עזרה מבחינה חברתית, והיועצת לקחה שמות, אבל מעבר לזה שתיהן לא עשו כלום.
ואני יכולה להגיד לך שסגרנו עם המנהלת ועם המחנכת איזשהו עסק בנוגע ללימודי פיזיקה שלי בשנה שעברה, כשזה היה במקביל לרפואה, והמורה שלי התעלם ממנו לחלוטין, ואמרתי למחנכת, ובמקום לעזור לי היא לא עשתה כלום.
ואני יכולה לספר לך שהיו לי בעיות במתמטיקה ואף אחת מהן לא שמה על זה. (לעומת זאת, אתה מיד הצעת את אחיך.)
ועוד ועוד ועוד...
בקיצור, התפרצתי וצעקתי עליה את הכל, אז עכשיו המחנכת קבעה איתי שיחה ביום שישי. אני לא מצפה להרבה, אבל זה משעשע לראות אותם עכשיו רצים בשביל לתת לי דברים כדי שאני אגיע לביה"ס בהרגשה יותר טובה, כי את הדברים היחידים שאני רוצה (פסיכולוגיה ולגשת לאיזה בגרויות מתי שבא לי) הם לא מוכנים לתת לי, מה שאומר שזה בחיים לא יקרה.
ואז היום הילדים הבריזו משעת 0 בפיזיקה ומהמבחן, והעמידו פנים שהם מצטערים שהם לא הודיעו לי (קשה להיות שונה לפעמים, כמו שאתה יודע ממש טוב...), ועוד התחילו לשאול שאלות והכל, אז פשוט אמרתי להם "אתם פתטיים" והלכתי הביתה.
ובקיצור, כמו שאתה מבין, היה לי שבוע די נוראי.
אבל כשיצאתי היום אל הפסיכולוגית שלי הרגשתי קצת יותר אופטימית, כי מצאתי את הצד המשעשע של זה: העובדה שעכשיו, כאמור, כולם ירוצו בשבילי. ואז כשיצאתי מהשכונה נתקלתי בך.
ואני אומרת לעצמי, "לא, זה לא יכול להיות הוא". ואני מסתכלת שוב, וזה "אבל זה האוטו שלו! והבנאדם הזה נראה ממש ממש כמוהו!", ואז אתה מרים את המבט ומחייך אליי ואני יודעת שהיה לי המון מזל ונתקלתי בך פה. ואז באת (גאש, הבת שלך כל כך מתוקה), ושאלת מה קורה (תיזהר! שריטות זה לא טוב!), וחייכת והכל פתאום נראה בסדר.
איזה מזל שאתה פה.
תשמור על עצמך, כן?
אן.
נ.ב, אני ממש אוהבת את החולצה הזאת של החילזון. אני חושבת שכבר אמרתי משהו על זה פעם, אבל סתם, היה נחמד לראות אותה היום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The Oncoming Storm