13:30

אתה כזה טיפשון לפעמים. 

אני מחייכת כשאני כותבת את זה, אז בבקשה אל תיקח את זה כמשהו מוגזם כלשהו. זה לא באמת משמעותי בשום צורה. אבל כמו שאני מרגישה בנוח לקבל ממך ביקורת וגם לפעמים קצת למתוח ביקורת, וכמו שאני מרגישה בנוח לתת לך את המחמאות הכי גדולות ואת התודות הכי משמעותיות, ככה אני גם מרגישה בנוח להגיד לך דברים כאלה. זה לא משנה את מה שאני חושבת עלייך או את מה שאני מרגישה כלפייך בשום צורה שהיא. אבל לפעמים... לפעמים אתה פשוט מדהים אותי בכמה אתה טועה בנוגע למהות של מי שאני. 

הצחיק אותי שהם שלחו אותך אליי. שאלתי את עצמי אם הם יעשו את זה, ואם כן, מתי הם יעשו את זה. ידעתי שהם יודעים שיש רק בנאדם אחד בבית הספר ושאלתי את עצמי אם הם יפנו אלייך כדי שתרסן את ההתנהגות שלי בזמן האחרון. היתה לי שיחה עם המחנכת, וכמו שאתה יודע גם צעקתי על היועצת... והיה מעניין. אבל בקיצור, אני שמחה שהם לא סיפרו לך על שאר הבעיות שאני גורמת לבית הספר, כי אני לא רוצה להכניס אותך לכל זה. לא בגללך, אלא פשוט כי אני לא רוצה לערב אותך שוב בכל הבלגנים שלי. סבלת מזה מספיק. לטובתך, אני רוצה להשאיר אותך מחוץ לזה. 

ואתה הרי יודע שכבר ויתרתי על כל סיכוי שהוא שנדבר בעתיד. אני לא מרוצה מזה ואני חושבת שאתה טועה, אבל ויתרתי, למרות הדחף המטורף הזה שיש לי להילחם בשטויות שהכניסו לך לראש. אני יודעת שאתה יודע שיש לי את הדחף הזה ושאתה גם יודע שוויתרתי על זה. אני לא יודעת מה הם אמרו לך שאמרתי, אבל מה שזה לא יהיה, הם משקרים. על הרעיון הזה לא חשבתי כבר הרבה מאוד זמן. ואתה מכיר אותי - לא הייתי משקרת לך בשום מצב, בדיוק כמו שלא שיקרתי לך היום שאני מדלגת על ההרצאה (ואני מעריכה את זה שלא ניסית לעצור אותי). אני יודעת שאמרנו שזה בלתי אפשרי (ואני עומדת מאחורי מה שאמרתי היום - אני לא היחידה שיש לה משהו ללמוד), וקיבלתי את זה. באמת. 

ואני גם חושבת שאתה מפספס משהו. כי הדבר שהכי חשוב לי הוא שלך יהיה טוב. ולעזאזל עם מה שאני מרגישה. לא פחות מההורים שלי חינך אותי צוות צבאי, ואני מאמינה שלפני שאני דואגת לעצמי, אני צריכה לדאוג לאנשים שאני אוהבת. אז ברגע שאמרת לי שמשהו מפריע לך - עברתי הלאה. ואם רק היית אומר לי שזאת לא אופציה שאני אלמד בכיתה שלך, מעולם לא הייתי רודפת אחרי זה. אני לא מוכנה לפגוע באנשים שאני אוהבת, least of all you. 

אז עכשיו נשארו רק שלושה דברים שעדיין מציקים לי בכל הסיפור הזה. העובדה שאין לי שמץ של מושג מה קרה, כי אתה ממשיך להחליף גרסאות (ואם לא הייתי בטוחה במאה אחוז שלבית הספר יש קשר לזה, עכשיו אני בטוחה. מה הם עשו לך? במה הם איימו עלייך?), העובדה שאתה מסרב לקבל את זה שאני באמת שונה (למרות שבמחשבה שנייה כשאני מקלידה את זה עכשיו, אולי לא השתניתי הרבה כל כך כמו שאני חושבת), והאשמה על מה שקרה. 

כי כשאמרתי היום שאני לא בסדר, לא התכוונתי לזה בכללי. אני באמת לא בסדר, אבל רק בנוגע למה שקרה איתנו. זה הדבר היחיד שעדיין לא סלחתי לעצמי עליו. במשך ארבע וחצי שנים כעסתי על עצמי שעליתי לבמה בטקס הסיום ביסודי בזמן הלא-נכון, ובשנה שעברה סופסוף הצלחתי לעבור הלאה (סתם דוגמה). אבל על זה עוד לא סלחתי לעצמי. וזה ייקח עוד זמן. 

אבל אני לא דואגת. בסוף הכל יהיה בסדר. 

קשה לי רק שאני עדיין מתגעגעת אלייך לפעמים, כמו לפני שעתיים, כשכותבת לך ואני דיברנו קצת עלייך ועליו. 

אן.