"הוא ניגש בחזרה לשולחן השרטוט והתבונן בתוכניות: זאת הפעם הראשונה שנטש את עבודתו. הוא ידע שהיום כבר לא יוכל להמשיך. נטל התקווה וההקלה היה כבד מדי.

כשהתקרב רורק לדלת של מה שהיה בניין ה"באנר" גילה שהשלט נעלם. שום דבר לא החליף את מקומו. מלבן דהוי התנוסס מעל הכניסה. הוא ידע שכעת מכיל הבניין רק את משרדי ה"קלריון" ועוד קומה של חדרים ריקים. ה"קלריון" היה עיתון ערב סוג גימ"ל, הנציג היחיד של רשת עיתוני ויינאנד בניו יורק.

הוא פנה למעלית. הוא שמח להיות הנוסע היחיד: לפתע הרגיש יחס עמוק של בעלות על כלוב הפלדה הקטן, כאילו היה שלו, כאילו אבד ונמצא, כאילו הוענק לו שוב. עוצמת ההקלה שהרגיש העידה על עוצמת הכאב ששוחרר; אותו כאב מיוחד שלא ידע כמותו בחייו.

כשנכנס למשרדו של ויינאנד, הבין מיד שיצטרך להשלים עם הכאב הזה ולשאת אותו עד סוף ימיו, שאין מרפא ואין תקווה. ויינאנד ישב מאחורי שולחנו, וכשרורק נכנס לחדרו הוא קם ממקומו והישיר בו מבט. פניו של ויינאנד היו יותר מפניו של אדם זר: בפניו של זר טמונות לפחות אפשרויות, אם רק יבחר ויעשה את המאמץ. אבל פניו של ויינאנד היו פנים מוכרות שננעלו, פנים שלעולם לא ייפתחו שנית. לא היה בהן כאב של ויתור, אלא רק אותו חותם של השלב הבא שכבר לא מרגישים בו כאב. אלה היו פנים רחוקות ושלוות, פנים אומרות כבוד, אך נטולות חיים. היתה בהן מין הדרת כבוד של פסל על מצבת קבר מימי הביניים, פסל שמעיד על גדולת העבר, אבל אוסר לשלוח יד ולגעת בשרידים שנותרו."

(כמעיין המתגבר / איין ראנד, עמודים 563-564)

אני חושבת שזאת הפעם הראשונה בספר הזה שאני מרגישה גם שאני רורק ואתה ויינאנד, ולא רק את ההפך.

שאלתי אותך פעם אם זאת הסיבה שאתה עוזר לי, זוכר? בגלל הפוטנציאל. כמו הפוטנציאל שרורק ראה בויינאנד. חשבתי שאנחנו די דומים לזה, בעצם. שאני קצת אבודה וקצת לא רואה לאן הלכתי, אבל אני רואה את כל הדברים האלה שהם רואים, את הדרך העקומה שבה העולם מתנהל, ואני שונאת את זה. זה מכעיס אותי. ואתה... אתה היית מעבר לזה. שם כדי לכוון אותי למקום שבו אני לא אסתכל על הסביבה, אלא על עצמי.

זה היה אז.

לא שהיום אני לא רואה את זה. או מרגישה את זה, לצורך העניין. אני עדיין חושבת שאנחנו דומים להם בהרבה מובנים. שהיינו דומים להם. פעם מזמן, כשאני הייתי תלמידה שלך ולך היה אכפת ממני. כל מה שכתבתי בפסקה הקודמת... אני עדיין רואה את זה, לפחות ביחס למה שהיה אז.

אבל אתה מבין, אז לא הכרתי את הסצינה הזאת.

כאב לי על ויינאנד. גם עכשיו כואב לי עליו. הבנתי אותו. הבנתי למה הוא מתרחק מרורק. אני עדיין מבינה. אבל עכשיו אני מבינה גם את רורק. את הכאב הבלתי נסבל הזה שהוא מרגיש בידיעה שהוא איבד את האדם שכנראה היה הכי קרוב אליו אי פעם. 

ראנד צדקה. הכאב הזה הווא בלתי נסבל. הרגשתי אותו כל כך הרבה בשנים האחרונות. בכל פעם שהתעלמת ממני. בכל פעם שהרחקת אותי. אתה מבין, בדיוק כמוהם, נתתי לך הכל. ואתה פגעת בי, בצורה אחרת מאוד מזאת שבה רורק פגע בויינאנד, אבל עמוקה לא פחות. וכשקראתי את זה עכשיו, תוך כדי הדמעות, חשבתי לעצמי שהלוואי שהייתי מסוגלת לעמוד ככה מולך, מעבר לכאב, ממקום כזה של השלמה וריחוק. חשבתי לעצמי שאתה לא היית מנסה לתקן דברים, או לשפר אותם, או אפילו לראות מה קורה איתי, כמו שרורק עשה. חשבתי לעצמי שזה מאוד דומה למקום שבו אנחנו עכשיו, אבל זה גם קצת הפוך.

ואז חשבתי לעצמי שאולי הפעם - רק הפעם - התפקידים שלנו התהפכו. באיזשהו מקום אנחנו בדיוק כמוהם, כמו שהיינו כמוהם תמיד, אבל באותו הזמן אנחנו גם בדיוק ההפך. איכשהו הפעם שנינו ממלאים את שני התפקידים.

אולי.

עריכה 16:54 (שכנראה היתה הופכת למייל נפרד אם היינו מדברים עדיין):

לא שרורק לא נתן לו מתנה, ביחד עם הפגיעה. הפגיעה היתה... הכרחית. ככה זה כשבנאדם מבין שהדרך שבה הוא חי היא הפוכה מהדרך שבה הוא אמור היה לחיות. ורק מהכרה בזה הוא יכול לנסות לשנות דברים. לגדול. אבל... הוא לא מסוגל לחשוב על זה כרגע. כרגע כל מה שהוא רואה זה את האדם שהוא נפתח בפניו ושהביא אותו למצב שבו הוא נמצא. את האדם שהוא יכול היה להיות. וזה כואב.

זה די דומה אלינו, אם אתה חושב על זה.