מה נשמע? מה שלומך? שמעתי שהיה לכם נחמד בפורים.
אבל כמו שאתה בטח יכול לנחש, לא בגלל זה אני כותבת לך.
אני כותבת כרגע משהו... וגם אתה מופיע שם. אני בטוחה שתזהה את עצמך בקלות כשתקרא את זה - והרי בטוח שתקרא את זה, כי אני כותבת את זה בשבילך לא פחות משאני כותבת את זה בשביל עצמי. קראתי לזה "מלאכים על פני הארץ", כי זה מיועד למלאכים שלי, אבל זה עדיין לא שם סופי. אבל כמו כל אחד מהמלאכים שלי, ובתור האחד שעשה את השינוי הכי גדול בחיים שלי, אתה תזהה את עצמך במהירות, ולא משנה באיזה שם אני אחליט לקרוא לך.
נזכרתי... אתה יודע במה נזכרתי? נזכרתי ביום חמישי הראשון שדיברנו בבוקר, לפני השיעור הראשון. נזכרתי במה שאמרת לי על הדטרמיניזם, ועל כמה שעדיף שאני אתרחק מזה, ועל זה שחשוב שאת התהליך הזה אני לא אעבור לבד. הצעת את אמא שלי בשביל זה... והצעת גם את עצמך, אם אני רוצה. לא חשבתי אז שאני אוכל לסמוך עלייך - ובכל זאת, אתה מורה שלי - אבל הערכתי את ההצעה. ובסופו של דבר, כמו שהוכיח הזמן, גם קיבלתי אותה. החלטתי שאני יכולה לסמוך עלייך ושאתה יכול להבין אותי.
כשהייתי במצוקה בפעם הראשונה, עוד באותו היום, היית שם בשביל להרגיע ולעזור. כשהתחלנו לדבר על אושר, איך שהוא מצאנו את עצמנו מגיעים אליי, וגם אז עשית כל מה שיכולת לעשות בשביל לעזור. היית שם כשהייתי בטוחה שנכשלתי במתמטיקה והיית שם כשהייתי צריכה אותך בגדנ"ע - דבר שעד היום אני מצטערת עליו אם הוא גרם לזה שאני מאבדת אותך. היית שם גם כשסבא היה בבית החולים, ואחרי שהוא נפטר פינית שעה שלמה בשבילי, למרות שאף פעם אין לך שעות שלמות לאנשים. אחרי כל זה, לא ראיתי בך מורה מחוץ לכיתה - ולא יעזור מה שתנסה לעשות, אני לעולם לא אראה בך מורה שוב מחוץ לכיתה - ונהניתי מזה. לא יכולתי שלא.
אני מניחה שאפשר להגיד שאני אוהבת אותך. לא רומנטית - את זה עברנו מזמן. כמו... כמו חבר טוב. כמו שאני אוהבת את החבר הכי טוב שלי. כמו שאני אוהבת את המלאכים האחרים שלי. כי בסופו של דבר, זה מה שאתה. מלאך שלי. ולא משנה מה תעשה, לא משנה כמה תפגע בי בזה שתרחיק אותי, אני תמיד אמשיך לדאוג לך ולאהוב אותך. תמיד.
וזה עדיין כואב. הדרך שבה אתה מרחיק אותי ממך, הידיעה שאתה יודע כמה קשה לי ואתה בכל זאת לא רוצה לעשות כלום, כי אתה מפחד שנחזור לאותו המקום... זה כואב. אני לא אומרת שאני מרגישה את זה כל פעם שאני מדברת איתך, אבל כשדיברתי איתך היום, קצת הרגשתי את זה. ונכון שזה היה משעשע כשמישהי מהכיתה ביקשה שאני אתקשר אלייך לשאול איפה אתה, כי "אותך הוא אוהב", אבל אני לא יכולה שלא להמשיך לתהות אם ככה זה יהיה עד הסוף.
איך אמרת לי בפעם הראשונה שפחדתי ממה שקורה בינינו? זה משהו שהוא קצת יותר ממורה-תלמיד. זה משהו מיוחד. וזה בדיוק מה שזה היה - משהו מיוחד, משהו נדיר, משהו שלא מוצאים בכל מקום. אני לא בטוחה שיצא לי להגיד לך את זה, אבל מלבד החבר הכי טוב שלי, אתה הבנאדם היחיד בעולם שמבין אותי ככה. ולא אכפת לי שהגיל שלך יותר מכפול מהגיל שלי, ולא אכפת לי מכלום. חברה טובה שלי קטנה ממך בבערך חמש שנים, זה הכל. גיל לא משנה, לא כשמדובר במשהו כמו מה שהיה לנו. אתה בעצמך אמרת שאתה נהנה מזה ואתה גם מרוויח מזה. ואני יודעת שאתה לא היית משקר לי.
ואם זה משהו טוב כל כך, משהו נדיר ומיוחד כזה, ש"מרגיש כאילו אני קורא את הביוגרפיה של עצמי", אז צריך לשמור על זה, נכון? צריך להגן על זה ולטפח את זה.
כי השורה התחתונה היא שאני לא מוכנה לוותר עלייך, ואני בטח ובטח שלא מוכנה לוותר על מה שהיה לנו. אני לא מוכנה פשוט לתת לך ללכת. אני לא צריכה אותך ככה, לא כאילו אני לא יכולה להתקדם בלעדייך, אבל אני צריכה אותך כמו שאני צריכה את האנשים שהקפתי את עצמי בהם. ובגלל זה בדיוק אני לא אוותר עלייך בלי מאבק.
יש עוד 126 ימים עד הבגרות באזרחות. אלה 126 הימים האחרונים בחיים שלי שבהם אתה תהיה מורה שלי. ברגע שאני עוברת את זה... אפשר יהיה לחשוב אם יהיה עתיד או שלא יהיה עתיד.
אני לא משלה את עצמי לרגע. אני בטוחה שסביבך יש אנשים שמבינים אותך ואנשים שאתה באמת צריך ואוהב. אני בטוחה שאתה לא צריך אותי בחיים שלך כמו שאני רוצה אותך בחיים שלי. אני יודעת שמעולם לא חשבת שזה יימשך ליותר מתקופת הלימודים שלי בכיתה שלך. אבל אני חשבתי, ואני קיוויתי, ואני לא אוותר בלי מאבק. אני אף פעם לא מוותרת בלי מאבק. הנה משהו שאתה לא יודע עליי- אני אובססיבית ואני מטורפת ואני קיצונית, וכשאכפת לי, אכפת לי עד הסוף. ואני לא מוותרת בלי מאבק.
אז הנה, רק שתדע מה מצפה לך. שתדע שאני לא מוכנה לוותר עלייך בלי להילחם - ואני אלחם, כשזה יהיה ראוי (או: כשתפסיק להיות מורה שלי. 126 ימים זה שריד בהחלט). ואני תמיד דואגת, ותמיד חושבת עלייך, ותמיד אסירת תודה כמו שלא הייתי אף פעם. יום אחד אני אכתוב לך מכתב שבו אני אספר לך כמה השתניתי, או שאני אתן לך לקרוא קטעים מהבלוג מלפני שנפגשנו ומהתקופה שאחרי. רק בשביל שתדע כמה שינית את החיים של ילדה אחת. אבל כל עוד אתה "שואף ללמד כיתות שמלאות בתלמידים כמוך"... אני יודעת שאתה תשמח אם נמשיך לדבר, ואני לא אוותר.
אתה יודע, צדקת לפני כמה ימים, כשאמרת ש"זה נשמע כאילו יש לך הרבה צרות". יש לי את הצרות שלי - יש לי את הבעיות הנפשיות שלי (תאמין או לא, לא אכפת לי. אבל אני לעולם לא אשקר לך, ואתה יודע את זה), ויש לי את הבעיות שיש לי עם כתיבה בזמן האחרון. אבל בכל זאת, אני די יציבה ואני מנסה להישאר שמחה.
וזה אומר הכל.
אוהבת תמיד,
אן.
עוד מכתב שהוא לעולם לא יקרא... קראתי כרגע כמה קטעים שיש לי מ"מלאכים על פני הארץ", והגעתי במקרה לקטע הזה... וזה ברור כל כך בזיכרון שלי, חי כל כך. הוא ישב מול המחשב, אבל הסתובב אליי. השענתי את התיק על השולחן שמאחוריי. אני לא זוכרת איזה חולצה הוא לבש באותו היום, אבל העיניים הירוקות-גובלות-בכחול האלה היו ממוקדות בי...
אני חושבת שאני נהנית לכתוב לו. זה, כמובן, היה קצת כואב לכתיבה, אבל אני חושבת שלכתוב לו עושה לי טוב, מסדר לי את הראש. אני מתגעגעת לזה שהוא עונה - אבל אין לי ברירה אלא לכתוב את אלה לעצמי היום. אבל רק שמי שזה לא יהיה שנמצא שם למעלה ושלח את המלאך המדהים הזה אליי ידע - אני לא הולכת לוותר עליו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The Oncoming Storm