אני פשוט מרגיש כל כך רע.. כבר אין לי כח לחזור על עצמי בתקווה שמישהו ישמע את הזעקות שלי, כבר אין לי כח לחזור על עצמי כדי להזכיר לעצמי כל הזמן מי אני וכדי לא להכנע למשאבה הזאת של העולם שיכולה להיות לפעמים מאוד אינטנסיבית שפשוט שואבת אותי להיות מישהו שאני לא.
כבר אין לי כח לכלום..
כלום, כלום, כלום...
אני פשוט שבור.. תחושת החרדה שלי בזמן האחרון רק עולה.. וזה מטריד אותי, אני באמת מרגיש שאני מתעצב להיות מישהו שאני לא
תמיד היה לי חשוב להרגיש נאהב (אפילו בצורה די אובססיבית), תמיד היה לי חשוב להרגיש שאני מעורר השראה ואפילו מקור להערצה (אני יודע שזה נשמע מוגזם, אבל.. זה אני..), תמיד היה לי חשוב להרגיש מיוחד, תמיד היה לי חשוב להרגיש שאני לא הולך אחרי העדר בעיניים מכוסות ועיוורות כמו כמעט כל העולם... אני פשוט שבור... :'(
אני כל כך מרגיש הפוך מכל מה שציינתי בפסקה הזאת.. אני מרגיש כאילו אני ממש לא אני, אני נאבק בעצמי כדי לנסות להתחבר לעצמי כמה שיותר, כי אמת "קונה" הכל, אבל אני פשוט לא מצליח...
והנה תמונה מעוותת שצילמתי וערכתי עכשיו.. שקלתי אם להעלות אותה לכאן, אבל החלטתי בסוף שכן. לא הייתי בטוח אם לשים אותה כאן, כי זו תמונה שהיא נורא לא אמיתית אבל מאוד אמיתית. היא זועקת לתשומת לב ולעזרה, אבל היא מתיימרת להיות קצת דיוותית או השראתית.. וזה משהו שתמיד רציתי להרגיש.. (לא דיווה במובן הנשי של המילה)
אז כן, זה אני, ואני מעדיף להיות בלי מסיכות בכלל.... אוף :'(