להיות ילד קטן זה הכי כיף, בל אי אפשר להגיד להם את זה.
אין דאגות? מה פתאום?! לכל אחד יש את הדאגות שלו בגודל שלו, ורק במבט לאחור אתה רוצה לחזור להיות ילד.
אבל אולי לא, אולי כיף לי עכשיו? בתכלס, אני מתמודדת עם העומס בלימודים (עומס בשליש שלישי של ח', מי ישמע ^^)
שיפרתי את עצמי וזה לא יתואר עד כמה. טוב לי עכשיו כל כך. אני הרבה יותר מקובלת וכיף לי.
אני הולכת לתיכון שאני רוצה, ציונים טובים וחברים חמודים, אני לא רואה את עצמי משתפרת יותר.
אז מה בכל זאת הייתי רוצה להגיד לילדה שהייתי?
אם אני אייעץ לה אז היא תשתנה, ואם היא תשתנה אז היא לא תגיע למצב שאני בו היום.
אסור לי לייעץ לה.
אין מה להגיד, הייתי (אני לא רוצה להגיד, מושלמת O:) די סבבה וכל מה שאפשר להגיד זה תישארי כמו שאת.
תזרמי עם הסחף של החיים ותשמרי על עצמך.
אל תקלפי פצעים, יש לי יותר מידי צלקות.
אל תריבי עם אמא, בבקשה. יש לנו עבר מלוכלך.
אל תבלגני את הארון שלך, ואם את מבלגנת אותו אז אל תדחי את הסידור שלו. (מחר, מחר)
אל תהיי בשאננות מול מבחנים במתמטיקה, עובדה שקיבלת 71.
אל תכססי ציפרניים, הן עדיין משתקמות.
אל תהרסי את הטלפון שלך, הוא לא יכול לשלוח SMSים.
אל תזרקי מחברות מכיתה א' זה חמוד לאללה.
זהו, מה יש לשפר? ;]