התכוונתי לספר לכם לפני, אבל ישרא קרס אז תשמעו באיחור של שבוע, התגייסתי במזל טוב.  אבל אל תיבהלו, אני הולכת להיות מורה חיילת במסלול בני גרעינים בנח"ל. האמת שהייתי מעדיפה משהו אחר, לעשות צבא באמת, אבל לא הסתייע, לא נורא, אני מקווה לעשות את הטוב ביותר עם נוער בסיכון שבאמת צריך אותי ולא באיזה בי"ס מעפן שישלח אותי לצלם מסמכים (אם זה מה שאני אקבל אני אלחם על  התפקיד שלי כמו חייל אמיץ.)

בינתיים אני בטירונות חפשנים במחנה 80 (יותר קל"ב מזה והייתי גרה בשירותים של הנקשייה), שם מתגוררים כרגע אנחנו, עתודאים והדפרים הסתומים ביותר בצה"ל. אני דווקא נראית לא רע במדים, למרות שהכל נורא ארוך עלי. כבר קיבלנו כומתת נח"ל בצבא ירוק-זורח-למרחקים  שעדיין נראית כמו חתולה שמנמנה וכל השאר יכולים רק לקנא ("ואי, גם אני רוצה כומתה בצבא ירוק זוהר!") . נתנו לי נשק ארוך למרות שמגיע לי קצר, כי החופ"ל לא יכול למדוד אותי ולומר שאני 1.48 מטר, רק הרופא מסוגל לזה. הנעליים המחורבנות קטנות עלי ואני הולכת בהן ומרגישה כאילו אני הולכת על פלטה (מי ביקש בעיות רגליים ולא קיבל?) ויש לי את המספר האישי הכי מכוער בארץ.  

פתאום כול הבנות במדינה  הופכות להיות בוצ'ות מהגיהינום, כמו ערסים עם הגב כפוף והכתפיים משוכות אחורה, מדברות על כמה חרא הן עשו היום ואיך המכנסיים הגדולות עושות להן בולבול קטן (אלוהים יודע מה קורה בבסיסים של קרקל אם ככה נראה 02) מה שכן השירותים נקיים למדי (באמא שלי שבקושי יש קקי על הקירות) בדרך כלל אפילו יש סבון לשטוף ידיים! (חתולות וג'וקים במטבח? בקטננננה!)

טוב, אני יודעת שיש לי כמה קוראים שזה די נחמד, אני מודה שיעשה לי טוב בלב אם תשאירו לי מזכרות מדי פעם. מין הסתם אני אפרסם פחות עכשיו, אפילו יש סיפור שאני עוד מאט מסיימת אבל אני לא רוצה להתחיל לפרם לפני שאני גומרת אותו (שלא יצא אני אפסיק באמצע ותהיו עצובים ומאוכזבים עד עמקי הנשמה).
  

אז שתהיה שנה טובה וברוכה מלאה בשינויים לטובה ובהמון התחדשות, אמן שכולנו נלמד השנה עוד לאהוב ולהיפתח ולשמוח ונשאיר מאחור בפינה רחוקה של הלב והמח את כל הרע שקרה לנו בעבר ונדע לצעוד קדימה אפילו עם כל המטען שצברנו בלב. שנאמין תמיד בעצמינו ובמי שאוהב אותנו ואנחנו אוהבים אותו.