בהתחלה להיות איתך היה נוח, היה לידי מישהו שאהב אותי ודאג לי והייתי יכולה, ולו לרגע, להרגיש כמו ילדה קטנה שאף פעם לא יצא לי להכיר.
להיות איתך היה מעודד, סוף סוף משהו טוב שהצלחתי לארגן לעצמי. משהו טוב שעשיתי לגמרי לבדי - הייתי כ"כ גאה. לא האמנתי שאני יכולה לזקוף את זה לזכותי אז כל הזמן ניסיתי למצא מה לא טוב. ולא מצאתי.
עם הזמן להיות איתך היה הרגל, הרגל טוב וכיפי אבל הרגל, זה כבר נהיה דבר שגרתי שפעם בשבוע אני לא בבית ולהפך, כולם כבר ידעו לאן אני נוסעת כשהייתי על ההסעה שלא נוסעת הביתה.
ומשם זה רק הדרדר, פתאום להיות איתך התחיל להעיק, ולבוא אלייך כבר נהיה יותר מידי בשבילי אבל מה לא עושים בשביל אהבה? אז המשכתי לאהוב ולהיות בשקט, כי האמנתי שנוכל להסתדר.
ופתאום זה כבר לא התאים לך. פתאום מצאת משהו אחר, להתרגש ממנו, לאהוב אותו, ואני הפכתי להיות רק נזק משני -
אבל לא נתתי לעצמי ליפול, ידעתי שאני מסוגלת ליותר, בדיוק כמו שטענתי לכל שנות הלימוד שלי, לכל המורים, אז ניסיתי להאריך ציפורניים ואיתן להחזיק חזק חזק במושב, כדי שאני לא אפול.
אבל זה לא עזר לי, הרצון להוריד אותי מהגב ולצעוד לגמרי לבד, מהתתחלה, היה חזק כ"כ שרק במבט לאחור אפשר להבין כמה.
תמיד קראתי שבאהבה, כמו במלחמה, מותר לעשות הכל. אז התחלתי לעשות כל מה שאפשר כדי להשיג את מה שהיה לי. ניסיתי את כל הדרכים שהיו לי, הייתי כלבה בדיוק כמו שכולם תמיד אמרו שאני, הייתי נחמדה כמו שסבתא תמיד אומרת שאני יכולה, הייתי קנאית כמו עלוקה, שיחרתי, ועזבתי
ובתהליך הרחקתי את כל מי שהיה חשוב לי, עם תירוצים מהגיהנום, איבדתי את עצמי.
ניסיתי אפילו להתקשר, לנסות ליצור קשר כדי לבדוק האם יש בכלל סיבה לדברים שאני עושה, ועד עכשיו אני לא יודעת.
ופתאום היה נראה כאילו יש תוצאות, והיה לנו שוב כ"כ טוב יחד, והאמנתי שאני אצליח להשאיר את זה ככה, אמרתי לעצמי שכבר בכל מקרה איבדתי את עצמי - אני לא רוצה לאבד גם אותך.. אז התגמשתי ושיניתי צורה עד שזה התאים בדיוק בשבילך.
ועכשיו אני פתאום מבינה כמה קשה זה להיות בלי עצמך, כי כשאתה פתאום לבד - אתה לא רק לבד ולא עם אף אחד אחר, אתה לבד במלא מובן המילה, לא נשאר שם מישהו בשבילך, לא שמגיע לי, ופתאום ריק לי בבטן לגמרי, וכמה שנאבקתי בשביל להשתנות היה בשביל אף אחד שהעריך את זה. ופאק, ראית כמה השתניתי!
זה היה כמו מלחמה, שאני לא יודעת כבר למה נכנסתי אליה. כואב כ"כ לדעת כמה אתה עלוב, ולא יוצלח, ומפסידן. לוזר שכזה. קשה להודות בזה אבל אני מודה בזה היום, מול כל האנשים שאולי יקראו את זה. זאת אני, היי, ואתם לא רוצים להכיר אותי.
מה שהיה אז היה מדהים, אהבתי אותך עד כדי כך, אבל כנראה שזה לא מגיע לי - לשכנע את עצמי שהייתי רק עוד אחת מהמשחק, מההצגה הגדולה שלך זה הרבה יותר פשוט וקל.
אבל מעכשיו אני לא עושה עוד צעדים לקראתך, אני פה, הטלפון שלי פה, המייל שלי פה, והם לרשותך.
כל מה שאני צריכה עכשיו זה רק חיבוק שקט, לשים את האוזן שלי על הלב שלך ולשמע אותו פועם ולריח את הריח של החולצה שלך, בלי דיבורים, בלי טעויות, לדעת שאני לא סתם.
הלוואי ש
בבלוג זה
בכל הבלוגים
