אז אחרי שקראתי הפוסט הזה פעמיים, ועברתי על חלק מהתגובות - לא יכלתי להשאר אדישה והרגשתי דחף לכתוב.
אני עצמי עכשיו בתהליכים של הרזיה, ואין אף אחד שיודע על זה, לא מהמשפחה שלי, לא מהבצפר שלי, לא מהחברות הקרובות שלי, לא אף אחד. היחידים שיודעים מזה הם בלוגריסטים אחרים - אנשים שטרחו להכנס לבלוג שלי, ולהביע דאגה.
הסיבה שבגללה נכנסתי לישרא היא שהרגשתי שאין לי איפה לפרוק את כל מה שאני מרגישה וישרא היה.. פשוט זה. מקום שבו אני יכולה לכתוב מה אני מרגישה, או מה עובר עליי ותמיד ידעתי שאף אחד לא יעביר עליי ביקורת כי זה בלוג, וכי זה יומן, ולמרות שהוא באינטרנט הוא עדיין די אישי.
עד שהגיעו כמה פוסטים כאלה, ועוד הגיעו למומלצים, וכל-כך הרבה תגובות הן כמה שהבלוגריסטיות האלה מפגרות, ושצריך לסגור את הבלוגים האלה ו.. אתם מבינים מה קורה כאן? המקום היחידי שבו הרגשתי בטוחה לבקש עזרה בלי מילים, להגיד בפה מלא - אני זקוקה לעזרה, וגם את זה רוצים לקחת לי? לכל האנשים שהם בדיוק כמוני?
ומה יהיה הלאה? אחרי שיסגרו את כל הבלוגים של האנורקסיות? אולי יתחילו לסגור בלוגים של הומאוים/לסביות כי זה פשוט.. אני מרגישה שאני נשאבת לזה, זה גורם לי להכיר עולמות שאני לא מכירה וזה לא כיף לי. ומה אח"כ? איפה הגבול יהיה?
אז יכול להיות שאני נורא נורא קיצונית יכול להיות, אבל הבלוג הזה כ"כ מרתיח אותי - הוא כ"כ,
עושה לי רע.
פתאום אני מבינה שהמקום היחידי שעליו סמכתי, שלא יתן לי מבט מלוכלך על זה שהחלטתי פעם בשבוע לעשות צום 24/36, שלא ישפוט אותי על זה שאני סופרת כל מאה גרם שאני יורדת ונהיית שמחה שהעצמות כבר בחוץ, המקום הזה כבר לא זה.
אני מבינה שזה כואב נורא וקשה נורא לראות את הבלוגים האלה וכל איך שאתה מרגיש עם עצמך מתערער קצת, אבל מה איתי? למה רק לכם מותר להרגיש בטוחים? למה רק לכם מותר לכתוב כל מה שאתם רוצים?
אם המקום הזה יציל ולו בת אחת מאנורקסיה, זה כאילו שהוא יציל עולם ומלואו. הוא יציל מישהי ממחלת נפש נוראית, ארוכה, וממוטטת, שאני כ"כ לא מאחלת לכם לעבור. וזה יהיה שווה את זה! אני מבטיחה לכם! לכל אחד ואחד מכם!
אם המקום הזה יגרום ולא לבת אחת לא להרגיש רע עם איך שהיא נראית אלא לעודד את זה ולחבק אותה חזק חזק עד שהיא תראה בעצמה - אני אצדיע לכולכם. אני אדע שהמקום הזה בדיוק מה שחשבתי שהוא.
אני מתחננת לכולכם:
נורא קל לשפוט מישהו אחר, אבל לפעמים, רק לפעמים, צריך להסתכל בין המילים - לראות איך כל גרם וכל אות מדגישים את הזעקה, את ההשתוקקות לקצת חום ואהבה. אל תרמסו את המילים האלה סתם ככה, תנו לי להרגיש כאילו גם לי יש מקום כאן.
הלוואי ותבינו.
תודה ענקית ענקית ענקית 
וואו, אוקיי, אני חייבת להגיב -
בתחילת התגובות, כמעט כל תגובה שראיתי הייתה עניינית, מה לטובה ומה לא בדיוק לטובה, ונורא שמחתי שיש אנשים בוגרים שיודעים לקרא פוסט ולהגיב עליו לעניין. וגם אם היו תגובות שפחות הסכמתי או אפילו תגובות שעוררו בי כעס ממש זה היה בסדר, כי בדיוק מה שאמרתי - לכל אחד צריך להיות הרשות לכתוב על מה שהוא רוצה ומכאן גם להגיב על מה שהוא רוצה בכל דרך שיירצה.
ופתאום הגיעו התגובות המלוכלכות, אלה שכולנו שונאים ומעבירות לך את החשק לענות עליהן בכלל. אז יכול להיות שאני נאיבית, יכול להיות שאני בסה"כ ילדה קטנה ומטומטמת, יכול להיות שאני לא מבינה כלום מהחיים שלי, יכול להיות שאני מקשקשת שטויות, ויכול להיות שאני גם בדיוק באותה מידה של רוצח רק - פוגעת בעצמי, יכול להיות. אבל מי אתם שתגידו לי את זה? אתם מכירים אותי? הפוסט הזה לא נכתב כדי לגרום לכולם להיות אנורקסיות או חלילה לעודד אנורקסיה! בדיוק להפך! הדגשתי שזו "ממחלת נפש נוראית, ארוכה, וממוטטת" הסיבה היחידה שכתבתי את זה זה רק כדי להביא למודעות שקשה לי שמישהו אומר שהוא רוצה לסגור בלוג של מישהו אחר,
וזה שהכנסתי הומואים זה לא כדי להראות שזה אותו דבר, אלא כדי להראות שאני חושבת שהסיבה היא לא כי אתם מפחדים להדרדר, (לפי דעתי!) אלא כי בני האדם האלה שונים, בדיוק כמו הומואים (סליחה שאני לא מכניסה לסביות) והסיבה היחידה היא כי הסביבה לא מצליחה להכיל את השונה.
אז כל מה שאמרתם עליי יכול להיות, רק תזכרו שמאחורי המסך יושבת כאן מישהי, שחוץ מזה שהיא חולת נפש, מטומטמת, קשקשנית, נאיבית, ילדה קטנה, וגם בעלת שנאה עצמית כ"כ מטורפת עד שזה ממש כאילו אני רוצחת, אני גם בן אדם. ואני לא מתכוונת להרצות לכם על נימוס אבל יש דרך לכל דבר.
(דרך אגב - כל שאר התגובות: אתם מדהימים. גם אלה שהתווכחתי איתם. זכותכם לחשוב שונה, וזכותכם לחשוב כמוני, ותודה על התגובות.)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
