אף אחד לא יאמין עליי. אני הרי נראת כזאת מותק מבחוץ, כזאת חמודה וחברותית.
ואם מישהו יידע, הוא בחיים לא יאמין. כ"כ לא מתאים לה הם בטח יגידו, כ"כ לא היא.
אני הכי עושה את המוות להורים שלי כשהם עושים את זה. תמיד אני אומרת לאמא שלי, אמא, תכבי כבר את הסיגריה! תפסיקי לעשן בתוך הבית!
-
אני שונאת לאכזב אנשים. שונאת, זה מוריד לי את הבטחון והמצב רוח לרצפה, זה הורס לי את היום, לגמרי.
מעבר לאכזבה של הסביבה, זו דיי אכזבה עצמית.
ורק בגלל שהבלוג הזה אנונימי, אני מרשה לעצמי לספר הכל.
אז כן, אני זאת ההיא, ואני מעשנת. אמנם לא קבוע, רק עם חברים. וזה לא בשביל הפוזה. בכלל לא.
אני נהנת מזה, לגמרי. ואת האמת? אנלא סובלת לעשן עם החברים.
וחוץ מזה, כמה כבר עישנתי? אפשר לספור על 2 כפות הידיים שלי את כמות הסיגריות שעישנתי בחצי שנה האחרונה.
אני לא מעשנת פסיבית, לא מכורה, לא רגילה, לא פוזאיסטית ולא שום דבר.
רק רוצה לקחת רילקס, וכשאני בעצבים קצת להיות עם עצמי ולהרגע.
בימים האחרונים אני בסערת רגשות איומה.
אני וחבר שלי נפרדנו. כ"כ נקשרתי אליו, לא היינו נצח ביחד, אבל כ"כ הייתי בתוך הקשר הזה.
הייתי בבאסה לא הגיונית. לא הקשבתי למורה בשעורים, כל היום הייתי בבאסה, ואפילו אני, בוגרת מגמת תאטרון, לא הצלחתי להסוות את הרגשות שלי.
כולם קראו אותי, כמו ספר פתוח. אמרו לי, הכל בסדר? את נראת חיוורת, עצובה, מה קרה לך?
ואני כמו תמיד, לא אוהבת לעשות עניין מ"כל" דבר, עניתי באדישות שהכל בסדר ושיעזבו אותי במנוחה.
אז כן, אני מודה.
אני, X, שילמתי למישהו שיילך לפיצוציה הקרובה וייקנה לי, בפעם הראשונה בחיי, חבילת NEXT.
פאתטי? תשפטו בעצמכם.
שאלתי אותו, את הידיד שלי, והוא ענה:
לא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
