שזה יגמר כבר.

כי קשה לשאת את זה.

האנשים שמהווים דמויות חזקות בחייך, עומדות על סף התפרקות.

ואתה, אתה לא יכול לצפות בזה. אתה לא יכול להישיר מבט אל הקושי הזה.

ואולי אתה כן, מישיר מבט אל אלו שעל סף בכי, וממאן לבכות. מסרב.

היא חולה סופנית, הסרטן ברגל. יכול להיות שהיה לה שבץ.

ועכשיו, מה שבטוח זה שיש לה דלקת ריאות. דלקת ריאות וסרטן.

היא חולה סופנית, כך אומרים הרופאים. ורק דוד אחד ממאן לוותר.

אולי כי הוא יכעס על עצמו על שלא עשה דבר, אם לא יעשה;

ואולי הוא פשוט מאמין שהמצב יציב, ושהיא עשויה להישאר במצב הזה.

אבל להוציא אותה מהבית, כשכל תנועה מכאיבה לה, זה כנראה לא ריאלי.

הרופא בא הביתה, ורשם לה אנטיביוטיקה. סבא שלי תהה אם כדאי לתת.

אמא שלי מיד אמרה שכן.

זאת סיטואציית lose-lose.

המחלה תחליש אותה=האנטיביוטיקה תחליש אותה.

הדוד השני שלי אמר, ואני מסכים איתו:

"אני ערוך לזה שהמצב ישאר ככה,

גם עוד עשר שנים.

אני רק מקווה שזה יגמר מחר".

שיגמר מחר. כי היא סובלת וכמעט לא יכולה לבטא את עצמה.

וכי אני לא יכול לראות אותה ככה. כל פעם כשאני יורד לבית של סבתא וסבא,

אני מקווה שכולם ישנים. שהמצב יציב. שאני אוכל להתמודד עם זה.

גם קרירות היא רגש, או מצב רגשי, איך שתרצו.

בינתיים, כמו הדמויות שגדלתי עליהן, לא בוכה, לא מזיל אף לא דמעה אחת.

אף לא אחת.

ובינתים, חרב בדמות הלימודים שלי מרחפת לי מעל הראש, מקווה שאוכל להתמודד גם איתה.

קצת ענייני סיירות הקשורים בעניין:

כל שנה מתקיים אירוע ניווט ע"ש בני אגור,

כל שנה לא באתי כי היתה יומולדת לסבתא שלי.

אני מדריך, אחרי 4 שנות חניכות ועוד לא הייתי בבני אגור.

והשנה, ככל הנראה אלך. כי לא יהיה יום הולדת השנה.

כל שנותר לי הוא לקוות.