אבא חוזר מחו"ל בסופ"ש הזה.

הוא כבר יצא מאיפשהו בארה"ב.

בדיוק כשהתחלתי להתגעגע.

וגם אותי בקרוב.

הסקרנות תעשה זאת, אם לא חוסר המסוגלות.

ישבתי לידה בשאטל,

והסתכלתי החוצה מהחלון.

כשהיא יוצאת, כולם קמים לומר שלום, וכולם מתחבקים

ואני לא.

לא יודע

למה

זה עדיין

בראש

שלי

ישבנו יחד בנסיעה.

אני כבר לא יודע דבר.

מרגע שהתיישבה לידי, 

נקטעו מחשבותיי.

אני משתגע

חלמתי על מישהי הלילה, מישהי אחרת

בבוקר לא זכרתי אפילו את שמה

בחלומי ישבנו מחובקים, אני זוכר אותה מחייכת

היא הייתה איתי ביסודי, לא דיברנו אף פעם

היא הייתה ילדה יפה, וכך הייתה היא גם בחלומי

איני יודע מדוע הופיעה היא בליל האתמול

זכרון תלוש שהתגנב, זכרון ערמומי

ובכל זאת זה עשה לי משהו

גלים שקטים וכה תלושים בים הסוער

והגאות אט אט מכבה את החוף הבוער

אור הלהבה, רגע טרם מותה,

המשתקף בעיני הכריש

איני מפסיק להנות ממשחקי המילים האלו,

על שמותיהם של האנשים, עליהם אני כותב.

חלמתי עליה, ישבנו מחובקים, נראה לי על ספסל,

כבר לא זוכר.

יפה הייתה היא. וכל כך קרובה, באופן כה משונה.

קרוב לעין, רחוק מהלב.

לא נשאר בנו מקום לאיכפתיות.

no more room for us to care.